שבת זו נקראת בשני שמות: 'בשלח' – שֵם הפרשה, ו'שבת שירה' – על שם שירת הים. השם 'בשלח' קשור עם פרעה ("בשלח פרעה"), שהוא הדמות הירודה ביותר, ואילו השירה מיוחסת לבני ישראל, העומדים במעמד רוחני עליון ביותר, שכן אדם העוסק בהודיה לבורא ובשירה הרי הוא מרומם מכל מגבלותיו.
לפי זה נראה ששני המוטיבים המרכזיים של השבת סותרים זה את זה. איך שירה קדושה של בני ישראל קשורה ל"בשלח פרעה"? ולא רק הקשר ביניהם טעון הסבר, אלא גם העובדה שאזכור פרעה קודם לשירה.
הנשמה אינה צריכה תיקון
ההסבר קשור בביאור שאלה אחרת. ידוע שירידת הנשמה מהעולמות הרוחניים לגוף בשר-ודם גורמת לה ירידה במעמדה הרוחני, המשולה לנפילה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" [=מגג גבוה לבור עמוק]. ירידה זו לא נועדה לצורך הנשמה עצמה, שכן היא אינה זקוקה לתיקון. הנשמה יורדת לעולם כדי שעל-ידה יזכך האדם את נפשו הבהמית, את גופו הגשמי ואת החלק בעולם הגשמי השייך אליו.
נשאלת השאלה, הלוא הנשמה בהיותה בשמיים שרה שירי הלל לקב"ה, וכתוב ששירת הנשמות גבוהה אף משירת המלאכים. כיצד מוותרים על כך תמורת זיכוך הגוף והנפש הבהמית וכו'? אלא שדווקא על-ידי עבודת הנשמה בעולם מתגלה אור אלוקי נעלה יותר מזה שמאיר בהיכל הנשמות קודם ירידתה לעולם.
הקליפה התהפכה
גם פתיחה פרשתנו, "בשלח פרעה את העם", אמנם עוסקת בפרעה, אבל לא בדמותו אלא בתועלת שגרם לבני ישראל כאשר שילח אותם ממצרים. התורה מלמדת כיצד מה'קליפה' הרעה עצמה נוצר אור של קדושה, בבחינת 'אתהפכא חשוכא לנהורא' – הפיכת החושך לאור (בלשון ספר הזוהר).
עניין זה מרומז גם בשמו של פרעה. פרעה אותיות 'העורף', דבר הרומז להפניית עורף לקב"ה. ובה בעת נאמר בזוהר כי פרעה מייצג אורות אלוקיים גבוהים מאוד שמתפרצים באופן 'פראי' – "אתפריעו כל נהורין". מצב זה של הפיכת הרע לטוב נעלה יותר משירת בני ישראל על שפת הים. השירה באה ממקום שבו הרע התבטל וחדל מלהפריע לקדושה, ואולם "בשלח פרעה" מייצג את הפיכת הרע עצמו לקדושה.
מתוך הירידה תבוא העלייה
ההוראה מזה בעבורנו: יהודי מביט סביבו ורואה את החושך השורר בעולם, שמקורו בגלות המרה, ועושה חשבון שגם הוא שרוי במצב ירוד. אומרים לו: אל תשקע בייאוש, ואל תבוא בטרוניה כלפי הקב"ה. עליך לדעת שעל-ידי הירידה תבוא עלייה גדולה יותר.
הוראה זו תקפה במיוחד כאשר מדובר בעבודה הרוחנית עם הזולת. אין להביט אל חיצוניותו, שעלולה להיראות שלילית. יש לדעת שזו רק העטיפה החיצונית של הנשמה, שהיא הפנימיות. צריך להתמסר למשימה להאיר את הזולת, עד שגם הוא יהיה "נר להאיר". וכאשר מתמידים בעבודה הזו, לבסוף מאירים את חשכת הגלות בבחינת "לילה כיום יאיר", ומתקיים הייעוד "וה' יהיה לך לאור עולם" (ישעיה ס,כ).
(תורת מנחם תשל"ה, פרשת בשלח) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
