מצווה לפרסם
״ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור, זה הדבר אשר ציווה ה' לאמור״ (שמות לה,ד). הרשב״א בתשובותיו כותב כי מצווה לפרסם את שמות האנשים המנדבים לדבר מצווה. יש לזה סימוכין מן הפסוק הזה: ״זה הדבר״ – אף שצדקה צריכה להיות בסתר, אבל בהתנדבות לדברים שבקדושה – ״ציווה ה' לאמור״, מצווה להודיע ולפרסם זאת ברבים.
(פרדס יוסף)
השתתפות באמירה
"לי – לאמור לכם" (רש״י). מה רש״י מחדש כאן? יש לומר שרש״י התכוון למה שמובא במדרש, שמשה הצטער על שלא השתתף בבניין המשכן. אמר לו הקב״ה: ״דיבורך חביב עליי מהכול״. וכשבא משה לישראל בדבר ה׳ שיתרמו למשכן, אמר להם: ״זה הדבר אשר ציווה ה'" לי, שהשתתפותי בתרומת המשכן היא – ״לאמור לכם״.
(מעיינה של תורה)
לומר לאחרים
אפשר לומר בפשטות, כדרשת חז״ל על הפסוק ״כבד את ה׳ מהונך״ – אל תקרא 'מהונך' אלא 'מגרונך'. היינו שמצוות צדקה היא גם בזה שאומרים לאחרים לתת, שאדם עושה ומְעשה את האחרים. זה נרמז גם כאן: "אשר ציווה ה׳ לאמור" – לאחרים, שגם הם ייתנו.
(שערי שמחה)
צדקה מ'בשרך'
״קחו מאיתכם תרומה לה׳״ (שמות לה,ה). ״מאיתכם״ – מצורככם, מגופכם. אפילו אם יש לך צורך חשוב לעשות בכסף, תנהו לצדקה. כמו שמפרשים את הכתוב ״ומבשרך אל תתעלם״, שלא תתעלם לתת לצדקה אפילו 'מבשרך', מהצרכים החיוניים שלך.
(עיטורי תורה)
מי יכול
"כל נדיב ליבו יביאה" (שמות לה,ה). ״קחו מאיתכם״ זו לקיחה מאחרים, ואולם רק ״נדיב לב״, מי שנותן בעצמו, יוכל לקחת מאחרים. וזהו ״כל נדיב לב״ – שנותן בעצמו – ״יביאה״, את התרומה מאחרים.
(רבי יהושע טרונק מקוטנה)
נעוץ תחילתן בסופן
אמר רבנו הזקן: בתרומת המשכן היו כסף, זהב ונחושת, ולא היה דבר מבריק זולת המראות הצובאות, שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו הם הבאים באחרונה מכל כלי המשכן, ותשמישם בראש כל עבודות המשכן, כי ״נעוץ תחילתן בסופן״.
(היום יום)
לנצל כישרון
״וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחוכמה טוו את העיזים״ (שמות לה,כו). רש"י מסביר: "היא הייתה אומנות יתרה, שמעל גבי העיזים טווין אותן". הנשים לא נצטוו לעשות את הטווייה על גבי העיזים, אלא שהתעוררו מעצמן לעשות זאת. הן הבינו כי כישרון מיוחד זה, שחנן אותן הקב"ה, נועד שינצלו אותו בעשיית המשכן. לומר לך: בשעה שהקב״ה מעניק לאדם חושים וכישרונות מיוחדים, עליו לנצלם לעבודת ה׳, לעשות את העולם משכן ו'דירה' לו יתברך.
(הרבי מליובאוויטש) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
