כולנו מאמינים שהנה-הנה, עוד מעט-קט, יבוא משיח-צדקנו ונזכה לגאולה השלמה. למה אנו מצפים לזה כל-כך? משום שעם בוא המשיח ייפתח עידן חדש, המכונה 'לעתיד-לבוא'. תהיה זו תקופה מופלאה של התגלות אלוקית, כאשר אור-ה' יאיר בעולם ללא הסתר, בבחינת: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".
ואולם הימים ש'לעתיד-לבוא' מתוארים גם כתקופה שבה תשלוט בעולם מידת הדין והגבורה. למשל, בימינו נקבעה ההלכה על-פי בית-הלל, ששורשם ממידת ה'חסד' (והנוטים להקל), אולם על ימות המשיח נאמר, שאז תיקבע ההלכה על-פי בית-שמאי, ששורשם ממידת ה'גבורה' (והמחמירים בדרך-כלל). הגמרא (שבת פט,ב) גם אומרת, שלעתיד-לבוא ייאמר ליצחק "כי אתה אבינו", ובספרי החסידות קושרים זאת למידת ה'גבורה' של יצחק, שהיא תהיה העיקרית בימים ההם.
בלי התחשבות
על מעלתה המיוחדת של מידת הדין יכולים אנו ללמוד ממאמר המדרש אודות בריאת-העולם: "בתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת-הדין...ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת-הרחמים". ולכאורה, הקב"ה הוא מקור הטוב והחסד, ולמה לא עלה במחשבתו מלכתחילה לברוא את העולם במידת הרחמים? מכאן למדנו, שמידת הדין נעלה יותר ממידת החסד, ולכן רצה הקב"ה לברוא דווקא בה את העולם.
ההבדל העיקרי בין מידת החסד למידת הדין הוא, שמידת החסד מייצגת את ה'התחשבות' במגבלות הבריאה, תוך נדיבות בהענקת השפע האלוקי לעולם; כנגדה, מידת הדין תובענית הרבה יותר, והיא דורשת מהבריאה להגיע למלוא הכרת האמת האלוקית. לנגד עיניה של מידת החסד ניצב האדם, על חולשותיו וקשייו; ואילו מידת הדין רואה לנגד עיניה רק את האמת האלוקית השלמה, והיא דורשת מן האדם למלא אחריה בכל תנאי ובכל מצב. מידת החסד מנסה לחסוך מן האדם התמודדויות קשות ומבחנים מסוכנים, ואולם מידת הדין, בתובענותה המוחלטת, מביאה על האדם קשיים ונסיונות, כדי שיתגבר עליהם ויוכיח בכך את דבקותו בקב"ה.
עולם אחר
המחשבה הראשונית לברוא את העולם במידת הדין, באה דווקא מתוך הכרה במעלתה הנשגבה. מידה זו מביאה את האדם לרמות גבוהות הרבה יותר, שכן דווקא על-ידי הקשיים ועל-ידי העמידה בנסיונות, מגיעים לדבקות גבוהה יותר בקב"ה (כמו שנאמר: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" - על-ידי ה'שמאל', מידת הדין, מגיעים לבחינת 'ראשי', ואילו דרך ה'ימין', מידת החסד', מגיעים לחיבוק ה'גוף' בלבד). אלא שהעולם, במצבו הנוכחי, אינו מסוגל לעמוד בדרישותיה המוחלטות של מידת הדין ("ראה שאין העולם מתקיים"), ולכן שיתף עמה הקב"ה את מידת הרחמים.
אף בית-שמאי מייצגים דבקות עליונה ביותר בקב"ה. לנגד עיניהם עומדת האמת האלוקית השלמה והצרופה, והם דורשים מן האדם ליישמה במלואה. לכן הם מחמירים יותר מבית-הלל. אלא שבמצבו הנוכחי של העולם, עשויה שיטתם להעמיד את האדם בעימותים קשים עם המציאות. לכן נפסקה ההלכה כבית-הלל. כלומר, מבחינת האמת הצרופה - צודקים בית-שמאי, אלא שחובה לוותר עליה למען קיום העולם.
אך לעתיד-לבוא, כאשר העולם יתעלה לדרגה גבוהה יותר, שוב לא יהיה צורך להתאים את האמת האלוקית למגבלותיו, אלא היא תוכל להאיר בו במלוא עוצמתה. לכן תשלוט אז מידת הדין - ההתגלות המוחלטת של הקב"ה. לכן תהיה ההלכה כבית-שמאי ולכן ייאמר ליצחק דווקא "כי אתה אבינו" (והדבר רמוז גם בשמו: יצחק, בלשון עתיד - אז, לעתיד-לבוא, הוא 'יצחק', מכיוון שאז תאיר בעולם מידתו, מידת ה'גבורה'). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:15
זריחה: 6:11
