מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

אחת המצוות שאנו מזכירים לפחות פעמיים ביום היא מצוות אהבת-ה'. התורה מצווה אותנו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אך בעוד שאת המצוות המעשיות, כמו ציצית, תפילין, שבת, וכדומה אנו מקפידים לקיים בפועל ומקדישים להן את הזמן ואת תשומת-הלב הראויים - הרי לגבי מצווה זו יש בנו לעיתים אדישות מסויימת.

יש לזה כמה סיבות. אחת, נדמה לנו שאהבת-ה' זו 'מדריגה' גבוהה ששייכת רק לאנשי-מעלה ולצדיקים, אך לא לאנשים כערכנו. הסיבה השניה, המהותית יותר, קשורה בכך שזו מצווה שבלב. אין שום בעייה לקיים מצווה מעשית: אם רק רוצים, קמים ועושים אותה. אבל במצווה שבלב, ברגש - אין די ברצון בלבד. אדם יכול לרצות בכל כוחו לאהוב, ועדיין לא תתעורר בליבו האהבה.

לאמיתו של דבר יש כאן שאלה גדולה: איך ייתכן לצוות אדם להרגיש רגשות? איך בכלל יכול ציווי להתקשר עם אהבה? אם האדם אוהב - אין הוא זקוק לציוויים על האהבה; ואם אין בליבו אהבה - מה יועיל לו הציווי; וכי הוא שליט על רגשותיו שעל-ידי הציווי יעורר בליבו את האהבה?!

המצווה - להתבונן

אחת התשובות שתורת החסידות משיבה על כך היא, שאמנם כן, הציווי אינו על האהבה עצמה, אלא על עשיית הדברים שמביאים לאהבה. הקב"ה מצווה אותנו שנעשה את הדברים שיגרמו לנו לאהבו. תבוא האהבה - מה טוב; לא תבוא משום-מה - אנו את שלנו עשינו וקיימנו את המצווה.

מה הם הדברים הגורמים להתעוררות האהבה? כבר הרמב"ם (תחילת פרק ב' בהלכות יסודי-התורה) משיב על כך: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? כשיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, יראה מהן חכמתו שאין לה ערך - מיד הוא אוהב וכו'". כלומר, הדרך להגיע לאהבת-ה' היא לחשוב ולהתבונן בגדולתו, שהתבוננות זו יש בכוחה להוליד בלב האדם רגשות של אהבה לה'.

איך יכולה התבוננות שכלית לעורר אהבה בלב? ובכן, כולנו מכירים תופעה זו. לא אחת אנו מכירים אדם כלשהו ולא חשים כלפיו שום רגש מיוחד. אך יום אחד באים ומספרים לנו על מעלותיו של האיש. לפתע מתברר לנו, שהאיש ה'אפור' הזה הוא למעשה אדם מבריק, טוב-לב, שעושה מעשי חסד מופלאים מבלי שאיש יידע על כך וכו'. אנו שומעים את הדברים ופתאום מרגישים שאנו אוהבים אותו ורוצים את קירבתו. מה קרה? איך פתאום נולדה האהבה? אלא כך בנוי האדם, שהמוח מוליד את הרגשות בהתאם למה שהוא יודע ומרגיש.

בדרך זו ממש אפשר לעורר בלב רגשות אהבה לה'. כשאדם מתבונן בגדולת-ה'; באין-סופיותו; בכך שהוא מחייה את כל העולם, מהיצורים העליונים ביותר ועד היצורים הפחותים ביותר; בכך שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה; וכדומה - מחשבה והתבוננות כאלה יש בכוחם לעורר בליבנו אהבה לה' ורצון להתקרב אליו.

מובן שמחשבה שטחית ומהירה לא תשיג את המטרה. ולכן מצווה אותנו התורה "ואהבת", כלומר - להתבונן, לשים-לב לדבר, להשקיע זמן וכוח בהתבוננות על גדולת-ה'. רק על-ידי התבוננות מעמיקה ומתמדת נוכל להגיע לאהבת-ה' אמיתית, וזו המצווה שבה חייב כל אדם מישראל.

דרגות באהבת-ה'

לאיזו מידה של אהבת-ה' חייב כל יהודי לשאוף? מסבירה תורת החסידות, שיש דרגה בסיסית של אהבת-ה' ששייכת לכל אדם מישראל: זהו גילוי האהבה הטבעית שבלב כל יהודי. לכל יהודי, מעצם מהותו, יש אהבה טבעית לה'. אלא שהיא מוסתרת במעמקי נשמתו, ועליו לעוררה ולגלותה. כאן אין מדובר ביצירת אהבה, אלא בגילוי האהבה הקיימת. האהבה כבר קיימת בנשמתו מעצם היותו יהודי, ובכוחו לעוררה ולגלותה.

לשם כך עליו רק להשקיע את המאמץ הנדרש בהתבוננות בגדולת-ה', ובמקביל עליו להסיר את הדברים המונעים את התגלותה של האהבה לה', שהן האהבות בענייני העולם-הזה. שכן כל עוד מלא ליבו של אדם באהבות העולם-הזה, קשה לו מאוד לחוש אהבה לה', שמעצם מהותה עומדת בסתירה לאהבות העולם. ואף זו מענייני המצווה - לסלק את האהבות הזרות המפריעות לאהבת-ה' ולאפשר לאהבת-ה' לשכון בליבו.