ימי-הספירה (שבהם מתו 42,000 מתלמידי רבי עקיבא בגלל חוסר אחדות ביניהם) מדגישים לנו בצורה הברורה ביותר את חשיבותה של אהבת-ישראל ואת חיוניותה של אחדות העם.
כשאנו מתבוננים בפסוק: "ואהבת לרעך כמוך", הוא נשמע לנו כמו מליצה נאה ותו לא. וכי אפשר לדרוש מבן-אדם לאהוב מישהו אחר באותה מידה שהוא אוהב את עצמו? אפשר, לכל היותר, לדרוש ממנו לאהוב גם את הזולת, אבל לא "כמוך"!
תורת החסידות אינה רואה בצו זה מליצה גרידא, אלא משימה מעשית בהחלט שהתורה מטילה על היהודי. אלא שכדי להבין זאת עלינו לרדת תחילה לשורש הדברים.
הוא אוהב סוכריה
כשאדם אומר שהוא אוהב אדם אחר - למה הוא אוהב אותו? נוכל להעלות אפשרויות רבות: הלה הוא איש-שיחה נעים; הוא ניחן בשכל ישר ובעצות נבונות; יש לו לב טוב; הוא אדם חרוץ ומצליח; וכך כיוצא-בזה. כל אלה סיבות לגיטימיות שבגללן אנשים אוהבים אנשים.
אך לאמיתו של דבר, אהבה כזאת אינה אהבה אמיתית. היא דומה מאוד לילד ש'אוהב' סוכריה: מה הוא עושה לסוכריה שהוא כל-כך אוהב - הוא מוצץ ובולע אותה... כך גם באהבה שנובעת מסיבות כגון אלה שנימנו לעיל - זו אינה אהבה אמיתית לזולת. האיש אוהב את ההנאה שהוא מפיק מהזולת, לא אותו. בעצם, הוא אוהב את עצמו.
כל עוד אלה הם מושגי ה'אהבה', נשאר האגו האישי במרכז. האדם אינו יוצא מתוך עצמו, אלא 'אוהב' רק את אלה שמביאים לו תועלת (ואין זה משנה איזו תועלת). ודאי שאין מה לדבר במצב כזה על "ואהבת לרעך כמוך", שהרי כל אהבת-הזולת במקרה כזה אינה קיימת אלא כדי לשרת את האגו האישי, ולא יתכן שהאבה זו תהיה גדולה יותר מהאהבה העצמית.
אבל יש סוג אחר של אהבה. זו אהבה שאין לה 'סיבות'. כשהורים אומרים שהם אוהבים את בנם, הם לא יסבירו את אהבתם ב'סיבות' כלשהן. הם אינם אוהבים אותו בגלל שהוא פיקח או נחמד או חרוץ. הם יאהבו אותו גם אם לא יהיה כזה. הם אוהבים אותו מפני שהוא בנם. נקודה.
כיוון שזו אהבה שאין לה 'סיבות', היא גם גדולה יותר מהאהבה שההורים אוהבים את עצמם. עובדה: כשמדובר צרכים שלהם-עצמם, עשויים ההורים לחסוך ולהחליט לוותר; אבל בשביל הילדים הם עושים הכול. יותר מזה: הורים גם מוכנים למסור את נפשם, כפשוטו, למען ילדיהם. זאת, כיוון שזו אהבה שאינה תלוייה בסיבות כלשהן, ומשום כך היא בלתי-מוגבלת.
הזולת אינו זר
השאלה עכשיו היא, כיצד אפשר לאהוב אדם זר באהבה כעין זו שבין הורים לילדים. ובכן, האמת היא, שמבחינת הגוף הגשמי זה בלתי-אפשרי. הגוף מכיר רק את עצמו, והוא מסוגל לאהוב רק מה שמשרת אותו. אין הוא יכול לאהוב באהבה אמיתית משהו שמחוצה לו.
אבל בנוסף לגוף יש לנו גם נפש, נשמה, ומבחינת הנשמה אין שום מניעה לאהוב יהודי שני (נשמה שניה) באהבה אמיתית. שהרי מבחינת הנשמה לא קיימת הפרדה בין נשמה אחת לשניה; כל נשמות ישראל הן כביכול נשמה אחד גדולה, מאוחדת. הנשמה השניה אינה 'זרה' לראשונה; היא מאוחדת עמה באחדות שאין למעלה ממנה. |