מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

מסופר על רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא', שכאשר החליט בנעוריו לגלות למקום תורה, התלבט אם ללכת לווילנה או למזריטש, שני מרכזי התורה באותם ימים. לבסוף אמר כך: "בווילנה לומדים איך ללמוד, וללמוד אני יודע קצת; אך במזריטש לומדים כיצד להתפלל - וזאת איני יודע כלל"...

החסידות העמידה את התפילה במרכזה של עבודת-ה'. כל המושג של תפילה באריכות צמח בבית-מדרשה של החסידות (אם כי ברור, שכמו כל 'חידושיה' של החסידות, אף ההתייחסות המיוחדת של החסידות לתפילה נובעת ממקורות קדומים). תפילה כדבעי היא עניין שדורש שעות רבות - ההכנה לתפילה, התפילה עצמה, העבודה שלאחר התפילה. חסידים אמיתיים היו בבחינת "מתפלל כל היום", כי בשל חשיבות התפילה בעיניהם, היו חושבים כל היום איך לעמוד בדרגה רוחנית נאותה כדי שהתפילה תהיה טובה.

שעת קרב

התפילה, בפשטות, היא בקשת צרכיו של אדם. מצוות-עשה על האדם להתפלל אל ה' ולבקש ממנו את צרכיו. לכן נתקנו בתפילת 'שמונה-עשרה' כל הברכות המקיפות את כל צורכי האדם, הרוחניים והגשמיים, כי זה עניינה של המצווה.

החסידות הוסיפה מימד מעמיק יותר לתפילה. 'תפילה', אומרת החסידות, היא מלשון "התופל כלי-חרס" - לשון התחברות והתדבקות. משמעותה הפנימית של התפילה - להתחבר ולהתדבק בקב"ה. שעת התפילה היא השעה שבה יכול האדם להתעלות על עצמו, לצאת מהגבלותיו ולהתרומם למעלה. התפילה גם נקראת סולם, מכיוון שעל-ידה עולה האדם, שלב אחר שלב, לדרגות רוחניות נעלות.

בספר הזוהר נאמר: "שעת צלותא - שעת קרבא" (=שעת התפילה היא שעת קרב). כשם שהתפילה היא שעת עלייה והתדבקות עם הקב"ה, בה-במידה היא גם השעה שבה נלחם האדם עם עצמו, עם חלקי הרע שבו, כדי לסלק מעצמו את הדברים השליליים. והדברים תלויים זה בזה: כדי לעלות למעלה צריך האדם להיות משוחרר מדברים הקושרים אותו למטה, ולכן חלק מעבודת העלייה שבתפילה הוא להיחלץ מכבלי הגשם והחומר.

בשעת התפילה מתרומם האדם מכל ענייני החומר, ושופך את נפשו לפני ה'. הוא אינו חושב אז על עצמו, אלא על האמת, על הקב"ה. ומבחינה מסויימת, כל מהותה של תורת החסידות הרחבה והעמוקה היא לשמש חומר לתפילה. למה לומדים חסידות? - כדי שיהיה במה להתפלל.

ההתבונות שבתפילה

חסידות חב"ד פיתחה במיוחד את נושא ההתבוננות, כחלק מרכזי בעבודת התפילה. זו גם הסיבה לזמן הממושך שהיא דורשת, כיוון שההתבוננות, הן זו שקודם התפילה והן זו שבתוך התפילה, מצריכה זמן רב. ההתבוננות פירושה - לאחר שלומדים עניין ומבינים אותו היטב, מגיע שלב ההתבוננות, שמטרתו להתאחד עם העניין ולחדור לפנימיותו.

למשל: יהודי לומד את סוגיית אחדות-ה', איך שכל המציאות אינה אלא הוויה אלוקית. ברגע הלימוד הוא עוסק בצד הקר של העניין - הוא לומד, שואל, משיב, מנסה להבין ולחדור לעומק הדברים. לאחר מכן הוא יושב ומתבונן בסוגיה זו, מתוך כוונה לקלוט את משמעותה. הוא מנסה באמצעות ההתבוננות להפוך את הסוגיה לחלק ממנו ומהכרתו הפנימית.

ההתבוננות בתפילה נושאת אופי שונה - מטרתה לעורר את הרגשות המתחייבים מסוגיה זו. אם הקב"ה ממלא את כל המציאות ומבלעדיו אין שום דבר בעולם, הרי האדם צריך למאוס בכל ענייני העולם ולרצות רק בקב"ה, שהוא האמת האמיתית. רגש כזה מנסה האדם לעורר בליבו בשעת ההתבוננות שבתפילה. ובזה כוחה הגדול של התפילה, שהיא מפנימה את הדברים הנלמדים ומפתחת רגשות של אהבה לה' ויראה מפניו, שגורמים לאדם להשתנות בכל מהותו.