כמעט כל יהודי חש, שימינו אלה הם חבלי-משיח, 'עקבתא-דמשיחא'. תחושה פנימית זו מקבלת יתר-תוקף לאור דבריהם של צדיקי הדור, שהנה-הנה, עוד מעט קט, ותבוא הגאולה השלמה, שלה עם-ישראל מצפה זה כאלפיים שנה. עוד יום, עוד יומיים, אבל זה חייב לבוא עכשיו, כי בא מועד.
ואולם כשאנו מביטים סביבנו, רואים את בלבול היוצרות העצום, את החשיכה הרוחנית שאנו שרויים בה, את מצב העולם בכלל ועמנו בפרט - מתבקשת לה מעצמה השאלה: איזה משיח, איזו גאולה?! הכול מתקדם בדיוק לכיוון ההפוך! מיום ליום נעשה הכול גרוע יותר ויותר!
והמעניין הוא, שאין שום ויכוח בדבר הערכת-המצב. הכול מסכימים שהחשיכה הרוחנית היא בשיאה, ודווקא מצב זה הוא המביא אותנו לומר, שאנו עומדים ממש על סף הגאולה.
הגלות כזריעה
דבר זה נובע מהתפיסה האמיתית של מושג הגלות. לומר על הגלות שהיא בסך-הכול עונש לעם-ישראל - יהיה זה פשטני מדי. וכי אין לקב"ה דרך לכפר את חטאי אבותינו אלא על-ידי גלות איומה ונוראה של כאלפיים שנה?! ודאי שאם רואים בגלות עונש, הרי זה מוזר בהחלט לומר שאנו עומדים על סף הגאולה. אסיר שעומד על סף שיחרורו, אין מקשים עליו את המאסר עד כלות כוחו. אין זאת אלא שיש בגלות כוונה פנימית אחרת.
הגמרא (פסחים פז,ב) ממשילה את הגלות לזריעה. על הפסוק "וזרעתיה לי בארץ" אומרת הגמרא: "כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין!". כלומר, אף-על-פי שמבחינת הזרע יש כאן אבדן וכיליון, הרי בסופו של דבר תצמיח הזריעה עשרת מונים. החקלאי שקובר באדמה טונות של חיטה משובחת, מתוך ידיעה שהיא עתידה להירקב שם, עושה זאת למען היבול הרב שיצמח מתוך ריקבון הזרעים. רק מי שאינו מכיר את תהליך הצמיחה רואה בזאת אבדן וכיליון, ואילו אנו מבינים שזו זריעה וצמיחה.
כך עלינו להבין את הגלות. העילה החיצונית שלה היא אמנם חטאי אבותינו, אך בפנימיות הדברים יש כאן שליחות שאותה מבצע העם היהודי בתקופת הגלות. ירידה זו היא לצורך עלייה, ובבוא היום נכיר ונראה כולנו את ה'יבול' הרב שצמח מתוך צרות הגלות וייסוריה.
המשימה מסתיימת
ה'יבול' שצומח מתוך הגלות הוא בירור וזיכוך העולם. פיזורו של עם-ישראל על-פני העולם כולו נועד להביא את אור הקדושה לכל מקום ומקום, ולגאול את הניצוצות האלוקיים שמצויים שם. כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות במקום כלשהו - הוא משכין בו קדושה ופודה את הניצוצות שהיו טמונים שם וחיכו לגאולתם.
וכשם שהדברים אמורים במישור של מקום, כך מתקיים תהליך של בירור וזיכוך במישור הרוחני-ערכי. לאמור: עם-ישראל צריך להתמודד עם כל רבדיה של המציאות הרוחנית, החל במצב רוחני טוב ונעלה, וכלה במצב נחות ושפל. כיוונו של תהליך זה הוא מלמעלה למטה - מתחילים במצבים גבוהים ונעלים יותר, ומסיימים בחושך רוחני כפול ומכופל.
לאורך שנות הגלות התמודד עם-ישראל עם כל המצבים והתנאים, והביא לתוכם את אור התורה והמצוות. נותר רק לסיים את ההתמודדות עם מצבים של בלבול-ערכים וחשיכה רוחנית שלא היתה כמותה. כשיהודים חיים בימי 'עקבתא-דמשיחא', אינם נרתעים מחושך הגלות, אלא דבקים בתורה ובמצוות ואף דוחים את החושך על-ידי הפצת אור וקדושה - בכך הם מסיימים את המשימה האלוקית ומכשירים את העולם כולו לגילוי אור ה' "כמים לים מכסים" בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש. |