חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2049
ערב ש"ק פרשת שמיני, כ"ג בניסן ה'תשפ"ו (10/04/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2049
ליישם ולא רק לדבר
חדש על המדף
דוגמה ראשונה למצווה שהיא 'חוקה'
נדב ואביהוא
כשהלב אינו מניח
להתכוון ולזעוק באמת!
פשוט לאהוב יהודים
נס המעבר פתח את הכיס
רציתי לשאול
חמץ אחרי הפסח
"לא להבין ולהוסיף להאמין"

מס' 2049, ערב שבת-קודש שמיני, כ"ג בניסן ה'תשפ"ו (10.04.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

ליישם ולא רק לדבר

דווקא בארץ ישראל יש התגברות מיוחדת של יצר המחלוקת, בניסיון להצית אש של שנאה ולשסות איש ברעהו. זה האתגר שלנו עכשיו

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות נקראים ימי ספירת העומר. במקורם אלה ימי הכנה לקראת חג השבועות, ימים של תיקון המידות. ואולם בימי רבי עקיבא קיבלו הימים האלה משמעות כואבת, עם מותם של עשרים וארבעה אלף מתלמידיו. תלמידים אלה היו חוט השדרה הרוחני של העם היהודי, ובעקבות מותם נקבעו הימים האלה לימי אבל וחשבון נפש.

חכמינו הציבו את האירוע הזה כתמרור לדורות. הם לימדו כי המגֵפה פגעה בתלמידי רבי עקיבא על 'שלא נהגו כבוד זה בזה'. ומכאן הלקח – עד כמה חשוב לכבד איש את רעהו, לאהוב זה את זה, להתרחק ממחלוקת, ממריבה, משנאת חינם.

בחיים האמיתיים

למרבה הצער, יצר המחלוקת אינו מרפה מאיתנו לרגע. הוא חודר לכל פינה, לכל ציבור, לכל קהילה. הוא תמיד מוצא סיבה למריבה, ועוטף אותה בנימוקים המתאימים. הוא יודע לדבר עם כל אחד בשפתו ולהפילו ברשתו, רשת המדון והפירוד.

עוד נאמר, שדווקא בארץ ישראל יש התגברות מיוחדת של יצר זה, בניסיון להצית בארץ הקודש דווקא אש של שנאה, לשסות איש ברעהו ולהבעיר את תבערת המריבה. נדרשות מאיתנו עֵרנות מיוחדת וזהירות יתרה שלא ליפול בפח, ולא להיגרר אחר תחבולות היצר המנסה להצדיק את המחלוקת בכל מיני אמתלות.

בכל בוקר אנחנו מבקשים "אל תביאני לידי ניסיון", כי לא תמיד אנחנו מסוגלים לעמוד במבחן. עניין אחד הוא ללמוד את סיפור חז"ל על הילל הזקן שנהג בסבלנות אין-קץ גם כלפי אותו פוחח שעמד בערב שבת בפתח ביתו וקרא "מי כאן הילל?"; עניין אחר לגמרי הוא לנהוג על-פי סולם הערכים הזה בחיים האמיתיים.

הפנמת הצורך להיזהר ממחלוקת כמפני אש יכולה לעזור לנו להימנע ממנה בשעת מבחן. באותו רגע מכריע היצר מספק לנו אין-ספור סיבות ונימוקים מדוע להשיב מלחמה שערה, למה לא להיות מן הנעלבים ואינם עולבים. כדרכו, הוא גם מלביש את טענותיו באצטלה של תורה ויראת שמיים, ואז האתגר נעשֶה קשה שבעתיים.

העצה שתעזור לנו לעמוד במבחן היא לזכור כל הזמן כי מחלוקת ושנאת אחים כמוהן כאש פִראית, האוכלת הכול. איך אנחנו מביטים היום על שני הארגונים שלא הצליחו לשתף פעולה במרד גטו ורשה? את מי מעניינות הטענות, הצודקות או הלא-צודקות, של כל צד?

להתנקות משנאה

כולנו נדרשים לעשות עבודה עצמית בתחום הזה. לנקות את עצמנו משנאה לציבורים אחרים וליהודים אחרים. לראות את הטוב שבזולת. להאמין שבכל יהודי, יהיה מי שיהיה, יש אוצרות של טוב, אמונה, אהבה, אכפתיות. צריך רק לחשוף אותם.

במיוחד חשוב להרבות אהבה בימים שבהם אנו נלחמים באויבינו, כאשר רבים כל-כך מאיתנו מחרפים את נפשם ועושים לילות כימים למען שלומנו וביטחוננו. הבה נהפוך את הימים האלה לימי אחדות ואהבה, לימי תודה והערכה, לימי חיבור ולימוד זכות, והקב"ה יאמר די לצרותינו וישלח לנו את משיח צדקנו.


לכבד ולאהוב. להאמין בטוב שבכל יהודי (צילום: אלכסנדר ליסן)

  ספרים

לחיות עם הנביאים
מאת הרב אשר פרקש
בהוצאת מעיינותיך

ביאורי החסידות הקשורים לספר שמואל. הביאורים מאירים באור ייחודי את פועלו של שמואל הנביא ואת המלכים הראשונים, שאול ודוד. שני כרכים. הפצה: אור החיים.

אוצר התיקונים והתפילות להבאת הגאולה
ליקוט ועריכה הרב חיים ששון
בהוצאת המחבר

ליקוט יחודי של תיקונים ותפילות להבאת הגאולה. עשרות תפילות על הגאולה, מכל החוגים. 286 עמ'. טל' 025814888.

מול סערות וגלים
מאת הרב יוסף-אברהם פיזם
בהוצאת המחבר

ספר לבני הנעורים על מסע חייו המרתק של הגאון החסיד הרב נחום-שמריה ששונקין, ברוסיה ובארץ ישראל. 434 עמ'. טל' 0795700051.

מה הטעם?
מאת אהרן גרנביץ-גרנות
בהוצאת תכלת

סוד הקסם של השבת, בשפה פשוטה, מהשטח, לא תיאוריה. 170 עמ'. טל' 0795090820.

  שלחן שבת

דוגמה ראשונה למצווה שהיא 'חוקה'

בפרשתנו התורה מציינת את סימניהם של בעלי-החיים המותרים באכילה, ומפרטת את שמותיהם של אחדים שיש בהם סימן טהרה אחד בלבד: "אֶת הַגָּמָל... וְאֶת הַשָּׁפָן... וְאֶת הָאַרְנֶבֶת". לאחר מכן התורה מציינת גם "וְאֶת הַחֲזִיר". בהמשך, על הפסוק "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם", רש"י מפרש:

"דברים שהן גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם: 'למה לנו לשומרן?', ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת. לכך נאמר 'אני ה'', גזרתי עליכם, אי אתם רשאים ליפטר".

מובן שצריך ללמוד

דברי רש"י אלה דורשים ביאור. ראשית, כבר למדנו ש'חוקה' היא מצווה שאינה מובנת בשכל האנושי, ולשם מה נצרך רש"י לציין זאת שוב? שנית, מדוע רש"י מביא דוגמאות להמחשת המושג 'חוקותיי', ואילו על 'משפטיי' אין הוא מביא דוגמה כלל?

התשובה הפשוטה לכך שאין צורך בדוגמאות על ה'משפטים' היא, שאלה מצוות הגיוניות, המתבקשות מאליהן, כמו כיבוד אב ואם. באופן כללי, כל מצווה שהשכל מבין את התועלת שבקיומה, אינה זקוקה להסבר נרחב. כך גם באשר לכללות עשרת הדיברות או למצוות תלמוד תורה – ברור לאדם שכדי שלא יישאר בור, עליו ללמוד.

למה לא גמל?

חוקים הם סוג שונה, של מצוות שאינן מובנות בשכל, ולכן יש צורך בדוגמאות להבהרתן. הדוגמה הראשונה שרש"י מציין היא איסור אכילת חזיר. כאן עולה תמיהה: הלוא גם שאר בעלי-החיים הטמאים שנמנו לעיל כלולים באותו גדר איסור, ומדוע רש"י מציין את החזיר דווקא?

יתרה מזו, כפי שראינו, החזיר מופיע אחרון ברשימת בעלי-החיים שיש להם סימן טהרה אחד בלבד. ראוי היה שרש"י יציין כדוגמה את הגמל, המופיע ראשון! אמנם אפשר לתרץ שאכילת חזיר נפוצה מאכילת גמל, אך עדיין מצופה מרש"י להביא דוגמה התואמת את סדר המקרא.

מערכת עיכול דומה

התשובה טמונה בהלכה מיוחדת הקשורה לחזיר. בגמרא (תענית כא,ב. שולחן ערוך אורח חיים סי' קנו,ג) נאמר שאם פורצת מגֵפת דֶבֶר בחזירים גוזרים תענית, "מפני שמעיהם דומים לשל בני-אדם". כמו-כן על החזיר נאמר שהוא "פושט טלפיו לומר: ראו שאני טהור" (בהיותו מפריס פרסה), היינו שסימן הטהרה הוא דבר שהחזיר מתכבד בו.

הדמיון בין מערכת העיכול של החזיר לזו של בני-האדם וכמו-כן היותו בעל סימן טהרה שהוא מתכבד בו – היו אמורים להתירו לאכילה, ואין זה מובן בהיגיון מדוע אסרה התורה לאוכלו. נמצא שדווקא החזיר, יותר מבעלי-החיים שפורטו קודם לכן, משמש דוגמה מובהקת לאיסורים שהם בבחינת 'חוקה', מצווה על-שכלית, ולכן רש"י מציין אותו ראשון.

(תורת מנחם, כרך מט, עמ' 276)

  מן המעיין

נדב ואביהוא

למעלה מכל הכוונות

״אש זרה אשר לא ציווה אותם״ (ויקרא י,א). יש ללמוד מזה שעיקר עשיית המצוות הוא מכוח הציווי, וזה למעלה מכל הכוונות. שהרי נדב ואביהוא, שהיו גדולי עולם והיו להם כוונות וייחודים וסודות במעשיהם, הרי מאחר ש"לא ציווה אותם" – נענשו. קל וחומר במידה טובה המרובה, המקיים מצווה כדי למלא את ציווי הבורא, אף-על-פי שאינו יודע כלום, הרי זה חשוב יותר מכל הכוונות.

(חידושי הרי״ם)

העיקר – לעשות

״בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד״ (ויקרא י,ג). בעשיית מצוות ה׳ יתברך כלולים כל בני ישראל, אפילו הפשוטים, ועיקר כבודו יתברך הוא מן הכלל; ועל-ידי עונשם של נדב ואביהוא התברר הדבר, שעיקר הכוונה היא לעשות את מצוות ה׳, ולכן כל איש ישראל מוכן לקיים מצוות ה׳ יתברך וזה כבודו.

(שפת אמת)

כשהקרובים מעריצים

כשהרחוקים מכבדים מישהו, אין זה מעיד על גדלותו של אדם. אור מרחוק הוא לפעמים אור מתעה. אלא ״בקרוביי אקדש״ – כשהקרובים אליו מעריצים אותו, רק אז יש חשיבות לדבר, ורק אז ״ועל פני כל העם אכבד״ – גם העולם מעריץ אותו.

(הב״ח)

לפחות שיכבדו

בעוד מהקרובים אליו נתבעת קדושה יתרה, "בקרוביי אקדש", הרי מהמון העם נדרש לפחות שיכבדו אותו – "ועל פני כל העם אכבד".

(רבי צבי-הירש מליסקה)

סודות עמוקים

"שתויי יין נכנסו למקדש" (רש"י). רמז שהעמיקו בסודות התורה למעלה ממדריגתם, שהרי 'נכנס יין יצא סוד', ואילו הם עסקו בנסתרות בצורה שלא תאמה את דרגתם.

(רבי מנחם-מענדל מסטריזוב)

תנחומים לר' ישמעאל

״ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרֵפה אשר שרף ה׳״ (ויקרא י,ו). תנו רבנן: כשמתו בניו של ר' ישמעאל, נכנסו ד׳ זקנים לנחמו. פתח רבי טרפון ואמר: ״ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה״ – ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצווה אחת, דכתיב ״ויקריבו בני אהרון את הדם אליו״, כך, בניו של ר' ישמעאל – על אחת כמה וכמה!

(מועד קטן)

ראויים החיים לצדיקים

כתיב ״יקר בעיני ה׳ המוותה לחסידיו״ – דבר קשה וכבד הוא בעיני ה׳ להמית את חסידיו. ראויים החיים לצדיקים, גם על צד ההפלגה ונגד הטבע. ורק שאין רצון הצדיקים במה שהוא נגד הטבע.

(המהר״ל מפראג)

עמודי התורה והמצוות

מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב״ה יותר מחורבן בית המקדש. ומדוע? כי הם עמודי התורה והמצווה, בהיותם ראשי אלפי ישראל, המלמדים דעה ויראת ה׳ ואהבתו לעם סגולה.

(איגרות קודש לריי״צ)

  אמרת השבוע

כשהלב אינו מניח

פעם אחת התעוררה שאלה הלכתית בעוף בביתו של האדמו"ר מגור, בעל חידושי הרי"ם'. המשרתת לקחה את העוף והלכה לשאול את הרב, והרב פסק שהעוף כשר. המשרתת החזירה את העוף הביתה ובישלה אותו. היא לא ידעה שהרבי נמנע מאכילת בשר שהתעוררה עליו שאלה הלכתית.

כשהוגש התבשיל לפני הרבי, הביט בו לרגע והורה להסירו מן השולחן. הבינו בני הבית כי יש דברים בגו, והלכו לברר אצל המשרתת אם היה דבר מה חריג בעוף זה. סיפרה להם המשרתת את הדברים כהווייתם.

אמרו זאת בהתפעלות לפני הצדיק. הגיב הרבי: "אתם ודאי חושבים שאני בעל רוח הקודש ויודע נסתרות. דעו, שלאמיתו של דבר כל אדם יכול לדעת זאת, כשהוא מרגיש שליבו אינו מניח לו לאכול משהו".

והוסיף הצדיק: "התורה אומרת שיש להבדיל 'בֵּין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל'. 'הנאכלת' – זו שהלב מניח לאוכלה; 'אשר לא תיאכל' – שהלב אינו מניח לאוכלה".

  גאולהפדיה

להתכוון ולזעוק באמת!

זְעָקָה. כאשר מתקרבים לסיומו של חודש ניסן, חודש הגאולה, גוברת ומתעצמת הציפייה לקראתה. זכורים היטב הדברים הכואבים שהשמיע הרבי מליובאוויטש, בכ"ח בניסן תנש"א: "מתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע לגאולה, ואף-על-פי-כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומייד, ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן! גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי כו'. ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".

על בעל 'ישמח משה' מסופר, שלא היה מסיח דעת אפילו לרגע מלקווֹת לביאת הגואל, ועד עת זקנה ושיבה היה ברור אצלו שיחיה ויגיע לזמן ביאת המשיח. הוא אמר: "אל ייפלא בעיניכם גודל אבלי ותוגתי על חורבן בית המקדש, כי אני הגבר ראיתי עוני עמי, על כן לא אוכל לשכוח אף לרגע ואקווה לה' יום-יום". קודם פטירתו אמר: "לוּ הייתי יודע בימי נעוריי כי אזדקן ואלך ומשיח לא יבוא – לא הייתי יכול לחיות מרוב צער, ונפשי הייתה יוצאת, אך גודל ביטחוני ותקוותי החיוני עד היום".

הרבי מליובאוויטש הכריז כי הגאולה היא כבר מציאות ודאית העומדת על סף הדלת ממש: "בוודאי ובוודאי ללא כל ספק וספק-ספֵקא שכבר הגיע זמן הגאולה... עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה" (שבת פרשת בלק תנש"א).

 אהבת ישראל

פשוט לאהוב יהודים

אהבת ישראל היא מעיקריה של החסידות. אמנם כבר רבי עקיבא קבע כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה", והילל הזקן אמר על מצווה זו כי "זו כל התורה כולה", ואולם הבעש"ט ותלמידיו השרישו זאת בפועל. החסידות גילתה גם את מעלתו הנפלאה של כל יהודי, וממילא את החובה לאהוב כל אחד ואחד מישראל.

הבעש"ט אומר: "כל יהודי יקר בעיני הקב"ה כבן יחיד, שנולד להוריו לעת זקנתם, ועוד יותר מכך" (הוספות לכתר שם טוב סימן קלג). רבנו הזקן אמר בשם רבו המגיד ממזריטש בשם הבעש"ט: "'ואהבת לרעך כמוך' הוא פירוש וביאור על 'ואהבת את ה' אלוקיך'. מי שאוהב יהודי – אוהב את הקב"ה. שהרי ביהודי מצוי חלק א-לוה ממעל, ומי שאוהב יהודי, את הפנימיות שבו, אוהב ממילא את הקב"ה" (היום יום יב במנחם אב).

הרבי מליובאוויטש כותב באחת מאיגרותיו (אגרות-קודש כרך ה, עמ' רטז), כי אחד ממייסדיה של העיירה ליובאוויטש היה צדיק נסתר, שהצטיין באהבת בני-אדם ובאהבה לכל בריותיו של הקב"ה בכלל. מכאן השם ליובאוויטש (ליובא - אהבה). הקשר בין שם זה לחסידי חב"ד אינו מקרי, שכן חסידות קשורה קשר עמוק לשלוש האהבות - אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל.

  מעשה שהיה

נס המעבר פתח את הכיס

"אבי הבן הוא עני מרוד", גילה לו הרב. "בקושי השיג את הכסף בעבור שליחת המברק. אני מניח שלצורך זה מכר אחד מכלי הבית המועטים שלו"

רבי ניסים עידאן אחז במברק ומוחו פעל בקדחתנות. כיצד יצליח להגיע לברית בעוד יומיים כשאין בידו רישיון מעבר?

זה קרה בימיה הסוערים של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ד (1914). רבי ניסים עידאן, שהיה רב, שוחט ומוהל בכמה ערים בתוניסיה, נדד עם משפחתו מהעיר בן-גרדאן, בדרום-מזרח המדינה, אל האי ג'רבה.

בכל מקום שאליו בא נפתחו הלבבות לפניו. הכול הכירו את מסירותו לצורכי הציבור, ובעיקר את חיבתו הגדולה למצוות ברית המילה. הוא היה המוהל היחיד באזור, ושמחתו במצווה הייתה ניכרת לכול.

יום אחד עמד רבי ניסים בתפילת עמידה של מנחה, בבית הכנסת 'רבי חזקיה'. לפתע הופיע דוור מהעיר זרזיס, ובידו מברק דחוף בעבור הרב. רבי ניסים היה רגיל להאריך בתפילה, והדוור נאלץ להמתין עד שסיימהּ. במברק הייתה בקשה דחופה לבוא ולמול תינוק בזרזיס.

הימים ימי מלחמה, והמעבר ממקום למקום היה כרוך בהשגת רישיון מעבר, תהליך שנמשך זמן רב. ברית המילה הייתה צריכה להיערך כעבור יומיים בלבד. השגת רישיון המעבר בתוך יומיים הייתה משימה בלתי-אפשרית.


מג'רבה לזרזיס. "אצא לדרך גם בלי רישיון מעבר"

רבי ניסים שב לביתו מהורהר וטרוד. הלוא כתוב בתורה: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו", אמר לעצמו, וכיצד אפשר לעשות זאת בלי רישיון מעבר?

המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחו. רבי ניסים פתח את ספר הזוהר הקדוש ושקע בלימוד שעה ארוכה. הוא התפלל שזכותו של רבי שמעון בר-יוחאי תעמוד לו ותסייע לו לקבל את ההחלטה הנכונה.

הוא למד עד השעה אחת-עשרה בלילה, ואז קם בשמחה ואמר: "השבח לא-ל, יש לי ביטחון בה'! אצא לדרך גם בלי רישיון מעבר, וזכות אליהו הנביא תעמוד לי!".

עם אור ראשון השכים הרב, הזמין כרכרה רתומה לסוס ויצא לדרך. כשהגיע למעבר הימי שבין האי ג'רבה לזרזיס פגש קבוצת נוסעים, ובהם יהודי עשיר, אליהו קאבלה שמו. הלה התעניין ביעד נסיעתו של רבי ניסים, וזה סיפר לו על המברק הדחוף שקיבל אך אתמול.

"אם כן, ברור שאין לך רישיון מעבר, משום שלא היה לך די זמן לטפל בזה", הסיק קאבלה. רבי ניסים אישר את הדברים ואמר: "אני בוטח בה' שזכות המצווה תגן עליי". תשובתו התקבלה בגיחוך. "וכי אתה מאמין בדברים האלה?", סנט בו קאבלה, "הלוא יש שוטר בגבול שבודק כל אחד ואחד. לא תוכל לחמוק מזה!".

ואולם רבי ניסים לא התרגש יתר על המידה. "כבר אמרתי לך שאני בוטח בה' שיעזור לי", הפטיר לעברו והמשיך בדרכו.

כאשר הגיעה הכרכרה לנקודת המעבר הופיע השוטר שבדק את רישיונות הנוסעים. הוא החל לעבור מנוסע לנוסע ואמר שכל מי שכבר נבדק ייגש לאזור מרוחק. הקבוצה מנתה שבעה אנשים, וכולם מסרו את רישיונותיהם לשוטר.

כאשר הגיע תורו של רבי ניסים אמר לו השוטר: "אתה כבר מסרת את הרישיון שלך. גש אל קבוצת האנשים שעברו את הבדיקה".

אליהו קאבלה נדהם. הוא לא האמין שהישועה תבוא בדרך פלאית כל-כך. הוא ניגש אל רבי ניסים ואמר לו: "אני מקפיד שלא לישון בשום מקום אחר מלבד בביתי, אבל כשראיתי את הנס שאירע לך, החלטתי שאני מוכרח להיות נוכח בברית. אעביר את הלילה בעיר זרזיס".

כעת התעניין העשיר מדוע אבי התינוק איחר כל-כך להזמין את המוהל לברית. "אבי הבן הוא עני מרוד", גילה לו הרב. "בקושי השיג את הכסף בעבור שליחת המברק. אני מניח שלצורך זה מכר אחד מכלי הבית המועטים שלו".

השניים המשיכו בדרך והגיעו לזרזיס. בליל הברית הלך רבי ניסים עם מר קאבלה אל בית התינוק, ללמוד שם מספר הזוהר, כנהוג. על השולחן הוצבו בקבוק יין ומעט בוטנים. רבי ניסים הבחין בעוני הניכר מכל עבר ואמר לאיש בעדינות: "די בזה. כל אחד יברך, וזה מספיק".

מר קאבלה החליט לעשות מעשה. הוא קרא לאבי הבן החוצה, ושאל לשמו ולשם אביו. למשמע התשובה עשה את עצמו כאילו הוא מכיר היטב את אביו.

"אביך זיכרונו לברכה בא אליי בחלום ואמר לי לתת לך ארבע-מאות פרנק שאני חייב לו", אמר מא קאבלה. מייד הוציא את הסכום ותחב אותו לידיו. "הנה, אני נותן לך את הכסף כפי שביקש".

אבי הבן לא האמין למראה עיניו. הוא קיבל את הכסף בשמחה גדולה, בלי לדעת שהאיש לא היה חייב פרוטה לאביו, אלא שליבו, לב יהודי רחום, ביקש לעזור לו בלי לביישו. האיש יצא בבוקר לשוק וקנה את צורכי סעודת הברית ביד רחבה.

למחרת, בברית, כשראה רבי ניסים את השפע, שאל את אבי הבן לפשר הדבר. כששמע את הסיפור הבין כי אליהו קאבלה עשה מעשה של צדקה בסתר ברגישות ובחוכמה.

(על-פי 'מעיל שמואל')

  רציתי לשאול

עם הרב יוסף גליצנשטיין

מנהל בית חב"ד בר-לב והפארק הטכנולוגי מזכרת בתיה

בסיטואציה חברתית שבה מציעים לי אוכל ברמת כשרות שאינה מתאימה לי, האם לומר את האמת או להתחמק בתירוץ כלשהו?

זו דילמה שכל שומר כשרות נתקל בה מדי פעם בפעם. התשובה תלויה בנסיבות. אם מדובר במקום שאינו כשר, אין צורך לחפש תירוצים ויש לומר את האמת, שאתה שומר כשרות ואינך אוכל במקום שאינו כשר. בתשובה כזאת יש עוד יתרון, שהמזמינים ינסו למצוא לפעם הבאה מקום כשר.

הקושי הגדול יותר הוא כשהמקום כשר ברמה בסיסית, אלא שרמת הכשרות אינה עומדת באמות המידה שאתה מקפיד עליהן. כאן אמירת האמת יכולה גם להעליב, ולכן צריכים להיות זהירים.

נראה לי שיש לעשות הבחנה בין הזמנה חד-פעמית לבין מסגרת חברתית שבה נערכים מפגשים לעיתים תכופות. באירוע חד-פעמי עדיף להתחמק בתירוץ כלשהו. ומוטב לאכול בבית קודם לכן, ואז כשתאמר שאינך רעב, זו גם תהיה האמת. אפשר להסתפק בשתיית כוס משקה או בטעימת משהו אחר שאין בו בעיית כשרות.

במפגשים קבועים הבעיה מורכבת יותר. לא נעים לחברים בעבודה או במסגרת אחרת לראות אחד מהם מתנזר מאכילה, בעוד כולם נהנים מארוחה דשנה. הם גם לא יאמינו לתירוצים, כשיראו שהם חוזרים ונשנים בכל אירוע...

מצד שני, אינך רוצה להכביד ולהכריח את כולם ללכת דווקא למקום שעומד בדרישות הכשרות שלך. כדאי לומר את האמת, שאתה מקפיד על כשרות ברמה גבוהה, והפתרונות צריכים להיות על-פי תנאי המקום והזמן. לפעמים אפשר להזמין בעבורך מנה מיוחדת, בהכשר המקובל עליך. יש מקומות שבהם אתה יכול לאכול פריטי מזון מסוימים שבהם אין חשש.

ההתנהלות במצבים כאלה מחייבת רגישות ויצירתיות, ובמאמץ מסוים אפשר למצוא פתרונות מתאימים.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב יוסף שמחה גינזבורג

חמץ אחרי הפסח

שאלה: כיצד להיזהר מאיסור 'חמץ שעבר עליו הפסח'?

תשובה: חז"ל גזרו על כל חמץ גמור, שהיה בבעלות יהודי בחג הפסח, שיהיה אסור בהנאה לכל אדם מישראל. אפילו אם הבעלים היה אנוס, שלא היה יכול לבערו מרשותו או שלא ידע כלל על קיומו עד אחרי הפסח – החמץ אסור בהנאה.

אין לקנות אחר הפסח חמץ גמור אלא בחנות שיש בה תעודה המעידה על מכירת החמץ לגוי בשנה זו, באמצעות רב מוסמך.

יש חנויות ללא הכשר המוכרות כל השנה מוצרי חמץ, ואין להן כל מוּדעוּת לצורך ב'מכירת חמץ' קודם פסח. למשל, חנויות בתחנות דלק, חנויות אבזרים לרכב ולבית, קיוסקים למיניהם. שם נמכרים בירות, ופלים ועוגיות. כמו-כן בתי מרקחת מוכרים מזון תינוקות שהוא חמץ.

ראוי שכל קונה יתעניין אצל המוכר (ואפשר לסמוך עליו בזה) אם המוצרים האלה נשארו מהמלאי שקודם הפסח, ואז הם אסורים, או שהם ממלאי חדש, שהגיע אחרי הפסח, והם מותרים.

מוצר שיש ספק אם יש בו תערובת חמץ, או שיש ספק אם זה חמץ שעבר עליו הפסח, או שיש ספק אם החמץ נמכר לגוי – מותר בהנאה אחר הפסח, ויש מתירים אפילו לאוכלו.

כשמתארחים בבית שאין שומרים בו מצוות, ויש להניח שלא ערכו 'מכירת חמץ' כדין, יש להיזהר משתיית משקאות חמץ, כמו בירה או ויסקי (גם אותם הכשרים לכל ימות השנה).

לאחר שעבר משך זמן שבו אין רגילים עוד להחזיק את המוצר בבית (בירה – כחודש; ויסקי –  משך הזמן ארוך יותר), וכמו-כן במכולות שאין בהן תעודה, כשכבר עבר הזמן שבו המוצרים מתחלפים על המדפים – אין לחשוש עוד ל'חמץ שעבר עליו הפסח'.

מקורות: שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תמח ס"א וסל"א. סי' תסז ס"כ. 'הכשרות' פ"ו סעיפים קח-קיא, וש"נ.

  חיים יהודיים

"לא להבין  ולהוסיף להאמין"

העיתונאי וחוקר השואה, שכתב וערך כ-25 ספרים על השואה, חוזר לדין תורה המצמרר באושוויץ, מדבר על כוח האמונה של הניצולים ומסביר מהי הטעות הגדולה ביותר באשר לשואה

תעודת זהות. איתמר לוין, עיתונאי וחוקר שואה (61). חיבר וערך יותר מ-25 ספרים על השואה, ובהם על ורשה, אושוויץ, ועידת ואנזה, שוד הרכוש היהודי ועמידה רוחנית. זוכה פרס בוכמן של 'יד ושם'. התחיל לעסוק בשואה במהלך עבודתו העיתונאית. ספרו האחרון יצא לפני זמן קצר: 'תהום יסובבני'.


"זיכרון השואה לצערנו אינו מוטמע בדור הצעיר". איתמר לוין

סוד. לא אחת אני נשאל בהרצאותיי מהו הסוד היהודי שהצליח לשמר אמונה ואנושיות בתוך התופת האיומה ביותר. התשובה הטבעית שלי היא: קטונתי, באמת קטונתי. מקריאה של אין-ספור חומרים ומתחקיר של אישים רבים עולה תמונה שאנשים שהייתה להם אמונה החזיקו מעמד יותר. ברגעי משבר, וכל שכן במאורע כמו השואה, לאמונה הייתה השפעה על החוסן האישי. למי שהייתה יותר אמונה, הייתה גם סיבה לחיות, לשרוד ולספר.

ספרים. במרוצת השנים הוצאתי ספרים רבים העוסקים בזיכרון השואה – מהמאבק להשבת רכוש יהודי אירופה ועד חיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב, מרד גטו ורשה, השואה וזיכרונה במבט דתי ועוד. קשה לי להצביע על הספר האהוב עליי, כי זה כמו לשאול הורה איזה ילד הוא אוהב יותר מכול.

עקידה. קראתי אלפי סיפורים על השואה, ויש אחד ומיוחד, שאני נוהג לספר, כי הוא מציג את ההתמודדות האמונית הבלתי-נתפסת במחנות ההשמדה. זה היה דין תורה מצמרר שערך הרב צבי-הירש מייזליש, ששימש רב בגליציה ובהונגריה. בשנת תש"ה אספו הנאצים אלף נערים, הכניסו אותם לסגר והיה ברור לכולם שלמחרת יירצחו. ערב לפני בא אל הרב מייזליש אביו של אחד הנערים ובפיו שאלה קשה: ביכולתו לפדות את בנו היחיד שנמצא בידי הנאצים, בעזרת שוחד לאחד השומרים, אבל במקומו יצטרך להיכנס נער אחר. הרב ענה לו שאין ביכולתו לענות, וזו שאלה לסנהדרין ולא לרב באושוויץ. האב, בדמעות, אמר לרב שהוא מבין שאין ביכולתו להתיר את המעשה, והמשמעות היא שעליו למסור את בנו לעקידה כמו היהודי הראשון...


יהודים מתפללים בחג הסוכות תש"ב בגטו לודז' (אוקטובר 1941)

טעות. הטעות הנפוצה הקשורה לזיכרון השואה היא השלכה אחורה. כשאומרים "איך היהודים לא הבינו שעומדים לרצוח אותם ולא נמלטו" – זו טעות. היהודים לא ידעו זאת בזמן אמת ולא חלמו שכך יהיה. הפקודה להשמדה ניתנה בקיץ תש"א (יוני 1941). גם אחרי שניתנה הוראת ההשמדה, עבר זמן עד שהנאצים התארגנו. הכול עדיין נשמר בסוד.

שאלות. זיכרון השואה לצערנו אינו מוטמע בדור הצעיר, וגם בציבור החרדי יש פערים גדולים להשלים. אין מה להתחמק משאלות האמונה שצפות, מאחר שגדולי התורה במרוצת השנים התייחסו לכך ובהרחבה. הרבי מקוצק אמר שמותר לשאול ומותר לחשוב. לרבי מליובאוויטש יש לא מעט תשובות מעמיקות, במכתבים ובתיעודים מפגישות אישיות, שעוסקות בשאלות האמונה והשואה.


תפילה בגטו ורשה, פולין, תשרי תש"א (אוקטובר 1940)

אמונה. יש לי מכר שלא עלינו נפטר לו ילד בן שלוש. זה היה נורא, והוא שאל שאלות, וכאב לו, והוסיף לדבוק באמונה בבורא עולם. מותר לא להבין – ולהוסיף להאמין. אנחנו לא מבינים כל מה שקורה בעולמנו.

לקרוא. כשצעיר נטול רקע על השואה שואל אותי איך להתחיל ללמוד את הנושא, אני אומר לו שקודם כול יתחיל לקרוא ואט-אט יעמיק. המציאות היא שכיום לרבים בדור הצעיר אין שום ידע, אפילו בסיסי, על האסון הנורא שפקד את עמנו.

לזכור. ספרי האחרון על השואה, 'תהום יסובבני', יצא ממש בעת האחרונה. המתעניינים בשואה, החוקרים אותה והלומדים ומלמדים אותה, עלולים לטבוע באוקיינוס המידע, עד כדי איבוד המקורות החשובים והמשמעותיים ביותר. בספר החדש ריכזתי את מיטב קטעי העדות, ההגות והספרות שנכתבו על השואה, במהלכה ואחריה, כ-150 יצירות שנכתבו מעליית הנאצים לשלטון ועד ימינו, כדי שהזיכרון יישאר חי ומשמעותי.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)