הרבי הושלך לתא צר ואפלולי, בלי חלון. כדי להשפילו הוכנס לתוך התא הצפוף עבריין שונא ישראל, שהציק לרבי בזדון
היהודי שהתגורר באחד מכפרי רוסיה עסק במלאכה שאינה הגונה כלל – זיוף מטבעות. ה'עסק' הצליח והאיש התעשר. ואולם עברו ימים ודבר הזיוף נתגלה לשלטונות, והללו מיהרו לשים את ידם על האיש ולהכניסו לכלא.
היהודי נחקר לפרטי מעשיו ונסיעותיו, וכך התברר כי מדי פעם בפעם היה נוסע לסדיגורה ונכנס אל רבי אברהם-יעקב פרידמן, האדמו"ר הזקן מסדיגורה.
.jpg)
האדמו"ר הזקן מסדיגורה וציונו. זעקה שנענתה, "נא אל תשכחנו"
האיש לא נמנה עם החסידים, אך מכיוון שהרבי התפרסם כאחד ממנהיגי ישראל ורבבות נהרו אליו, היה גם הוא בא אליו, לקבל את ברכתו.
החוקרים ששו על פרט זה, שעלה בחקירה. לפניהם הזדמנות פז לפגוע בצדיק, שאביו, רבי ישראל מרוז'ין, הצליח להטעות את השלטונות ולהיחלץ מידיהם כאשר נטפלו אליו.
בחיפושים בביתו של הזייפן נמצאו מסמכים מפלילים: רב העיר בַּאר כותב לו שהזכירו אצל הרבי מסדיגורה, וזה איחל לו ברכה והצלחה. השוטרים מיהרו לעשות חיפוש בביתו של הרב, כדי למצוא ראיות נוספות, ואכן, נמצאו מכתבים מחצר הרבי ובהם אישור של הגבאי כי מסר לרבי מכתב בקשה מאותו יהודי ושהרבי בירכו.
בעבור החוקרים זו הייתה הוכחה שהרבי ידע על עסקיו של הזייפן ואף היה שותף פעיל במלאכה, והרבי קיבל את חלקו בכסף שהיה שולח לו.
בעקבות זאת פנתה הממשלה הרוסית אל ממשלת אוסטריה, שבתחומה התגורר הרבי, בדרישה להסגירו לידיה. הממשלה קיבלה את הדרישה, ומתוך קיום הסכמי הסגרה הדדיים נשלחו חיילים לאסור את הרבי. ימים אחדים לאחר חג הפסח תרט"ז (1856) צרו החיילים על בית הרבי, עצרו אותו והחרימו חפצים יקרי ערך וכתבי קודש.
דבר מעצרו של הרבי התפשט בעולם היהודי, וחסידיו התעטפו ביגון קודר. מייד החלו בפעולות הצלה. לכולם היה ברור שמדובר בעלילה מופרכת, וכי אין שום קשר בין מכתביו של הרבי לזיוף הכספים.
הרבי הושלך לתא צר ואפלולי, בלי חלון. כדי להשפילו הוכנס לתוך התא הצפוף עבריין שונא ישראל, שהציק לרבי בזדון. לאורך כל שעות היום הוכרח הרבי לעמוד על רגליו, בלי שניתנה לו רשות להישען על הקיר, בעוד הגוי מלגלג עליו וטורד את תפילתו ולימודו.
רק לאחר זמן הצליחו החסידים להכניס לרבי ספסל מרופד, וניתנה לו רשות לשכב עליו. לגוי חרה הדבר מאוד. הוא לקח סכין וחרט על הספסל צלב גדול. הוא ידע היטב כי הרבי לא יסכים לשבת על ספסל הנושא סמל כזה, ואז יוכל הוא עצמו לשבת ולשכב עליו.
ואכן כך היה. הרבי נותר לעמוד על רגליו בכל שעות היום והלילה. כדי שלא ישמע את צלצולי פעמוני הכנסייה הסמוכה, אטם הרבי את אוזניו במשך כל שעות היום, לבל ישמע את המתחולל בחוץ. כך נותר בתא הכלא, דבוק במחשבותיו. החסידים דאגו כעת עוד יותר. השמועות על התנאים הקשים בחדר המעצר טרדו את מנוחתם.
באחד מימי שני בשבוע, כשעמד הרבי להתפלל, פתח הגוי בשירה אדירה ופרועה, כדי להכעיס את הרבי במתכוון ולהפריע לו בתפילתו.
הרבי הגיע לפסקה בתפילת 'והוא רחום', שבה נאמר: "הבט משמיים וראה כי היינו ללעג וקלס בגויים". הרבי נאנח במר ליבו. אלא שמייד המשיך ואמר בהתלהבות ובשמחה: "ובכל-זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו", וחזר על קריאה זו כמה וכמה פעמים.
לפתע החל הגוי להתעוות מתוך כאבים עזים. הוא החל למשוך בפראות בשערות ראשו, בלע את לשונו, וכל גופו רעד כאחוז תזזית. לאחר רגעים מספר החל לזעוק בקול גדול: "הצילו! אני מת!".
שומרי הכלא פרצו בבהלה לתא למשמע הזעקות. הם נדהמו לראות את הרבי עטוף בטלית ועטור בתפילין. פניו מופנות אל הקיר ורק שפתיו נעות. הוא לא שם לב כלל למתרחש מאחוריו. ואילו הגוי התגלגל על הרצפה מתייסר וצורח: "הוציאוני מכאן! הרבי קורע אותי לגזרים!".
השומרים נבהלו לנוכח המחזה ורצו אל מפקד הכלא, לדווח על הנעשה בתא. למול עיניהם הנדהמות ראו מחזה דומה: מפקד הכלא בעצמו התגולל על הרצפה כמו שיכור, מתפתל מכאבים.
לפתע עלה בדעתו של אחד השומרים רעיון: להוציא את הגוי מהתא. ואכן, ברגע שהוציאו אותו משם שככו הכאבים. מאותו יום הבינו הכול כי אין להתגרות בצדיק. הרבי הועבר לחדר גדול ומרווח יותר, ושוב לא הטרידו אותו.
רק לאחר לחצים אדירים על השלטון מצד גורמים רבים בעולם, ובייחוד בזכות התערבותו של השר היהודי משה מונטיפיורי, שהוזעק במיוחד מאנגליה לשם כך, שוחרר הרבי, אחרי שהיה כלוא חמישה-עשר חודשים.
יום השחרור, כ"ג בתמוז תרי"ז (1817), נהפך ליום שמחה והודיה לה' על שחרורו של הרבי מסדיגורה מהמאסר.
(על-פי 'בית רוז'ין') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
