מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

אחד הדברים שנתחדשו בשעת מתן-התורה על הר-סיני הוא, שבני-ישראל נהיו 'עבדים' לקב"ה. עד לאותה שעה היו בבחינת 'בנים', כפי שמצווה הקב"ה לומר לפרעה במצרים: "בני בכורי ישראל", ואילו במעמד הר-סיני הפכו בני-ישראל להיות 'עבדים' לקב"ה - "כי לי בני-ישראל עבדים".

במבט ראשון לא מובן איזו מעלה יש בעבד על בן? הקשר של בן עם אביו עומד לכאורה במדריגה גבוהה לאין-ערוך מהקשר שבין עבד לאדונו. בן אוהב את אביו, קשור אליו בכל נימי נפשו, מבין אותו, מזדהה איתו; רצונותיו של אביו נהיים אוטומטית גם רצונותיו-שלו; שמחתו של האב היא גם שמחתו-הוא. העבד, לעומת זאת, אין לו קשר נפשי כזה אל האדון; הוא מציאות לעצמו, עם רצונות משלו, עם מחשבות משלו; הוא רק יודע שהוא עבד, ובתור שכזה מחובתו לציית לאדון ולמלא את רצונו. מהי איפוא הרבותא בכך שבני-ישראל, שהיו בדרגת 'בנים', הפכו להיות 'עבדים'?!

מי השליט

מסבירה תורת החסידות, שלעבד יש מעלה נפלאה בהשוואה לבן - מעלת ההתבטלות. אצל הבן לא ניכר כל-כך שהוא עובד את אביו, שהרי לכאורה הוא עושה את מה שהוא עצמו רוצה ומבין; אלא ש'במקרה' תואמים רצונותיו-שלו את רצונותיו של אביו. הואיל והוא בן ראוי לשמו, הוא מבין ומרגיש שזו זכות לשמח את אביו ולמלא את בקשותיו, ועל-כן הוא עושה זאת. אך מה הוא בעצם עושה? את מה שהוא מרגיש שצריך לעשות.

העבד, לעומתו, אינו רוצה כלל מצד עצמו לשרת את האדון. חז"ל הגדירו את מהותו העצמית של עבד באומרם: "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (=עבד אוהב את ההפקרות). לו היו שואלים אותו מה הוא עצמו רוצה לעשות, היה מדבר על דברים אחרים לגמרי מאלה שהאדון רוצה. למה בכל-זאת הוא מציית לאדונו וממלא את כל רצונותיו? משום שהוא מבטל את עצמו, את כל רצונותיו, מאווייו ותשוקותיו, אל האדון, עד שאין לנגד-עיניו אלא מה שהאדון רוצה.

במילים אחרות: אם אנו מדברים על הכוונה ועל הרגש שיש בעבודת הבן והעבד, ודאי שלבן יש יתרון גדול על העבד, שכן הוא עובד את אביו בשמחה, באהבה וברצון. אולם כאשר אנו מדברים על השליטה של האב או של האדון - אין ספק שהעבד מבטא הרבה יותר את שליטתו של האדון מאשר הבן. בעבודתו של הבן, המציאות השלטת היא מציאותו של האדון, ואילו אצל הבן ניכרת גם מציאותו האישית.

"אין עוד מלבדו"

בנמשל יובנו הדברים הרבה יותר. מטרת חיינו על-אדמות היא להשליט את הקב"ה על כל המציאות - "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". תפקידנו לגלות בכל דבר שקיים בעולם, כי כל קיומו וחיותו נובעים מהקב"ה. על-ידי קיום התורה והמצוות אנו מבטאים אמת זו, ש"אין עוד מלבדו", ושהקב"ה הוא השולט על כל המציאות והמהווה את כל המציאות.

מבחינה זו יש מעלה לעבודה שבבחינת 'עבד' על העבודה שבבחינת 'בן'. כשיהודי לומד תורה בגלל שהוא אוהב את הלימוד וכשהוא מקיים מצוות בגלל שהוא חש את יופיין ובגלל ההנאה והשמחה שיש לו בקיומן - אין כאן בגלוי את השלטת מציאותו של הקב"ה על העולם. ההנאה והסיפוק האישיים מתערבבים בתוך העבודה הזאת, וקשה להבחין מיהו השליט.

אך כאשר יהודי עובד את ה' בקבלת-עול, בהתבטלות, כעבד שמשרת את אדונו - הוא מבטא בכך את שליטתו המוחלטת של הקב"ה על כל המציאות, עד שכל הרצונות והשאיפות האישיים מתבטלים לעומתו. הדבר האחד והיחיד שמורגש ובולט בעבודה זו היא - רצון ה'! וזו המעלה שניתוספה בעת מעמד הר-סיני, שבני-ישראל יעבדו את הקב"ה לא רק כ'בנים', אלא גם כ'עבדים'.