מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

אחת המלים ה'מגונות' ביותר בשפתה של החסידות, היא - עצבות. לא תשמעו חסיד אמיתי אומר: "אני עצוב". החסידות הרחיקה את העצבות עד הקצה האחרון, וראתה בה תהום שפעורה לרגליו של האדם. חסידים היו אומרים, שהעצבות אמנם אינה עבירה, אך אל השאול שהעצבות עלולה להפיל את האדם - שום עבירה אינה יכולה להוריד.

במהותה, שייכת העצבות לכוחות הנפשיים ה'כבדים' (מיסוד ה'עפר'), שמושכים את האדם למטה. למשפחה זו שייכים גם העצלות והייאוש. אלה כוחות שליליים בתכלית, שאי-אפשר להפיק מהם שום תועלת ושום דבר טוב. בכל ספרי החסידות יש התייחסות אחת, חדה, ברורה ועקבית לתופעת העצבות - שלילה מוחלטת, והסחת-דעת מיידית.

לשמוח בייסורים

אבל מה עושים כשקורים דברים מעציבים באמת? בספר ה'תניא' מוקדשים פרקים אחדים להתמודדות בבעיות אלה. הוא מחלק את גורמי העצבות לשני סוגים: א) דברים מעציבים בחייו הגשמיים של האדם; ב) דברים מעציבים בחייו הרוחניים ובעבודת-ה'. כנגד כל אחד משני הסוגים הללו ניתנים הכלים להתגבר על העצבות.

על העצבות שגורמיה הם אירועים גשמיים שונים, אפשר להתגבר על-פי מאמר חז"ל, שאדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, ולהאמין ש"גם זו לטובה". תפיסה זו מבוססת על האמונה, ש"אין רע יורד מלמעלה", שכן הקב"ה הוא תכלית הטוב ולא ייתכן שתצא ממנו רעה. גם הדברים המצערים והגורמים סבל וייסורים, הם בפנימיותם טובים, אלא שבמצבנו הנוכחי איננו מסוגלים לראות את הטוב הצפון בהם. אילו היו לנו הכלים לראות את הדברים בראייה פנימית יותר, היינו שמחים בייסורים הללו, ככתוב: "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". וכדברי חז"ל: "השמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". צורת-מחשבה כזאת תעודד את האדם ותמנע אותו מלשקוע בעצבות.

להציל מה שאפשר

קשה יותר היא ההתמודדות עם מצבים שליליים בחיי הרוח ובעבודת-ה'. על הדברים הללו אי-אפשר לומר שצפון בהם טוב נעלם. אדם שלוקה במידות רעות ושנכשל במעשים לא טובים, יש לו בהחלט סיבה להצטער. אף-על-פי-כן, אומרת תורת החסידות, אסור להתעצב. להצטער - כן, להתמרמר - כן, לבכות מעומק הנפש - כן; אבל להיות עצוב - זאת לא!

ראשית, צריך לבדוק מתי עולות המחשבות על המצב הרוחני הירוד. אם הן צצות בדיוק בשעה שעומד האדם להתפלל או ללמוד או לעסוק במלאכתו - זה עצמו צריך להדליק נורת אזהרה: למה דווקא בשעה שהוא עומד לעשות דבר טוב ומועיל, באה לפתע העצבות הזאת? בהחלט ייתכן שזו כסות מצטדקת, מה שמכונה 'איצטלה של משי', למזימת היצר למנוע אותו מלעשות דבר טוב ולהפילו ברשתו. על כן יש לסלק מחשבות אלה, בנימוק הפשוט, שלא זה הזמן לכך.

מצב שונה הוא כשהעצבות מתעוררת בעקבות חשבון-נפש שעורך האדם. כאן מהלכת תורת החסידות על חבל דק המפריד בין מרירות לעצבות. המרירות היא דבר חיובי למצבים מסויימים. כמו תרופה מרה שעוזרת בשעת חולי. אסור להפריז במינון ואין להשתמש בה כשהכול תקין; אבל במצבים מסויימים היא עוזרת. בשעת חשבון-נפש בהחלט צריך האדם להתמרמר על מצבו, עד כדי שיברון-הלב, ולאחר מכן לחזור בשמחה לעבודת-ה'.

ההבדל בין מרירות לעצבות דומה להבדל בין אדם שביתו עולה בלהבות והוא זועק מרה ורץ לכבות את האש ולהציל מה שאפשר, לבין מי שמתיישב מול הבית הבוער ומביט בו בעצב. אצל הראשון זו תנועה נפשית חיובית ובונה, ואילו אצל השני היא שלילית והרסנית. הבדל בין קדושה להפכה.