מה היה קורה אילו אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת? ייעודו המקורי של האדם נאמר במפורש: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". גן עדן היה מרחב רוחני, שמור מכל מגע עם רע, ועבודת הגן ושמירתו נעשו על-ידי עבודת ה' בתחום הקדושה בלבד. וכפירוש חז"ל את הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות" – "לתקן".
תקופת מלכות שלמה הייתה דוגמה לכך: מלכותו וחוכמתו היו גדולות כל-כך, עד שמלכי העולם התבטלו לפניו בלי צורך במלחמה – כניצוץ קטן הנמשך מעצמו אל האבוקה. למעשה, כך ייראו החיים בבוא הגאולה, כפי שנאמר (ישעיה ס,ג) "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".
כותנות אור
חטא עץ הדעת חולל שיבוש בבריאה. לכאורה, אדם וחווה היו ללא יצר הרע וכיצד חטאו? אלא ששורש החטא נבע מעצם ההכרה באפשרות של הפקת הנאה עצמית: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". הרעיון שאפשר להשיג רווח אישי מעץ הדעת הוא שהחל את ההידרדרות, עד שזו הגיעה לחטא הממשי.
החשיפה של האדם לרע השפיעה גם על סביבתו ועל העולם כולו. מאז החטא אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, עד בוא הגאולה, שבה הרע ייכחד כליל. הדבר שינה גם את ייעודו של האדם וחייב את גירושו מגן עדן: מעתה עליו לבוא במגע עם העולם ולברר את הטוב מתוך הרע – ״לעבוד את האדמה״ מלשון עיבוד, להפוך את כותנות העור לכותנות אור.
שמירת הגבול
מעין הבחנה זו, שבין המצב שקודם החטא למצב שאחריו, קיים גם כיום, והוא ההבדל שבין ימות החול לשבת: בימי החול נדרש האדם ל״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ״ (שמות כ,ח) – מצווה שתכליתה בירור וזיכוך העולם; ואילו בשבת, ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת״ (שם לד,כא) – העולם מזדכך לא על-ידי מגע עם הגשמיות אלא על-ידי לימוד תורה ותפילה.
גבול דק מפריד בין שימוש נכון בחולין לבין עיסוק מופרז בו; בין השקעה הכרחית של הכוחות הטבעיים כדי ליצור גשמיות, לבין מעורבות מוגזמת של כוחות נעלים יותר. היהודי נדרש ליצור חיץ בין הכוחות שהוא מַפנה לעיסוק בגשמיות לבין הכוחות שהוא שומר לקדושה בלבד.
זהירות מאנוכיות
לדוגמה, כוח הרצון וכוח מסירת הנפש נעלים מהרגשות ומכלי השכל. חס ושלום להשתמש בהם להשגת תאוות היצר. אדם העוסק במשא ומתן באמונה צריך להיזהר שלא לפתח גאווה ותחושה של ״כוחי ועוצם ידי״ לנוכח ההישגים שישיג.
תערובת הטוב והרע גורמת שהעיסוקים הגשמיים – על אף היותם הכרחיים – מושפעים מהיצר ומונָעים מדחפים אנוכיים. אפילו לימוד התורה עשוי להיות כרוך בגאווה ובתחושת ישות עצמית, וגם אהבת ה׳ טהורה, אם היא מבוססת על ׳אני׳ שאוהב, יש בה שמץ של ישות. לכן לימוד התורה צריך להיות "באימה ביראה".
(רשימות חוברת יב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:06
זריחה: 6:46
