האישה יצאה מייד למושבה והתחננה בבכי לפני בעלה שיחוס על משפחתו ויתפנה לקבלת טיפול רפואי, אך הוא סירב. "אם גם אני אעזוב את המושבה, זה יהיה חורבנה הגמור. אינני יכול לתת יד לכך!", טען
חולה וקודח מחום יצא החולה לירושלים, רכוב על סוסו. הדרך הארוכה, תחת השמש הקופחת, החמירה את מצבו. חומו עלה עוד וכוחותיו כלו. הוא צנח מהסוס והתמוטט על הארץ בלב השממה, סמוך לרמלה. אם מישהו לא יבוא מייד לעזרתו, זה יהיה סופו.
ר' יואל-משה סלומון עמד בראש קבוצת יהודים יראי-שמיים, תושבי ירושלים העתיקה, שבליבם בערה אהבת הארץ. הם ניסו לרכוש קרקעות הראויות להתיישבות יהודית בארץ ישראל.
בקיץ תרל"ח (1878) יצאו עם סלומון בן ה-40 כמה מידידיו – דוד גוטמן, יהושע שטמפפר, זרח ברנט ועוד כמה יהודים שנענו לקריאתו. הם שמו את פעמיהם לקרקעותיו של ערבי נוצרי, טיאן שמו.
כשהגיעו לאדמות, הסמוכות לכפר אמלבס, נפלה רוחם של חברי הקבוצה. מראה פניהם הצהובות של התושבים זעזע אותם. גופם היה כחוש ומעיניהם ניבטו חולי וכאב.
התברר שמי נחל הירקון הפכו למקור מחלות. רועי צאן השליכו לתוכו נבלות. הביצות הגדולות שרצו יתושים שהפיצו את מחלת הקדחת. חברי הקבוצה החליטו שהאדמות האלה אינן ראויות להתיישבות.
בתוך כך נודע לסלומון על אדמות הרחוקות ממי הירקון המזוהמים, השייכות לאדם ושמו קסר. סלומון וגוטמן חברו פנו אל הד"ר מזארקי, רופא יווני מפורסם, שיחקור בעבורם את האזור.
כשבאו למקום סלומון, גוטמן, שטמפפר, ברנט והרופא – חשכו עיניהם. מראה התושבים היה זהה למראה שראו בחלקותיו של טיאן. ד"ר מזארקי טיפס על גבעה והחל לסקור את האזור. הוא שם לב שציפורים אינן נראות בשטח, וזה היה בעבורו סימן מבשר רעות.
מסקנתו הייתה נחרצת: "המקום אינו ראוי למגורי אדם". גוטמן הרגיש שהעולם חשך בעדו. הוא הביט בחברו סלומון, שהרכין ראשו בשתיקה. גם גוטמן כבש פניו בקרקע.
הדממה נמשכה כמה רגעים, ואז פלט סלומון בשקט: "ובכל-זאת...". "ננסה!", קרא שטמפפר בקול נרגש.
גוטמן נפל על צווארי חבריו ופרץ בבכי נרגש, וכל החברים פרצו גם הם בבכי. "למרות הכול ננסה, ובעזרת ה' נצליח!", הכריזו בביטחון.
בערב ראש חודש אב נחתם החוזה. "בחודש אב חרב בית המקדש וגלינו מארצנו", אמר סלומון לחבריו, לאחר חתימת העסקה, "והנה אנו זוכים וימי החורבן נהפכים לימים של בניין. בזאת נפתח לעמנו פתח של תקווה, ולכן נקרא לנחלתנו החדשה פתח תקווה".
לאחר רכישת הקרקעות התמסר סלומון בכל נפשו לפיתוח המושבה החדשה. בשנת תר"מ (1880) פרצה במקום קדחת קטלנית והפילה חללים רבים. המתיישבים חששו, ורובם נמלטו מהמקום, מקצתם ליפו והאחרים לירושלים.
רק מתי מספר, מהמסורים והנאמנים ביותר, נותרו במושבה, ובהם סלומון. ואולם מחלת הקדחת לא פסחה גם עליו, והוא נפל למשכב. חיים נבלר, חברו של סלומון, שעמד לצידו כל העת, עקב בדאגה אחר מצבו המידרדר של חברו.
"אנא, סע לירושלים לקבל טיפול רפואי", התחנן, ללא הועיל. כשראה כי חברו עיקש בדעתו, עדכן את חנה-פרומה, זוגתו של סלומון, שעזבה גם היא לירושלים, במצבו הקשה של בעלה.
האישה יצאה מייד למושבה והתחננה בבכי לפני בעלה שיחוס על משפחתו ויתפנה לקבלת טיפול רפואי, אך הוא סירב. "אם גם אני אעזוב את המושבה, זה יהיה חורבנה הגמור. אינני יכול לתת יד לכך!", טען.
זוגתו שבה לירושלים במפח נפש ושלחה אל בעלה את חברו הטוב, יוסף ריבלין. הוא הבהיר לסלומון כי יעדכן את הרב שמואל סלנט במצבו, והרב יגזור עליו לעלות מייד לירושלים. כששמע סלומון את דבריו התרכך, עלה על סוסו ויצא לירושלים, אך ליד רמלה התמוטט ושכב על הארץ חסר אונים.
באותן שעות עשה מרדכי הויזדורף, אחד מצעירי פתח-תקווה, את דרכו לביתו. את הסוס שעליו רכב שכר מתושב רמלה. באמצע הדרך פתח לפתע הסוס בריצה מהירה לכיוון רמלה. מרדכי החל לרוץ אחריו.
בעודו רץ מצא פתאום את סלומון מוטל חצי מעולף על הארץ, וסוסו לצידו. "מה אירע לך?", שאל בדאגה. סלומון לא הצליח להוציא הגה מפיו. מרדכי יצא לרמלה, שכר עגלה ולקח את סלומון לירושלים.
שלושה שבועות היה סלומון שרוי בסכנת חיים, עד שבחסדי ה' הבריא. בעודו מתאושש, רכש אדמות והתחיל לבסס את המושבה יהוד, בעבור פליטי פתח תקווה. הוא עצמו עבר אליה עם משפחתו והתגורר בה שבע שנים. לאחר שהוטב מצב הבריאות בפתח תקווה חזר סלומון למושבה, וזו נהפכה לימים לעיר ואם בישראל.
(על-פי 'ר' יואל משה סלומון, פועלו ותולדותיו') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
