פרשת בלק מסתיימת בכישלון של בני ישראל בעוון פעור בהיותם בשיטים: בנות מואב גררו אותם לעבוד עבודה זרה נחותה במיוחד, שדרך עבודתה קשורה בפסולת של האדם.
קשה להבין איך נכשלו בני ישראל בעוון חמור וירוד כל־כך. זה עתה, בפרשת חוקת, סיפרה התורה ש"ויבואו כל העדה הֹר ההר", ורש"י מפרש: "כל העדה – כולם שלמים ועומדים להיכנס לארץ, שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר". אם כן, כיצד כשלו בחטא זה?
התייחסות נכונה לגשמיות
יש לומר שההיגררות לעבודה זרה נחותה זו קשורה למצבם של בני ישראל באותו זמן, כאשר חנו בערבות מואב, בדרכם להיכנס לארץ ישראל. בכל שנות שהייתם במדבר היו מרוממים מהגשמיות ומהחומריות. הם ניזונו ממן, שהיה מזון שמימי, שתו מים מהבאר הניסית של מרים, וענני הכבוד גיהצו את בגדיהם. כשעמדו לקראת הכניסה לארץ, החלו להתכונן למפגש עם הגשמיות ועם העיסוק בענייני העולם הארציים.
הגישה הראויה לצרכים הגשמיים היא לראות בהם אמצעי למימוש ההוראה "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). כשהוא נוהג כך, בזה בא לידי ביטוי יתרון האדם מן הבהמה. האדם מרומם את הדברים הגשמיים, מעלה אותם לקדושה וגואל את הניצוץ האלוקי שבתוכם. אבל אם הוא רואה בדברים הגשמיים אמצעים למילוי תאוותו בלבד, הוא נהפך להיות במעמד של 'מקבל' מהגשמיות, והוא נקשר לחומריות הדברים בלבד.
התחלת התעייה בדרך
התאווה למתיקות הגשמית היא בבחינת פסולת, וכאשר האדם רואה בה את העיקר, המשמעות היא שהוא הופך את הפסולת לעיקר. וזה עניינה של עבודת פעור, שמייחסת חשיבות לפסולת.
הכישלון של בני ישראל בעבודת פעור נבע מסטייה קלה שלהם מהראייה הנכונה של הדברים הגשמיים, לקראת הכניסה לארץ. כשאדם הולך ביער ותועה בדרך, התעייה מתחילה מסטייה קלה, אבל בהמשך הוא מתרחק לגמרי מהכיוון הרצוי. לכן בהיותם בשיטים נוצרה הסטייה הזאת, שהובילה לעבודת פעור.
רק פינחס יכול
התיקון של עוון פעור נעשה על-ידי פינחס דווקא, שאימו הייתה "מבנות פוטיאל", "שפיטם עגלים לעבודה זרה" (בבא בתרא קט,ב). דווקא הוא היה יכול לרדת למקום הנמוך שבו נוצרה הסטייה שהביאה לחטא זה, ולתקן אותו.
עניין זה הוא בדוגמת מאמר חז"ל (סנהדרין לט,ב) "מאותו יער עצמו תבוא קת הגרזן שתכרות אותו". דווקא מי שסבו "פיטם עגלים לעבודה זרה" היה יכול לתקן את החטא והוא ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל".
(רשימות חוברת נ) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
