מושגים נוספים בנושא
	המבול
	מגדל בבל
	האבות
	אברהם, איש החסד
	יצחק, עבודת הגבורה
	יעקב, השלם באבות
	יעקב, מדת התפארת
	יהודה ויוסף, שתי הממלכות
	משה ואליהו
	חטא העגל
	מצוות מילה

חטא העגל נחשב לאחד העוונות החמורים ביותר בדברי ימי ישראל, אם לא החמור שבהם. חומרתו גדולה כל-כך, עד שהקב"ה הודיע, שבכל עת שיעניש את עם-ישראל על חטאיו, ישא העם את עונשו גם על חטא זה: "וביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם".

חז"ל ומפרשי התורה מסבירם בדרכים שונות את הסיבה שגרמה לחטא זה. אי-אפשר לקבל את החטא כפשוטו, שהעם אשר זה-עתה קיבל תורה מפי הגבורה, ימיר את אלוקיו בעגל-הזהב. על-כן מסבירים המפרשים, שאמנם התוצאה היתה עבודה-זרה, אך כוונתם של בני-ישראל היתה למצוא דרך שתקל עליהם לעבוד את ה'.

דרגת-ביניים

תורת החסידות חודרת לרבדים העמוקים יותר של החטא, סיבותיו וחומרתו. הדברים מפוזרים במקומות שונים. צירוף הדברים הללו יחדיו, עם פירושיהם של מפרשי התורה, מצייר לפנינו את התמונה הבאה:

בני-ישראל לא ביקשו תחליף לקב"ה. הם ביקשו תחליף למשה רבינו. וכך אמרו בפירוש: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ-מצרים לא ידענו מה היה לו". הם חיפשו איזשהו גורם מקשר בינם לבין ה', כפי שהיה משה רבינו - "אנוכי עומד בין ה' וביניכם".

מחשבה זו היה לה על מה להתבסס. בני-ישראל ראו שהקב"ה הוציאם מארץ-מצרים דווקא באמצעות משה. הם ראו שהוא בחר לתת את התורה על-ידו, והוא זה שהעבירה להם. הם נוכחו, שהקב"ה התלבש במשה, עד שכל מציאותו התאחדה עם הקדושה האלוקית, ולא היתה לו מציאות עצמית משלו. לכן מכנה התורה את משה "איש האלוקים", שכן השכינה דיברה מתוך גרונו.

התאחדות זו של הקדושה האלוקית עם מציאות של אדם, נשמה בגוף, מאפשרת קשר עמוק ופנימי יותר בין האדם לבין הקב"ה. בלי התלבשות זו אפשר רק להאמין בה' ותו לא. אבל כאשר השכינה מדברת דרך גרונו של משה, היא נקלטת גם בשכל, ברגש ובאישיות הכוללת של האדם. כדי שמהותו הכוללת של האדם תתקשר עם הקב"ה, מתגלה הבורא דרך אדם בעולם-הזה, שאותו יכולים הכול לראות ולשמוע. כך נוצרת קירבה פנימית ומקיפה בין האדם לבורא. זה היה תפקידו של משה.

הבדל קוטבי

כשבני-ישראל ראו ש"בושש משה לרדת מן ההר", רצו ליצור בעצמם מציאות חדשה שתהיה מאוחדת לחלוטין עם הקב"ה, שבאמצעותה תחדור הקדושה האלוקית לכל חלקי המציאות של העולם. ומאחר, שכדברי חז"ל, הם ראו בעת מעמד הר-סיני את הקב"ה כשהוא יורד עם מרכבתו העליונה (כמתואר בספר יחזקאל), וראו את 'פני שור' שבמרכבה - החליטו ליצור דבר דומה שיתאחד לחלוטין עם שורשו האלוקי. כך "יצא העגל הזה", בדוגמת 'פני שור' שבמרכבה העליונה.

טעותם הגדולה של בני-ישראל היתה, שהם סברו שביכולתם לקבוע בעצמם את הדבר שהקדושה האלוקית מתמזגת עמו. כאשר הקב"ה בוחר לשכון במשה רבנו - זו תכלית הקדושה וחיזוק לאמונה הטהורה. כשהקב"ה מצווה לעשות שני כרובים מזהב ולהעמידם על ארון-העדות בקודש-הקודשים - זה שיא הקדושה; ומבין הכרובים אכן נשמע ונתגלה דבר-ה' - "ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים". אך כאשר אדם מחליט על דעת-עצמו לעשות דברים שבהם תשכון, כביכול, הקדושה - מזה יכולה להיווצר עבודה-זרה בכל חומרתה.

ההבדל בין הדברים הוא קוטבי: כשהקב"ה קובע ששכינתו תתגלה דרך 'ממוצע' כלשהו, אין אנו מרגישים אלא את דבר-ה'. ה'ממוצע' נתפס כדבר חסר כל מציאות משלו, כדבר שכל תפקידו אינו אלא להעביר את דבר-ה'. אך כשאדם מחליט ליצור בעצמו 'ממוצעים' בינו לבין הקב"ה, כאן עלול להיווצר מצב של 'שתי רשויות', ועבודה-זרה ממש; וכך נולד חטא העגל.