לחסידות יש שפה משלה ועולם מושגים ייחודי לה. יש לה תוארי שבח משלה, וכך גם תוארי שלילה. את שפתה מאפיינת ההבחנה הדקה והמחודדת, שחושפת רבדים עמוקים ופנימיים יותר. קחו, למשל, את הביטויים 'פנימי' ו'חיצון'. אחד השבחים הגדולים שאפשר לומר על חסיד - שהוא 'פנימי'. לעומת זאת, כשאומרים על מישהו שהוא 'חיצון' - זו מלת גנאי חריפה ונוקבת ביותר.
בהשקפה ראשונה, 'פנימי', מקביל ל'אמיתי', לאדם שתוכו כברו, וכדומה. 'חיצון' מקביל לצבוע, למי שהתנהגותו החיצונית אינה תואמת את מהותו הפנימית. אך בחסידות מכUונים הדברים לרמה עדינה יותר. ה'חיצון' של החסידות עשוי לזכות בהערכה רבה במושגי העולם, אבל בעיניה החדות של החסידות - הוא 'חיצון'.
ההגדרה המדוייקת יותר של 'פנימי' היא - אדם שאצלו כל דבר נתפס היטב, יושב על בסיס איתן ואמיתי, ותואם בשלמות את כלי-נפשו. ה'חיצון', לעומתו, מסתפק בחיצוניות הדברים, ברובד השטחי שלהם, ואינו ממתין עד שייקלטו היטב בנפשו.
בא מהר והולך מהר
'חיצון' אינו זה שמרמה את הזולת. הלה סתם שקרן וצבוע, ועליו אין מדברים כלל. ה'חיצון' מרמה את עצמו. נדמה לו שהגיע לדרגה מסויימת בעבודת-ה', ובאמת עדיין הוא רחוק ממנה. הוא לומד תורה בהתלהבות, עוסק בתורת החסידות, הוא גם מתפלל תכופות באריכות מתוך חמימות - והוא 'חיצון'. הוא מוטעה, הוא מרמה את עצמו. במהותו האמיתית, אין הוא עומד בדרגה הרוחנית שהיתה אמורה להלום את מעשיו והתנהגותו.
ה'חיצון' רץ מהר מדי קדימה. לא דרוש לו זמן. הוא נדלק מהר, אבל זו התלהבות חיצונית. כשהוא לומד עניין כלשהו, ברגע שלמד את הדברים, עוד בטרם היתה לו שהות לעכל אותם ולהניח להם לשקוע בתודעתו, הוא מדבר עליהם, מביע את דעתו, ואף יש לו הכוח לעמוד על דעתו זו. כשהוא עוסק בעבודת-ה', די לו בתחושות כלליות ומעורפלות כדי לפתח 'רגשות'. אבל הסוף הוא - "כבולעו כך פולטו" - כשם שהדברים באו מהר, כך יפוגו מהר.
ה'פנימי', לעומתו, אינו ממהר. הוא יודע שהדברים דורשים זמן. כשהוא לומד סוגיה כלשהי, הוא זקוק לזמן כדי לרדת לעומקה וכדי שתיקלט היטב במוחו. רק אז הוא מרשה לעצמו לדבר בעניין ולחוות את דעתו. בעבודת-ה' הוא יודע שאין קפיצות וקיצורי-דרך. ברור לו, שכדי לשנות מידה נפשית כלשהי יש צורך בעמל רב, וגם אחר-כך עדיין צריך לעמוד על המשמר ולהשגיח שהמידה הרעה לא תתעורר מחדש. זמן רב עובר עד שהוא מרגיש בהתעוררות אמיתית, וכל-שכן התלהבות. אבל כשהוא כבר מרגיש משהו - זה אמיתי, יסודי ומבוסס.
עושה רושם
מבחינה מסויימת, ה'חיצון' עושה רושם גדול יותר מה'פנימי'. הוא מלא התלהבות. תפילתו רוויה התפרצויות רגשיות ותנועות חיצוניות. בלימודו יש ברק וחריפות. ה'פנימי' אפור הרבה יותר. כלפי חוץ, בקושי רואים עליו משהו. גם כשהדברים מתפרצים החוצה, הם מאופקים ומבוקרים ביותר. הוא עשוי להתפלל בלי שום תנועה חיצונית ולקיים מצווה בלי שום גילויים חיצוניים של התלהבות. כי האש שלו היא פנימית, טהורה מכל סממן חיצוני ובלתי-מבוסס. זהו ה'פנימי'!
"חב"ד תובעת פנימיות", היה אומר רבנו הזקן, מייסד חסידות חב"ד, "וכדי להגיע לפנימיות יש צורך במסירות-נפש". הרבי הקודם מליובאוויטש אמר: "'פנימי' פירושו - שהדברים הם שלו, והם נשארים גם אצל ילדיו ונכדיו; ה'חיצון' - הדברים אינם קיימים אף לא אצלו-עצמו. ה'חיצון' הוא אדם מרומה, ללא יסוד; ה'פנימי' הוא מבוסס, אדם יסודי". |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:42
זריחה: 5:52
