מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

חסיד אחד, שהיה מסוכסך עם בני עירו, נכנס פעם אל האדמו"ר בעל ה'צמח-צדק' מליובאוויטש וקבל באוזניו על חבריו בבית-הכנסת שאינם נזהרים בכבודו. הוא התבטא במלים: "הם דורכים עלי". השיב לו הרבי: "מי ביקש ממך להתפשט על כל בית-הכנסת, שבכל מקום שדורכים - דורכים עליך"...

באימרה זו מקופלת, למעשה, הסיבה העיקרית למחלוקות וליריבויות שיש בין אנשים וקבוצות. זו ההתנפחות האישית, שאינה מותירה מקום לזולת. כאשר אדם מרגיש את עצמו ל'יש' ול'מציאות', עלול הזולת להיתפס בעיניו כאיום על 'מציאותו'. עצם העובדה שיש בעולם עוד מישהו מלבדו, יש בה כדי להפריע לתפיסת היישות העצמית שלו, וממילא הוא חייב למצוא בזולת מגרעות, כדי להבליט את נחיתותו לעומתו.

הזולת כאיום

דבר זה מסביר את החומרה שבה רואה התורה את נושא המחלוקת ופירוד-הלבבות. המחלוקת אינה עוד חטא, אחד מתוך שורה של חטאים אחרים, אלא היא מייצגת את תמצית הרע. ההבדל הבסיסי בין הקדושה לבין ה'סטרא-אחרא' הוא, שבעולם הקדושה יש התכללות הדדית וביטול היישות העצמית, ואילו ב'סטרא-אחרא' שולטות הגאווה והיישות, וממילא יש שם פירוד והתחלקות (כפי שאנו רואים בתיאור התורה על משפחות יעקב ועשיו, שאצל יעקב, גם כשדובר על "שבעים נפש", הלשון הוא "נפש", לשון יחיד, מכיוון שהיו מאוחדים; ואילו בעשיו דובר על שש נפשות והלשון הוא "נפשות", לשון רבים, שכן היו מפורדים בינם לבין עצמם).

כל מי שיתבונן בסיבות האמיתיות של המחלוקות המוכרות לו באופן אישי, ודאי יבחין, שבדרך-כלל לא הסיבות המוצהרות הן הגורמים האמיתיים של המחלוקות. לרוב נובעות המחלוקות מכך שמישהו חושב כי חברו מאיים עליו ועל שאיפותיו. נדמה לו כי האהדה או המעמד שהזולת זוכה בהם, מסכנים את מעמדו-שלו, והוא חש צורך פנימי להשפיל את הזולת במסגרת התחרות (הדמיונית או האמיתית) ביניהם. כל הסיבות הגלויות והמוצהרות הן ההצדקות שהאדם מנסה למצוא לאחר מעשה כדי לשכנע את עצמו ואת האחרים בצידקת המחלוקת, אולם הסיבה העיקרית היא, כאמור, היישות העצמית הגואה.

התקנה: ביעור מוחלט

נמצא איפוא, שרוב המחלוקות צומחות על רקע של שינאת-חינם. מהי שינאת-חינם? זו שינאה שאין לה סיבה מוגדרת, להוציא את עצם התחושה כי הזולת מהווה איום על ה'מציאות' והיישות האישית. מה שקובע את אופייה ותוקפה של המחלוקת אינה מהותו של הזולת ומעשיו, אלא מידת היישות העצמית: ככל שהאדם יקר יותר בעיני עצמו וחש את עצמו ל'מציאות' גדולה יותר - כן יפריע לו יותר הזולת. הוא יבליט את חסרונותיו וימעיט בערך מעלותיו, וימצא אלף ואחת סיבות למה צריך לרדפו ולהשפילו. אבל הסיבה העיקרית היא - עצם קיומו של הזולת מתנגש עם תחושת ה"אני ואפסי עוד" שלו.

ליצר המחלוקת הזה אין תקנה אלא ביעור והעברה מן העולם. דבר מוגדר, אפילו חמור, ניתן לתקן, על-ידי טיפול בפרטי הבעיה; אבל כאשר עצם מציאותו של הזולת מהווה סיבה למחלוקת - לזה אין תקנה. הדרך היחידה להתמודד עם בעיה זו היא על-ידי דיכוי מוחלט של הגאווה האישית. היישות העצמית היא תמצית הרע, שעומדת בסתירה גמורה לכל מושגי הטוב והקדושה, ואין לה תקנה אלא ביעור.

זו הסיבה לתופעה המצערת, שקשה מאוד להתגבר על יצר המחלוקת. רבים וטובים נכשלים בזה, אף במחיר של הרס עצמי חסר-היגיון. זאת, משום שבמחלוקת מתבטא עיקרו של הרע. רק לעתיד-לבוא, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ, לא יהיו עוד קנאה ותחרות ולא פירוד ומחלוקת.