מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

מידת הביטחון בה' היא מיסודות האמונה. יהודי נדרש לשים את מבטחו בה' ולהיות בטוח שיעמוד לימינו ויסייע לו בכל צרכיו.

יש המפרשים את מידת הביטחון כאילו היא סוג מסויים של אופטימיות. היהודי הבוטח בה' נתפס לפי זה כאופטימיסט נצחי ששום דבר אינו מדאיג אותו; כאדם שבכל זמן ובכל מצב הוא אומר: "יהיה טוב".

תפיסה כזאת של מידת הביטחון לא רק שאינה נכונה, אלא היא גם מסוכנת. חשוב מאוד להיזהר שלא לערבב את הביטחון בה' עם קלות-דעת וחוסר אחריות. ביטחון איננו הפקרות, שאדם מפקיר את עצמו ואת בני-ביתו ואומר: "יהיה טוב". הביטחון גם איננו יכול להיות מסווה לעצלות ולהעדר יוזמה. ביטחון אמיתי בה' הוא ההיפך הגמור מזה.

תורת החסידות עושה הבחנה ברורה בין שתי רמות של ביטחון בה'. רמה אחת היא זו הנדרשת מכל יהודי, כחלק מהאמונה בה' ובהנהגתו את העולם. רמה אחרת של ביטחון בה' שייכת רק לצדיקים הגדולים באמת, כאלה שהם מרוממים לגמרי מהטבע ומהגבלותיו. סוג זה של ביטחון בה' איננו שייך כלל לאנשים כערכנו.

בטח בה' ולך לרופא

השאלה הבסיסית שעולה בהקשר זה היא, אם האדם צריך לפעול בדרך הטבע כדי להשיג את הדרוש לו, או שמא הדבר מהווה סתירה לביטחון בה'. לדוגמא, יהודי צריך פרנסה או רפואה. לכאורה, אם הוא בוטח בה' אל לו לעשות מאומה בעניין אלא רק לבטוח בה' שיעזור לו. אם יילך לעבוד או אל הרופא הוא מוכיח לכאורה שאין הוא בוטח בה' בשלימות.

אך לאמיתו של דבר אין בכך סתירה. הקב"ה עצמו הוא שציוונו לעשות 'כלי' בדרך-הטבע כדי לקבל את הברכה השופעת ממנו. היהודי שזקוק לפרנסה או לרפואה ויושב בביתו בחיבוק ידיים - פועל בניגוד לרצון ה' שציוונו: "ששת ימים תעבוד", "ורפא ירפא". כל עוד יש מה לעשות בדרך-הטבע, מחובתו של היהודי לפעול בדרכים המקובלות, כיוון שהקב"ה מעביר את ברכותיו דוקא דרך האמצעים הטבעיים ולא על-ידי ניסים. "אין סומכין על הנס", אמרו חז"ל.

איפה אם כן הביטחון בה'? ראשית, עצם הפעילות בדרך-הטבע נובע מביטחון בה' שיעזור לו בפעילותו זו. היהודי המאמין ההולך לעבודתו או פונה לרופא עושה זאת משום שכך ציווהו ה' ומתוך ביטחון שיצליח בכך. שנית, הביטחון משתלב באשר למידת הפעילות הטבעית. יהודי יודע שהקב"ה ציווהו לעבוד לפרנסתו, ולכן הוא יוצא לעבודתו. אבל הוא גם יודע שהקב"ה ציווהו ללמוד תורה ולהתפלל ולחנך את ילדיו. וכאן הוא נכנס לדילמה: לפי צרכי הפרנסה שלו הוא צריך לעבוד שעות רבות שימנעו ממנו ללמוד תורה כראוי ולהקדיש את הזמן לחינוך ילדיו. זה הזמן לביטחון בה'. היהודי אומר: אני עושה את שלי. אינני יושב בביתי בחיבוק ידיים. אני עושה 'כלי' בדרך-הטבע לקבלת הברכה. 'כלי' גדול יותר מזה אין בכוחי לעשות. עכשיו אני בוטח בה' שיתן לי את פרנסתי כפי הדרוש לי.

ביטחון של צדיקים

הביטחון נדרש גם כשאין עוד מה לעשות בדרך-הטבע. אם לגבי בעיה מסויימת עשה היהודי את כל אשר ביכולתו והגיע שלב שבו אין לו עוד מה לעשות - זה העת לשים את מלוא הביטחון בה' ולהאמין באמונה שלימה שהקב"ה יעזרהו למעלה מדרך-הטבע. ועצם הביטחון בה' הוא גם הקובע אם וכיצד יבוא הנס. ככל שיהודי מאמין יותר בשלימות בעזרת-ה' - כן תהיה עזרתו שלימה ומהירה יותר.

יש אמנם סוג אחר של ביטחון בה' שבא במקום הפעילות הטבעית. כך אנו מכירים סיפורים על צדיקים שישבו בביתם והקב"ה עזר להם בדרכים מופלאות. אבל זו מדריגה גבוהה של עבודת-ה' שאינה שייכת לכל אחד.