מושגים נוספים בנושא
	הבנה וביטול
	התקרבות לה'
	העבודה היא חיינו
	עובד אלוקים
	לא מצוות אנשים מלומדה
	אתכפיא ואתהפכא
	אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא
	למה נופלים
	השטות שגורמת לחטא
	שטות דקדושה
	שינוי טבע המידות
	קרבנות
	אכילה
	חיות הגוף מהניצוץ שבאוכל
	דברי הרשות

ידוע שהחסידות רוממה, בין השאר, את רוחם של האנשים הפשוטים, בעלי-המלאכה ובעלי-העסק. היא לימדה, שלימוד התורה אינו האידיאל האחד והבלעדי שקיים בחיי היהודי, אלא שגם מי שנאלץ לעמול רוב יומו לפרנסתו יכול להיות קרוב אל ה', כאשר הוא עושה את מלאכתו על-פי התורה.

ידועות אמרות רבות של גדולי החסידות על מעלתם של בעלי המלאכה והעסק, שמשכינים את הקדושה גם בחיי החולין. האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש היה אומר, שבעלי-העסק זוכים לראות גילוי אלוקות במוחש, כשהם רואים את ההשגחה הפרטית שמלווה אותם; בעוד עמיתיהם 'יושבי-האוהל' אינם רואים גילוי כזה, ועבורם זו אמונה בלבד.

לאידך גיסא, אותה תורת החסידות שמרוממת כל-כך את דרגתם של בעלי המלאכה והעסק, מפליאה לדבר אודות מעלת העיסוק בתורה ואת עוצמת הקדושה וגילוי האלוקות שמאירה בעולם על-ידי אלה שתורתם אומנותם. מכאן, שהחסידות לא באה להציב מבנה שונה של סדרי-עדיפויות בחיי היהודי, אלא להעמיד דברים על מקומם ולתת לכל תחום את המעמד האמיתי שלו.

חלוקת עבודה

עוד מימי קדם מכירים אנו את הסכם-השותפות העתיק בין יששכר לזבולון: יששכר - עוסק בתורה; זבולון - עוסק במשא-ומתן ומחזיק את יששכר. בספר הזוהר מדובר על שני סוגים שיש בנשמות-ישראל - "מארי תורה" (=בעלי תורה) ו"מארי עובדין טבין" (=בעלי מעשים טובים). החסידות קוראת להם "יושבי-אוהל" ו"בעלי-עסק". זהו איפוא המבנה הטבעי של עם-ישראל (עד ביאת המשיח), שיש בו גם 'יושבי-אוהל' וגם 'בעלי-עסק', ומטבע העולם (ועל-פי התורה) - רק מיעוט משתייך ל'יושבי-האוהל' ואילו הרוב מסווג כ'בעלי-עסק'.

מצב זה קיים לא רק בשל כורח המציאות, אלא אדרבה - משום שכך צריך להיות, לכן מכוונת המציאות את ההתפלגות של האנשים לכך שיהיה רוב 'בעלי-עסק' ומיעוט 'יושבי-אוהל'. הכוונה העליונה בבריאת העולם היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" - להשכין את אור הקדושה דווקא ב'תחתונים', בדברים הנחותים. משימה זו מבצעים בעיקר 'בעלי-העסק', שבאים במגע צמוד עם העניינים הנחותים של העולם - משא-ומתן, כסף, מלאכות שונות, וכו'. כאשר יהודי כזה חי על-פי התורה, מנהל את עסקו על-פי התורה, מקציב מרווחיו לצדקה - בכך הוא ממלא את הכוונה העליונה בקידוש העולם ובהעלאת הדברים התחתונים למעלה.

מי מביא אור

אלא שאין די בפעילותם של 'בעלי-העסק' ויש צורך גם ב'יושבי-אוהל' - כשם שאי-אפשר להסתפק בקיום המצוות, וזקוקים גם ללימוד התורה. ל'בעלי-העסק' יש יתרון, בכך שהם מורידים את אור הקדושה עד למטה מטה, אך ל'יושבי-האוהל' יש מעלה בכך שהם גורמים לשפע עילאי של אור אלוקי גבוה ביותר, בזכות תורתם ועבודתם. 'בעלי-העסק' דומים לכורים שבונים ארמונות-פאר במעבה האדמה, כש'יושבי-האוהל' הם אלה שמביאים עמם את האור ומאירים את מעשי ידיהם של עמיתיהם. לכן 'בעלי-העסק' הם הרוב, כי הם עושים את עיקר העבודה, אך ל'יושבי-האוהל' יש יתרון-האיכות של מי שמביא עמו את האור הגדול.

השאלה, למה צריך האדם לשאוף, היא משנית. בכל אחת משתי הדרכים יש איפוא מעלות ייחודיות. שתיהן משלימות את הכוונה העליונה. בדרך-כלל מכתיבה המציאות את סוג פעילותו של האדם, והחסידות מלמדת להאמין בהשגחה הפרטית, ולקבל את אילוצי המציאות כהכוונה מלמעלה לשליחות הנשמתית של כל אדם. כי מה שחשוב באמת זה לא איזה תפקיד אתה ממלא בשליחות האלוקית, אלא עצם העובדה שאתה שותף לביצועה!