חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:10 זריחה: 6:44 ב' בחשון התשפ"ז, 13/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1885 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת משפטים/שקלים, כ"ו בשבט ה'תשפ"ג, (17/02/2023)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1885 - כל המדורים ברצף
לשים את השכל בצד
חדש על המדף
הקב"ה מלווה ועלינו להחזיר
עבד עברי
הרב לא שכח
הדור שיזכה לגאולה
משבית השמחות ועונשו
רציתי לשאול
קשיים בפירעון חוב
דניאל בגוב החסד

מס' 1885, ערב שבת-קודש פרשת משפטים/שקלים, כ"ו בשבט ה'תשפ"ג (17.02.2023)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

לשים את השכל בצד

בעניינים שבין אדם לחברו, גם כשהאדם יודע שהתורה קובעת הלכות ברורות, השכל האנושי מנסה להתערב ולמצוא צידוקים ואמתלות

לעיתים רואים יהודים יראי-שמיים, המקפידים על קלה כחמורה, שבעניינים שבין אדם לחברו נוהגים זלזול. הם לא יכניסו לפיהם משקה קל שאין עליו הכשר מהודר, אבל בכל הקשור לממונו או לכבודו של הזולת, פתאום נעלמות ההקפדה וההחמרה.

יש המנופפים בתופעות מעין אלה כהוכחה ששמירת המצוות של אותם אנשים אינה אלא צביעות. לוּ היו יראי-שמיים באמת, טוענים הללו, היו נזהרים לא רק בשמירת שבת, בחמץ בפסח ובכשרות המזון, אלא גם בחשש גזל, בלשון הרע ובהלבנת פני חבר.

השכל פתלתל

טענה זו אינה נכונה. מי שנזהרים בשמירת שבת, בכשרות, בהנחת תפילין ובציצית, אינם עושים זאת מן השפה ולחוץ. על-פי רוב הדברים באים מתוך יראת-שמיים אמיתית ומתוך רצון כן למלא את רצונו של בורא העולם. ואף-על-פי-כן קורה שבעניינים שבין אדם לחברו אין הם נוהגים כפי שהתורה מצווה ומדריכה.

ההסבר לתופעה זו פשוט למדיי: בענייני שבת, כשרות, תפילין וציצית, אין השכל האנושי מנסה להתערב. וכי יעלה על הדעת שהאדם יטען כי מוטב לצבוע את התפילין בצבע ירוק? גם אם הוא עצמו אינו אוהב את הצבע השחור, ברור לו שכאשר התורה קובעת שהתפילין צריכות להיות שחורות, אין כל מקום לדעתו ולטעמו האישיים בעניין זה. במצוות האלה האדם מבטל לחלוטין את שכלו אל מול ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך.

לעומת זה, בעניינים שבין אדם לחברו, גם כשהאדם יודע שהתורה קובעת הלכות ברורות, השכל האנושי מנסה להתערב ולמצוא צידוקים ואמתלות. התורה קובעת שאסור לדבר לשון הרע, אבל היצר מגיש מייד מסכת של צידוקים, שהסיפור העסיסי הזה הוא 'מקרה חריג'. אסור לרמות במסחר, אבל השכל הפתלתל ישכנע אותך שאין זו רמאות ממש, ובכלל, בג'ונגל היֵה זאב ולא כבשה תמימה.

הנכונות להתמסר

זה אחד ההסברים לעובדה המעניינת, שהפרשה הראשונה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר סיני, היא משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך התורה מלמדת אותנו, שגם את המצוות האלה עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמיים שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום.

הפרשה נפתחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ורש"י מפרש, בשם חז"ל: "מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני". גם מצוות כמו היחס לעבד, פיצוי לנפגע, דינו של גנב, חובותיו של שומר, התנהלות מול לווה ועוד, יש לקיים בהתבטלות מוחלטת לרצון הבורא, ובלי לערב את השכל וההיגיון שלנו, שכן גם המצוות הללו ניתנו מסיני.

מבחינה זו, דווקא המצוות שבין אדם לחברו משקפות את מידת יראת-השמיים של יהודי ואת מידת נכונותו להתמסר לקיום רצון הבורא. כשיהודי מנהל את ענייניו הכספיים והחברתיים על-פי רצון ה' – הוא מוכיח שאכן הצו האלוקי הוא המנחה את כל מהלך חייו.


אותה הקפדה. מצוות שבין אדם לחברו כמו שמירת שבת וכשרות

  ספרים

לבוש מלכות
מאת הרב יוסף-חנינא ביינדמן
בהוצאת חזק

ביאור על מהותו של פורים ועל מגילת אסתר לאור תורת החסידות. בסוף הספר הלכות ומנהגי חב"ד לחודש אדר ופורים. 152 עמ'. טל' 088502771.

מאיר חייהם של ישראל
מאת הרב יוסף אלנקווה
בהוצאת המחבר

ספר שיצא במהירות שיא ומגיש את סיפור חייו העשיר של הרב חיים-מאיר דרוקמן זצ"ל, שהלך לעולמו בעת האחרונה. 318 עמ'. טל' 0587322289.

אהבת ישראל
מאת הרב יוסף-יצחק פייגלשטוק
בהוצאת המחבר

לקט מדברי חז"ל על המצווֹת הקשורות למצוות אהבת ישראל, מפסוקי התורה והמפרשים ועד ביאורים וסיפורים. 248 עמ'. הפצה: חיש, טל' 039600770.

מבוא 4 you
מאת ברכה טברדוביץ
בהוצאת אחד

דרך קלילה, מזמינה וחווייתית ללימוד שיעור התניא היומי. תמצית התוכן של השיעור, בתוספת סיפור חסידי ותובנה לחיים. 394 עמ'. טל' 0535473772.

  שלחן שבת

הקב"ה מלווה ועלינו להחזיר

על הפסוק "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי" אמרו חז"ל: "כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מזה". היינו שמתן הלוואה זו מצווה וחובה. חז"ל אמרו שהקב"ה "מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות". מזה מובן שגם הקב"ה מקיים את הציווי "אם כסף תלווה".

הלוואה פירושה מתן כסף לאדם אף שהכסף אינו מגיע לו, שכן הלווה לא נתן דבר למלווה. ועם זה, אין זו מתנה, אלא הלווה חייב להחזיר את ההלוואה בבוא עת הפירעון.

השאלה והלוואה

אף הקב"ה נותן ליהודי 'בהלוואה' כוחות ויכולות, אף-על-פי שהיהודי לא נתן לקב"ה דבר תמורתם. ועם זה, הקב"ה דורש שהיהודי ינצל את הכוחות שקיבל למילוי שליחותו בעולם, וש'יחזיר' את ההלוואה על-ידי קיום המצוות.

בנתינה שיש להחזירה יש שתי אפשרויות: הַשְׁאָלָה והלוואה. בהשאלה, השואל חייב להחזיר למשאיל אותו חפץ ששאל ממנו, ואילו כסף שניתן בהלוואה נועד להוצאה, והלווה רשאי להשתמש בו לצרכיו, ובבוא העת יחזיר כסף אחר.

ה'הלוואה' לשימושנו

גם הנתינה של הקב"ה לאדם באה בצורת הלוואה ולא השאלה. המשמעות היא שבני ישראל יכולים להשתמש בשפע הרוחני גם בעבור הצרכים שלהם. למשל, ידוע שתורת החסידות נמשלה לאבן יקרה המשובצת בכתר המלך, ועם כל חשיבותה ויוקרתה – הקב"ה נותן רשות לכל אחד ואחת מישראל לקחת את האבן היקרה ולנצלה לצרכיו.

לפיכך, אין מקום לטענה שעדיין האדם אינו עומד בדרגה רוחנית נאותה כדי להיות ראוי ללמוד את פנימיות התורה, אלא הוא יכול וחייב ללמוד את פנימיות התורה בכל יום ויום ובכל מצב ומצב, גם ביום שבו נכשל חלילה ונפל למדריגה נמוכה.

והטעם לכך, הוא כמו שנאמר בהמשך הפסוק – "אם כסף תלווה את עמי". חז"ל למדו מהפסוק הזה ש"עמי ונוכרי – עמי קודם". כאשר יהודי וגוי מבקשים הלוואה, יש להקדים את ההלוואה ליהודי.

לנהוג בחסד וברחמים

עצם העובדה שיש צורך להבהיר את הקדימות של יהודי מעידה שהשפע הזה מקורו במדריגה גבוהה כל-כך, שלגביה מעשי התחתונים אינם תופסים מקום, וממילא אפשר לחשוב ש"הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב" (מלאכי א,ב), היינו ששניהם שווים. ובכל-זאת אומר הקב"ה: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי", כי הוא בוחר בישראל, בבחירתו ובאהבה העצמותית שלו.

והתורה ממשיכה ומבהירה שאסור למלווה ללחוץ על הלווה ולנגוש בו. גם הקב"ה אל לו 'לתבוע את החוב' בייסורים חלילה, שכן כדברי הנביא ישעיה (א,ה) "עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה", וכפירוש הרד"ק "מה יועיל להכות אתכם, כי לא תיווסרו בזה". לכן הקב"ה יעדיף את קו הימין וינהג בנו בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה.

(לקוטי שיחות, כרך א, עמ' 158. תורת מנחם, כרך ד, עמ' 337)

  מן המעיין

עבד עברי

אין קשה מעבדות

"כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חינם" (שמות כא,ב). המשפטים נפתחים ב'עבד', שאין לאדם דבר קשה מלהיות נכנע ומשועבד לזולת.

(אבן-עזרא)

מצב נחות

נאמר 'עבד עברי' ולא 'עבד ישראל', כי מסתמא זה אדם שפל ונחות ביותר, ואין עליו אלא השם 'עברי'.

(הנצי"ב)

לא לזלזל

פרשת משפטים נפתחת בדין עבד עברי. כדי להזהיר את הדיין שלא יזלזל במשפט העבד, ולא ידחה את דינו ויקדים לטפל בדיני תורה ומשפטים אחרים, כי יחשוב אותם לחשובים מדין תורה של אדם שפל רוח ונדכה.

(עיטורי תורה)

רמז לעבודה הכללית

"שש שנים" – רמז לששת אלפי שנות קיומו של העולם הנוכחי; "יעבוד" – בזמן הזה, היינו בעולם הזה דווקא, אפשרית עבודת ה' בעסק התורה והמצווה, ועל-ידי עבודתנו זו, "ובשביעית" – באלף השביעי, "יצא לחפשי חינם" – נשתחרר ונהיה חופשיים מכל ההסתרים השוררים כיום בעולם, ונזכה לגילויים הנעלים שיהיו לעתיד לבוא.

(הרבי מליובאוויטש)

לא בכפייה

"אם אדוניו ייתן לו אישה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו" (שמות כא,ד). אם כופים על אדם לשאת אישה, הזיווג לא יעלה יפה, הם יתנכרו ויתרחקו זה מזה, וילדיהם יתרחקו משניהם.

(רבי משה חפץ)

בחר בעבדות

"והגישו אל הדלת" (שמות כא,ו). מפני מה אל הדלת דווקא? – משום שפתחו לפניו את הדלתות, נתנו בידו זכות לחופש ולעצמאות, ואין הוא רוצה בכך והוא בוחר בעבדות.

(כלי יקר)

ניכר בגוף הגשמי

"ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כא,י). הטעם שרוצעים עבד עברי אחרי שעבד שש שנים הוא כפירוש רש"י: "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים'". הרי שניכר גם בגופו הגשמי של העבד הקשר עם מעמד הר סיני. לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי.

(לקוטי שיחות)

עבדות מרצון

מדוע מענישים רק את העבד ולא את האדון? אלא בעל הבית טבעו בכך – לרדות, לשלוט ולהעביד. זה דרך העולם. התקווה היחידה לחופש היא, שהעבד ימרוד בעבדות. ואולם כשהעבד עצמו אומר "אהבתי את אדוני", ומרצונו מקבל עליו את העבדות – מי יליחם נגדה? לכן הוא נרצע.

(רבי שמעון שקופ)

  אמרת השבוע

הרב לא שכח

רבי חיים מבריסק הלווה פעם אחת כסף לתושב עירו, וקבע לו זמן לפירעון החוב. המועד עבר והלווה לא פרע את חובו. עברו עוד כמה חודשים, והאיש עדיין לא פרע את החוב.

יום אחד פגש הלווה את רבי חיים וניסה להתחכם: "איזו בטלנות זו מצידכם, שאינכם זוכרים כלל את העובדה שהלוויתם לי כסף!".

חייך רבי חיים ואמר: "יש דרך קצרה מביתי לבית הכנסת, שבה הייתי הולך תמיד. אך מאז עבר מועד פירעון החוב, אני מאריך את הדרך בכוונה, כדי שלא אפגוש אותך ולא אעבור על 'לא תהיה לו כנושה'. עדיין אני הולך בדרך הארוכה, ואם כן, אין אתה יכול לחשוב ששכחתי את דבר ההלוואה"...

  גאולהפדיה

הדור שיזכה לגאולה

דּוֹר זַכַּאי. ידועה אמרתו של רבי יוחנן (סנהדרין צח,א): "אין בן-דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". משמעות הדברים הפשוטה היא, שהמשיח יבוא באחד משני המצבים הקיצוניים דווקא – או כאשר הטוב יגיע לשיאו, או כאשר הרע יגיע לשיאו.

הדברים דורשים בירור. הלוא הרע לא ייעלם מן העולם אלא לאחר הגאולה, כאשר "אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג,ב), ואילו עד אז עדיין יישאר רע בעולם. איך ייתכן אפוא "דור שכולו זכאי"? ומצד שני, איך ייתכן "דור שכולו חייב" – וכי אפשר להעלות על הדעת דור שאין בו כלל לומדי תורה ומקיימי מצוות?

המהרש"א (סנהדרין שם) מסביר ששתי האפשרויות הללו מקבילות לשתי אפשרויות הגאולה שהוזכרו קודם לכן בגמרא (צז,ב). רבי אליעזר אומר: "אם ישראל עושין תשובה – נגאלין". זה "כולו זכאי" – עם ישראל עושה תשובה מעצמו, נהיה "זכאי", וזוכה מייד לגאולה. רבי יהושע אומר, שאם עם ישראל לא יעשה תשובה מעצמו, "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה". זה "כולו חייב" – עם ישראל מצד עצמו עומד בשפל המדרגה, ואז הקב"ה מאלץ אותו לשוב אליו ולהיות ראוי לגאולה.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לט) מסביר שביאת המשיח היא מציאות חדשה ושלמות חדשה בעולם. לכן אין היא יכולה לבוא כאשר העולם נמצא במצבו הרגיל, אלא באחת משתי האפשרויות: או שהדור נהיה "דור זכאי", שהגיע אל פסגת השלמות ובכך נעשה ראוי להתגלות החדשה של המשיח; או שהוא נהיה "דור חייב", שהידרדר לשפל התחתון ביותר, לריקנות מוחלטת, דבר המאפשר לבנות על קרקע נקייה את העולם החדש של ימות המשיח.

תורת החסידות (מאמרי אדה"ז הקצרים, עמ' תג. מאמר 'אל תצר את מואב' לאדמו"ר האמצעי, עמ' 42) מסבירה, שהגאולה באה כאשר הושלמה העבודה של בירור הטוב מהרע. כל עוד הטוב והרע מעורבבים זה בזה – אין הגאולה יכולה לבוא. היא תבוא באחת משתי האפשרויות: או שהטוב ידחה לגמרי את הרע ("דור זכאי"), או שהרע יגבר וישתלט על הטוב ("דור חייב"), ואז יאבידו הקב"ה כליל.

דּוֹר חַיָּב. אך אם זה יהיה דור חייב, באיזו זכות תבוא הגאולה? על כך הגמרא מביאה את הפסוק (ישעיה נט,טז) "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ, וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ". כלומר, כשהקב"ה יראה שאין לעם ישראל זכות משלו, יגאל אותו למענו.

הרד"ק (בפירושו לפסוק זה) מסביר, שמצב זה יהיה רק בראשית הגאולה. ייתכן ש"לא ישובו בתשובה עד שיראו תחילת הישועה", אבל לאחר שייראו סימני הגאולה – "רוב ישראל ישובו בתשובה". עוד הוא אומר, שלא ייתכן דור שכולו חייב – "לא ייתכן שלא יהיה איש ואנשים בישראל צדיקים וטובים שיהיו ראויים לגאולה", אלא הכוונה היא לכללות הדור.

  מעשה שהיה

משבית השמחות ועונשו

"יבוא יום שתגורש מביתך. תהיה נע ונד, וגם כשתבקש רשות לבשל תפוחי אדמה שאספת מן ההפקר – תסורב ותושלך מן הבית"

"שלמו תחילה את המכס!", נשמע הקול מקצה האולם. "אם תסרבו, לא תהיה כאן חופה!".

האווירה הנעימה של 'קבלת הפנים' בחצר בית הכנסת בליז'נסק נגדעה באחת. החתן הצעיר והמחותנים שלצידו כבר התכוננו לצעוד אל החופה, וברגע אחד הושבתה השמחה.

"תתבייש! איך אתה יכול לעשות זאת לאחיך?!", נשמעו קריאות זועמות לעבר האיש. אך זה התעלם מהמבטים ומהדיבורים ועמד במקומו בשלווה.

אחד המיסים המרושעים שהושתו בעבר על היהודים היה 'מכס הנרות'. על כל נר שהודלק למטרות דתיות – נרות שבת, נר הבדלה, נרות חנוכה, נרות חופה וכדומה – חויב המדליק לשלם מס לממשלה.

המס הזה פגע קשה ביהודים, ובמיוחד במשפחות מעוטות יכולת. הללו נאלצו לשלם כסף שאין להן בעבור הדלקת נרות שבת וכדומה.

את גביית המס הטילו השלטונות על יהודים תאבי בצע, שבעבור שכר גבוה עקבו אחר יהודים שהעזו להדליק נרות בלי לשלם את המס הנדרש. התואר 'ליכט פאכטער' [חוכר מכס הנרות] היה אחד המאוסים בקהילות ישראל.

כאשר פורסם המכרז לגביית המכס בעיירה ליז'נסק, הורה רבי נפתלי, נכדו של רבי אלימלך מליז'נסק, כי שום יהודי לא יקבל את התפקיד, בתקווה שאם לא יימצא מי שיאכוף את המכס, ייפטרו היהודים מהתשלום, ולפחות יקשה הדבר על הרשויות לאכוף אותו.

אבל במהרה התברר כי נמצא מי שהפר את ההוראה. זה היה פלטיאל. ומן הרגע שקיבל את התפקיד, נהפך למשבית שמחות קבוע. כל חופה בליז'נסק וסביבותיה הייתה למוקד של מהומה והתמרמרות, שבסיומה נאלץ כל מחותן לשלשל לידיו סכום נכבד, ובלבד שיוכל להצעיד את בנו ובתו לחופה, מלוּוה בנרות כמנהג ישראל.

כמה חודשים אחר שפלטיאל קיבל את התפקיד עמד רבי נפתלי להכניס את אחד מבניו תחת החופה. קודם החתונה שלח את משמשו לעבור בין בתי התושבים ולהזמינם להשתתף בשמחתו. השמש מילא את תפקידו נאמנה, ולא דילג גם על ביתו של פלטיאל.

"תודה רבה על ההזמנה. לכבוד היא לי", נהם פלטיאל באוזני השמש. "אך מסור לרבך כבר עכשיו, שלא אתן לו להתחיל את החופה בטרם יפרע את מכס הנרות". השמש ההמום חזר לבית הצדיק ומסר את הדברים.

ביום החתונה התמלאה רחבת בית המדרש בליז'נסק חסידים רבים ובני משפחה. בעיצומה של קבלת הפנים הופיע הברנש פלטיאל, והבהיר כי יעצור את החתונה אם לא ישולם המס תחילה.

רבי נפתלי קם מכיסאו והזמין את פלטיאל לחדר צדדי. "מדוע לא נשמעת להוראתי?", שאל. "הלוא הוריתי שאיש לא יקבל את תפקיד המוכס!". פלטיאל לא השיב, ורק חזר על אזהרתו כי לא יאפשר לקיים את החופה בטרם ישולם המס.

רבי נפתלי הגיע למסקנה כי אין טעם לדבר על ליבו של האיש. הוא שלשל לידו את הסכום המלא של המס ואמר לו: "דע, כי יבוא יום שתגורש מביתך. תהיה נע ונד, וגם כשתבקש רשות לבשל תפוחי אדמה שאספת מן ההפקר – תסורב ותושלך מן הבית". פלטיאל התעלם ועזב את החדר שמח וטוב לב על השלל שבכיסו.

לא חלפו ימים רבים ונבואתו של הרבי התגשמה. עסקיו של פלטיאל קרסו, וכעבור זמן קצר פשטו נושיו על ביתו ורוקנו אותו מכל דבר ערך. האיש החל לנדוד בכפרים ובעיירות, ושכח את ימיו הטובים כעשיר גאה. פניו הצטמקו ושיניו הושחרו.

יום אחד באה חבורת קבצנים מורעבת לליז'נסק. מצבו של פלטיאל היה טוב מחבריו כי בתיקו נח אוצר של ממש – כמה תפוחי אדמה, שמצא בשדה נטוש. זה היה יום חורפי, ופלטיאל תר אחר מקום שבו יוכל לבשל לו ארוחה חמה.

במהלך שיטוטיו ברחובות הבחין בבית שדלתו פתוחה. הוא זיהה מייד את הבית: זה ביתו של רבי נפתלי. בלי לחשוב פעמיים נכנס פנימה והתיישב במטבח. "צא מכאן מייד!", קרא לעברו אחד מבני הבית, שזיהה את ה'תכשיט'. "וכי אתה חושב שהמקום הזה הפקר?!".

ברגליים כושלות החל פלטיאל לצאת מהבית. "האם גם מביתו של הרבי מליז'נסק זורקים יהודים ביום קר כזה?", זעק.

זעקתו הגיעה לאוזניו של רבי נפתלי. הוא מיהר לצאת מחדרו ולראות במה מדובר. כשראה את פלטיאל, הזמינו בחמימות להיכנס לחדרו. לאחר שהגיש לו ארוחה חמה הזכיר לו הרבי את העונש שהשית עליו ושהתקיים ברגעים אלה.

"דיי, נענשת מספיק", אמר לו הרבי, "שילמת על מעשיך. כעת קבל עליך שלא לשוב עוד למעשים כאלה, ובעזרת השם תחזור למעמדך הראשון". ואכן, כך אירע.

(על-פי 'דברים ערבים')

  רציתי לשאול

עם הרב ברוך לבנוני

ראש ישיבת חב"ד טבריה ומשלוחי הרבי לעיר

האם אלוקים רוצה שאשרת אותו כעבד או שאעבוד אותו מתוך אהבה והכרה?

במושגי ימינו, הביטוי 'עבד' הוא כינוי גנאי, ואולם בעבודת הבורא 'עבד' הוא תואר נעלה ביותר. משה רבנו מכונה בתורה 'עבד ה''! בפתיחת ארון הקודש אנו אומרים 'אנא עבדא דקודשא-בריך-הוא' – אני עבדו של הקב"ה.

אכן, אנחנו מצוּוים לאהוב את הקב"ה – "ואהבת את ה' אלוקיך", ועם זה הננו נדרשים לעובדו כעבד המשרת את אדונו – "ועבדתם את ה' אלוקיכם".

אם כן, התשובה לשאלה היא שאלוקים רוצה את שני הדברים גם יחד, גם את העבודה מתוך אהבה והכרה, ובד בבד את ההתמסרות אליו כעבד לאדונו. כי בכל אחד ואחד משניהם יש יתרון מיוחד.

עבודת הבורא מתוך אהבה מבטאת קרבה גדולה. רצונו של הבורא נהפך לרצונו של האדם, והאדם מזדהה עם רצון קונו ומשתוקק למלא אותו במלואו ובהידור. ואולם בעבודה כזאת לא ניכרת התבטלותו של האדם אל הקב"ה, כי בעצם הוא עושה את מה שהוא אוהב ורוצה.

בזה יתרונה של עבודת עבד. חכמינו הגדירו את העבד באמירה "עבדא בהפקירא ניחא ליה" [=נוח לעבד בחיי הפקר]. מדוע בכל-זאת הוא מציית לאדונו וממלא את כל רצונותיו? מפני שהוא מבטל את עצמו, את כל רצונותיו, מאווייו ותשוקותיו, אל האדון, עד שאין לנגד עיניו אלא רצונו של האדון.

כאשר יהודי עובד את ה' בקבלת עול, בהתבטלות, כעבד המשרת את אדונו – בכך הוא מבטא את התמסרותו המוחלטת לקב"ה, מתוך ביטול מוחלט של כל רצון אישי. לכן לצד האהבה נדרשת מאיתנו גם עבודת עבד, והשילוב בין השתיים יוצר שלמות.

  פינת ההלכה ומנהג

קשיים בפירעון חוב

שאלה: מי שהלווה כסף לחברו, והגיע זמן הפירעון והלווה לא שילם, האם מותר למלווה להזכיר לו את חובו?

תשובה: מצוות עשה להלוות לעניי ישראל, וגדולה מצווה זו ממצוות הצדקה, וביותר אם על-ידה הוא מחזיק את הלווה שלא יתמוטט. וזאת בתנאי שיש סיכוי סביר שיחזיר לו את החוב.

אמרו חז"ל: "פריעת בעל חוב – מצווה". ואם יש לו ואינו רוצה לשלם, או שדוחה את המלווה ב'לך ושוב', בית הדין חייב לכפותו לשלם את חובו. וכמו בכל מצווה, עליו לעשות כל מאמץ לביצועה, ולא להתחמק ממנה.

אסור למלווה לנגוש את הלווה, ואפילו לעבור לפניו כשהוא יודע שאין לו לשלם, מפני שהוא נכלם בראותו את המלווה כשאין ידו משגת לפרוע. ועל זה רמז הפסוק (שמות כב,כד): "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה", ולא נושה ממש. אבל אם הוא חושש שהלווה אולי שכח את דבר החוב, מותר להזכירו, גם אם הוא יודע שכרגע אין לו לשלם.

המצב כיום הוא שלרוב בני-האדם יש רכוש, דירה, רכב, מיטלטלים, ספרים, תכשיטים ועוד; אלא שיש להם גם חובות, ולכל אדם סדר עדיפות משלו. יהודי הנוהג על-פי ההלכה חייב להכניס את תשלום חובותיו לפני דברים שאינם צורך קיומי ממש. ואם יש לו ספק, עליו לשאול רב אם אין הוא חייב למכור מרכושו כדי להחזיר את חובותיו.

כל עוד האדם לא פרע את חובותיו, אסור לו להפריש מעשר מהכנסותיו לצדקה, אלא ייתן סכומים קטנים בלבד, לקיום מצוות צדקה.

מקורות: כתובות פו, סע"א. ב"מ עה,ב. ספר חסידים סימן תנד. טושו"ע חו"מ סי' צז. שו"ע אדה"ז חו"מ הל' הלוואה (במהדורה החדשה חלק ו) ס"א-ד וסי"ג. אמרי יעקב (על שו"ע אדה"ז חו"מ) סי' יב ס"ג ובביאורים. פתחי חושן, דיני הלוואה פ"ב ס"ח ועוד. צדקה ומשפט פ"א ס"ח.

  חיים יהודיים

דניאל בגוב החסד

"אנשים החלו לשלוח לי תמונות של פריטים שרצונם להעביר הלאה, ואני התחלתי לפרסם זאת. התגובה הייתה מדהימה"

אלה היו ימי הסגרים, בראשית מגיפת הקורונה. הבוס של דניאל אשוש בעבודה שיתף אותו בחוויה אישית: "בתי הייתה בבידוד בימים האחרונים. ברוך השם לא היה חסר לה דבר, אבל חטיף שהשאירו בעבורה מאחורי הדלת גרם לה התרגשות גדולה. מישהי חשבה עליה, וזה שימח אותה מאוד. אולי נקים יחד גמ"ח 'עידוד בבידוד'?".

דניאל נדלק. הוא התחיל ביוזמה קטנה, חלוקת משחקים לילדים השוהים בבידוד בעיר מגוריו, אשדוד. היוזמה הקטנה התרחבה לממדי ענק, וכיום הוא מפעיל מיזם חסד רחב ייחודי, המתווך בכל יום כ-20-30 פריטים מגוּונים בין מוסרים לנזקקים. מספות ועד ארונות, ממיטות ועד צעצועים, ממוצרי תינוקות ועד מייבשי כביסה.

סיפורים צובטי לב

קשה לעצור את דיבורו של דניאל (29). כשהוא 'יורה' את מה שהצליח למסור באותו יום שבו אנחנו מדברים איתו, אי-אפשר שלא להתפעל. הוא חי את הגמ"ח עשרים וארבע שעות ביממה. לפרנסתו הוא עובד בסניף של רשת אופנה, וכאמור, הבוס שלו, שלמה שושן, עומד לימינו בפעילות החסד.

"אנשים החלו לשלוח לי תמונות של פריטים שרצונם להעביר הלאה, ואני התחלתי לפרסם זאת בכלי ההפצה שלי", הוא מספר. "התגובה הייתה מדהימה. בתוך דקות התקשרו אנשים וביקשו לקבל את הפריטים. שמעתי מפיהם סיפורים שצבטו את הלב. אלמנה מטופלת ביתומים. גבר חולה, שאיבד את יכולת ההשתכרות. קשישים שאין להם אמצעים לקנות מכשיר חשמלי חדש. קלטתי מייד שיש כאן פוטנציאל לאימפריה של חסד".


הכרת תודה. הודעות הערכה בלי סוף

אושר בעיני הילדים

אט-אט נהפך דניאל לכתובת שאליה זרמו פניות משני הכיוונים. "בימי הקורונה מתקשר אליי חבר, בעל חנות צעצועים, ומספר שנאלץ לסגור את העסק, והוא מבקש לתרום את הצעצועים. בתחילה חשבתי שמדובר במשחקים זולים של 'הכול בשקל', אך כשבאתי לחנות ראיתי משחקים יוקרתיים, שעלותם הכוללת מגיעה לעשרות אלפי שקלים. שיתפתי תמונות וקיבלתי מבול פניות. נגעה לליבי פנייה של מתנדבת בארגון חסד גדול, שביקשה לשמח ילדים חולי סרטן. מסרתי לה את הצעצועים. האושר בעיני הילדים גרם לי התרגשות עצומה".

עם ריבוי הפניות, החל דניאל לתווך בין המבקשים לנותנים. "לא עמדתי בעומס", הוא מתנצל, אבל אומר שהקשר נוצר והעסק זורם. "אני מקבל פעמים רבות תמונות של הפריטים מותקנים בביתם החדש. למשל, מדפים שעמדו לפני כמה שעות במשרד ממשלתי מיושן, מפארים עכשיו מוסד לילדים בחינוך מיוחד. זה מדהים".

שני כללים

לדבריו, כבר בתחילת הדרך קבע שני כללים בגמ"ח: ראשית, החסד מופנה לכל עם ישראל. אם מישהו מבקש להעביר פריט למגזר מסוים בלבד – הוא נענה בשלילה. "אנחנו משרתים כל יהודי", אומר דניאל. "שנית, אנחנו מפנים את החסד לא לנזקקים בלבד, אלא מעודדים כל אדם שצריך משהו לפנות ולבקש. למדנו כבר בקורונה שאנשים נפלו עמוק, ובחוץ הוסיפו להתנהג כאילו כלום לא חסר להם".

אחרי שלוש שנות חסד, דניאל למד לחוש את הלב הפועם של עם ישראל: "ראיתי שיותר ממה שהמקבל צריך את המקרר, הנותן מתמלא באושר על הזכות שנפלה בחלקו. אנשים אומרים לי – יש לי מייבש במצב חדש ואני רוצה לתת אותו למישהו, כי זה עושה לי טוב על הלב" (למעוניינים למסור או לקבל: 050-816-5833).


"הלב הפועם של עם ישראל".
דניאל אשוש


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)