חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:06 זריחה: 6:46 ד' בחשון התשפ"ז, 15/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2042
ערב ש"ק פרשת תרומה, ג' באדר ה'תשפ"ו (20/02/2026)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - כל המדורים ברצף גיליון 2042
למה מצוות עולות כסף?
יש חדש
מתכלית השפלות לקודש הקודשים
הארון
תרומה כנגד תמורה
גבול ובלי גבול יחדיו
מפיצים באהבה
חלה מתל-אביב לאורוגוואי
רציתי לשאול
כיוון התפילה
לבנות משכן במציאות מדומה

מס' 2042, ערב שבת-קודש פרשת תרומה, ג' באדר ה'תשפ"ו (20.02.2026)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 

  עמדה שבועית

למה מצוות עולות כסף?

בעיני אנשים מסוימים הדת נתפסת כרוחניות צרופה, שכל חיבור שלה עם גשמיות, ובוודאי עם כסף, הוא בבחינת חילול הקודש

החיבור של ערכי קודש עם כסף צורם למקצת האנשים. למה שמירת מצוות צריכה להיות כרוכה בתשלום? מזוזות, תפילין, ספר תורה וכדומה עולים כסף. בבית הכנסת עושים 'מי שבירך' לעולה לתורה ומצפים לתרומה. יש הרואים בזה מִסחור של הדת.

כדאי לנסות להבין מנין נובעת ההנחה שענייני תורה ומצוות צריכים להיות חינמיים. וכי מזוזות יצמחו על עצים והאם תפילין מהודרות יצנחו מן השמיים? ובית הכנסת, איך יכסה את הוצאותיו אם המתפללים לא יתרמו מכספם? תשמישי הקדושה ושירותי דת עולים כסף, ומישהו חייב בסופו של דבר לשלם תמורתם.

אין מזוזות על העצים

המזוזה הקבועה על פתח ביתכם נכתבה בידי סופר סת"ם, אות אחר אות. כתיבת המזוזה דרשה ממנו עבודה של כמה שעות, לצד עלות הקלף, הדיו ושאר האבזרים. וכי הוא אמור לעבוד ללא תשלום? ויצרן טליתות, איך ישלם לעובדיו אם לא יקבל תשלום תמורת תוצרתו?

ובעצם, אם צורכי הדת צריכים להינתן חינם, מדוע צורכי הקיום הבסיסיים לא יסופקו ללא תשלום? למה לא נקבל לחם, חלב, בגד ודירה חינם אין כסף? אבל הכול מבינים שאפילו לחם עולה כסף, משום שמישהו גידל את החיטה ומישהו טחן אותה ומישהו אפה את הלחם והביאו למכולת, וגם בעל המכולת צריך להשתכר למחייתו.

כשמנסים לרדת לשורשי ההנחה שענייני קודש אינם אמורים לעלות כסף, מגיעים למסקנה, שאצל אנשים מסוימים הדת נתפסת כרוחניות צרופה, שכל חיבור שלה עם גשמיות הוא בבחינת חילול הקודש. קדושה, בעיניהם, היא דבר רוחני טהור, שאין לו שום קשר לדברים גשמיים וחומריים, ובוודאי לא ייתכן לחבר בינה ובין 'גועל נפש' כמו כסף.

הנחה זו בטעות יסודה. התורה לא ניתנה למלאכים, שחייהם מתנהלים בעולמות רוחניים טהורים. היא ניתנה לבני-אדם דווקא, כדי שאלה יקַדְשו באמצעותה את חייהם היום-יומיים. קיום התורה מחייב קשר עם המציאות. אתה חייב חפצים גשמיים כדי לקיים מצוות. אתה זקוק למצה בפסח ולאתרוג ולולב בסוכות. בלי אותם חפצים גשמיים אינך יכול לקיים את המצוות.

ביטוי להערכה

הגישה הנכונה הפוכה לגמרי. יהודים יראי שמיים רבים יסרבו לקבל חפצי קודש בחינם, ויתעקשו לשלם עליהם. כי התשלום הוא ביטוי לחשיבות הדבר ולמאמץ שאדם מוכן להשקיע כדי לקיים את המצווה. מי שמוכן לשלם כפליים תמורת מזוזה יפה ומהודרת, מבטא בכך את ערכה של המצווה בעיניו. מי שמחפש אתרוג מהודר ויפה דווקא, אף שמחירו גבוה יותר, מגלה את אהבתו למצווה ואת נכונותו להקריב מעצמו כדי לקיימה בתכלית השלמות.

אכן, יש להימנע מלהפיק רווחים מוגזמים מחפצי קודש. זה בסדר גמור לבקש מחיר סביר והגון, אבל אין מקום להפקעת מחירים ולגביית תשלומים מיותרים. בהחלט מותר לצפות גם מהעוסקים בתשמישי קדושה ובשירותי דת, שגישתם לא תהיה מסחרית בלבד, אף שפרנסתם על כך, אלא שיבטאו בדרך התנהלותם את העובדה שהם עוסקים בענייני קדושה.


כתיבת סת"ם. עבודת נמלים, אות אחר אות (צילום: קובי קלמנוביץ)

  יש חדש

מתנות לאביונים

בתי חב"ד קוראים לתרום ברוחב לב ל'מתנות לאביונים' ביום הפורים. שליחי חב"ד יעניקו לרבבות משפחות נזקקות משלוחי מזון מיוחדים לפורים, כדי שגם הן יוכלו לחגוג את החג בשמחה. כל זה נוסף על הפעילות הרחבה של קריאת המגילה, חלוקת משלוחי מנות והבאת שמחת החג לציבור הרחב. אפשר לתרום באתר 'חב"ד ישראל' / חגים / פורים.

מוקדי מגילה

בימי הפורים בתי חב"ד יפעילו ברחבי הארץ מוקדים לקריאת המגילה ברצף, בכל שעה עגולה. במקומות רבים יוכנו מראש כיפות, חוברות של מגילת אסתר, רעשנים ועוד. בכמה מקומות יקבלו המשתתפים אחרי קריאת המגילה שקיות של 'משלוח מנות' ומטבעות ל'מתנות לאביונים', כדי שיוכלו לקיים מייד עוד שתיים ממצוות היום. רשימת מוקדי הקריאה באתר chabadisrael.co.il/purim-events.

יום החברה קדישא

יום שלישי הקרוב, ז' באדר – יום הסתלקותו של משה רבנו – הוא יום מיוחד בעבור אנשי החברה קדישא באשר הם. ביום זה הם נוהגים להתענות, לומר 'סליחות', ולסייר בבתי העלמין, לעמוד על ליקויים הדורשים תיקון ולבקש מחילה מהנפטרים שאולי נפגע כבודם במהלך קבורתם או אחריה.

  שלחן שבת

מתכלית השפלות לקודש הקודשים

בגמרא (מעילה יג,א) ובהלכה נידונה השאלה בדבר הקדשת אשפה ל'בדק הבית' (תחזוקת בית המקדש). זו אשפה כפשוטה, ובכל-זאת בכוחו של היהודי להפוך אותה לקדושה, עד שיחול עליה איסור מעילה.

קדושת 'בדק הבית' נחשבת 'פחותה' מקדושת המזבח, ואולם כאשר נדרש תיקון במזבח – הוא נעשה מכספי 'בדק הבית'. יתרה מזו, מקודשי 'בדק הבית' מתחזקים אף את קודש הקודשים, המקום המקודש ביותר, שרק הכוהן הגדול היה רשאי להיכנס לשם, ורק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

מה גרם לירידה?

קודשי 'בדק הבית' נתפסים לעיתים כצורך טכני ולא כדבר בעל ערך עצמאי. ואולם במהותו, 'בדק הבית' הוא התגלמות הרעיון של 'ירידה לצורך עלייה'. עצם המצב של בלאי ותקלות בבית המקדש – ובפרט בקודש הקודשים – מבטא ירידה, שכן אלה גדרי החומר בעולם הזה, שהוא מתכלה ונפגם, ואיך יש דברים כאלה בקודש.

בבית המקדש ראינו דברים על־טבעיים, כמו לחם הפנים, שמעולם לא התקלקל, ונשאר חם שבוע שלם. קל וחומר שבקודש הקודשים, הקדוש יותר מלחם הפנים, אין מקום ל'ירידה' או לדבר הדורש תיקון. נמצא שהצורך ב'בדק הבית' נובע מכך שהגשמיות מסתירה את האור האלוקי.

ירידה לצורך עלייה

הירידה מגיעה לשיאה כאשר צריכים להכניס בעלי מקצוע לתקן את קודש הקודשים. העדיפות היא לבעלי מלאכה כוהנים, אך בהיעדרם מכניסים לוויים, ישראלים ואף טמאים (רמב"ם הלכות בית הבחירה סוף פרק ו). לא די שמותר להם להיכנס, אלא מצווים אותם לעשות זאת, והציווי הוא מהקב"ה, שציווה על קדושת קודש הקודשים!

מדוע הקב"ה מאפשר ירידה כזאת? התשובה היא: כדי שתהיה עלייה גדולה יותר. אין ספק שנחת הרוח שיש לקב"ה מכוהן המקריב קרבן במקדש עצומה, אך הקב"ה חפץ דווקא בתיקון שבא מהמקומות הנמוכים, וקבע סדר שעלייה גדולה באה בהקדמת ירידה חדה. בדוגמת המעלה המיוחדת של בעלי תשובה, ש"זדונות נעשו להם כזכויות".

הצחוק הפנימי

באור זה יש לראות גם את הירידה הגדולה ביותר – חורבן בית המקדש. המקום שעליו נאמר "הַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", נהפך לאתר ש"שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ". הגמרא (סוף מסכת מכות) מספרת שכאשר רבי עקיבא ראה שועל יוצא ממקום קודש הקודשים – צחק. ותמוה, הלוא גם רבי עקיבא קרע את בגדיו בהר הצופים, ומדוע צחק למראה השועל?

אלא שרבי עקיבא – במדריגתו הרוחנית – ראה בגלוי את הטוב הפנימי הטמון בירידה. הוא הבין שככל שהחורבן עמוק יותר, כך הנחמה ובית המקדש השלישי יהיו נעלים יותר. שמחתו זו הייתה מבוססת על דין תורה, עד שגם חבריו התנחמו בדבריו ואמרו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

(תורת מנחם תשמ"ו, כרך א, עמ' 564)

  מן המעיין

הארון

חסר החצי השני

"אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" (שמות כה,י). אמות הארון היו שבורות, למען יידע התלמיד-חכם שאין הוא עצמו שלם, ולעולם חסר לו החצי השני: לרב חסר התלמיד ולתלמיד חסר הרב.

(עוללות אפרים)

משיגים מקצת

רמז ללומדי התורה שאי-אפשר להגיע לתכלית השלמות. כל השאיפה וההתאמצות הן להשיג מקצת אור האלוקים המתגלה בתורה; ושבירת הלב והענווה הן סמל לנושאי דגל התורה.

(רבי נתן אדלר)

במי התורה מתקיימת

אמות הארון היו שבורות באורכן, ברוחבן ובקומתן, ואילו אמות השולחן לא היו שבורות באורכן וברוחבן. רמז שאין התורה מתקיימת אלא במי שמשבר עצמו עליה.

(אמרות ה׳)

תוכו כברו

"מבית ומחוץ תצפנו" (שמות כה,יא). על האדם להיזהר שיהיה תוכו כברו – "מבית ומחוץ".

(רבי אלימלך מליז'נסק)

תמיכה גם 'שלא לשמה'

״ועשית בדי עצי שיטים וציפית אותם זהב״ (שמות כה,יג). לא נאמר 'זהב טהור', כמו שנאמר בארון עצמו. כי הארון, שהוא סמל לתלמיד-חכם, צריך להיות זהב טהור, בלי שום פנייה ופגם, אלא כולו לשמה. ואולם הבדים רומזים למחזיקי התורה, לתומכיה, וכאן אפשר אפילו שלא לשמה. אף כשאינם זהב טהור רצויים הם לפני המקום. כי סוף-סוף מהנה הוא את התלמיד-חכם, תומך בלומדי התורה ועוזר להפצתה.

(נחלת צבי)

מוכנים ליציאה

״בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו״ (שמות כה,טו). נצטווינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחיפזון לא נבדוק יפה להיות בדים חזקים כל הצורך... אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, יעשו אותן חזקות.

(ספר החינוך)

לצאת להפיץ

אדם הלומד תורה משול לארון, שבו ניתנו הלוחות. אך בלי הבט על גודל מסירותו של הלומד ללימודו, חייב הוא להיות מוכן תמיד לצאת ולהביא את התורה לכל אחד ואחד מישראל, בכל עת ובכל מקום שיהא צורך בכך, ובמהירות.

(הרבי מליובאוויטש)

במחיצת הלומדים

מפני שנשאו את הארון בבדים, נתקדשו הבדים בקדושתו וזכו שיהיו תמיד יחדיו, אף בזמן שאין צורך בהם. כן הוא במחזיקי תורה, מכיוון שהחזיקו תלמידי-חכמים בחייהם, זכו להיות במחיצתם לעולם ועד.

(חפץ חיים)

  אמרת השבוע

תרומה כנגד תמורה

האדמו"ר מספינקה, רבי יוסף-מאיר וייס, בעל 'אמרי יוסף', הוזמן לברית מילה, ובברכת המזון אמר בהתלהבות גדולה "ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם".

אחד החסידים, שעמד מאחוריו, הרהר בליבו, איך ייתכן שהרבי מתפלל שלא יזדקק למתנת בשר ודם, בשעה שפרנסתו היא על 'דמי פדיון' שהוא מקבל.

הצדיק סיים לברך את ברכת המזון, הסתובב לאחור ופנה אל אותו חסיד ואמר: "באמת פלא הוא שכל יהודי מבקש שלא יצטרך למתנת בשר ודם, גם מי שפרנסתו מכסף שיהודים נותנים לו כדי שיתפלל בעדם.

"אלא שאם יהודי מקבל כסף כדי להתפלל בעד יהודי שני, ותפילתו נענית, אין כאן 'מתנת בשר ודם' אלא תשלום כנגד תמורה. אבל אם התפילה אינה נענית, נמצא שקיבל מתנה בלי לתת תמורה. ולפעמים התפילה מתקיימת אבל מתמהמהת, ואז יש כאן 'הלוואה'. על כן מבקשים שהתפילה לא תהיה 'מתנה' ולא 'הלוואה'".

  גאולהפדיה

גבול ובלי גבול יחדיו

חִבּוּר. לאחר ששלמה המלך בנה את בית המקדש אמר בהתפעלות: "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה?!" (מלכים-א ח,כז). יש כאן בעצם שאלה כפולה: א) למה נבחר הבית הגשמי דווקא להיות בית לה'; ב) איך ייתכן שהבית הגשמי יוכל להכיל את הקב"ה, ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך".

האמת היא שאי-אפשר להבין זאת בשכל ובהיגיון. אין זה אלא ביטוי להיותו של הקב"ה כול-יכול ובלתי-מוגבל כלל, עד שברצותו הוא יכול לשכון בבית גשמי בעולם הזה דווקא. ואמנם, עיקר החידוש במשכן ובבית המקדש הוא החיבור בין ה'גבול' ובין ה'בלי גבול', בלי שהאחד יבטל את משנהו. רצון ה' הוא שה'גבול' יישאר גבול, הגשמיות תישאר גשמיות, ובתוך זה ישכון ה'בלי גבול' – הקב"ה עצמו, שלמעלה מכל הגדרה והגבלה. זה דבר שיכול להתאפשר רק ביכולתו הבלתי-מוגבלת לגמרי של הקב"ה.

חיבור זה בא לידי ביטוי במאמר חז"ל (מגילה י,ב): "מקום הארון אינו מן המידה". רוחב קודש הקודשים בבית המקדש היה עשרים אמה, ואולם כאשר הארון הועמד במקומו ומדדו מן הארון לכל צד, מצאו עשר אמות; כאילו הארון עצמו אינו תופס מקום. זה היה ביטוי להתחברות ה'גבול' וה'בלי גבול' בבית המקדש.

זה גם חידושה של הגאולה – שדווקא בתוך גדרי העולם הזה הגשמי והתחתון יתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו, בלי לבטל את מציאות העולם.

מפיצים באהבה

שמחה פורמן

בן 50, תושב מגדל העמק

מורה בכפר סיטרין, מחלק את 'שיחת השבוע' בבית הכנסת בשכונתו

אני מתפלל בבית כנסת שקהל המתפללים בו התמעט, ועשינו מאמצים מיוחדים להביא קהל חדש ומגוּון. יש לנו באמת ציבור מגוון מאוד, וכחלק מהרצון לחבר את האנשים לבית הכנסת התחלתי להזמין את 'שיחת השבוע' ועוד חומרים שבועיים של חב"ד.

זה כשנה אני מביא את העלון לבית הכנסת, והציבור מאוד אוהב אותו ומחכה לו בקוצר רוח, עד שהוא נעשה חלק מחוויית השבת של המתפללים אצלנו.

אם קורה שאני לא מביא את העלון, מייד אני מקבל פניות, ואנשים שואלים היכן הם יכולים להשיגו, כי הם לא יכולים לעבור שבת בלעדיו.

  מעשה שהיה

חלה מתל-אביב לאורוגוואי

הרבי מגור הגיב בפליאה: "הרבי מבעלז יושב בתל-אביב, ולא עלה על דעתך להיכנס אליו?! סע לשם בהקדם האפשרי!"

"האם בכוונתך לבקר גם בתל-אביב?!", שאל הרבי מגור את החסיד, שבא אליו לביקור מהעיר מונטווידאו שבאורוגוואי.

ר' משה טרויבה היה חסיד גור שניצל מאימי השואה ומצא מפלט במדינת אורוגוואי שבדרום אמריקה. הוא קבע את מקום מושבו בעיר הבירה, מונטווידאו, הקים משפחה יפה וגידל את ילדיו בדרך הישר.


ה'בית ישראל' מגור. דאגה ליהודי בקצה העולם

מעת לעת היה בא לביקורים בארץ ישראל, להסתופף בצילו של רבו, ה'בית ישראל' מגור, רבי ישראל אלתר.

באחד מביקוריו בארץ, לקראת חג הפסח, נכנס ר' משה אל רבו, לקבל ברכת 'שלום'. להפתעתו שאל אותו הרבי אם בכוונתו לבקר בתל-אביב, והוא השיב בחיוב, שכן דודו התגורר בעיר. הרבי ביקש ממנו: "אנא גש לרחוב אחד העם 63. שם מתגורר הרבי מבעלז. היכנס אליו".

ר' משה יצא מחדרו של הרבי, אך בשל טרדותיו ומצוקת הזמן לא עלה בידו לבקר אצל הרבי מבעלז. כשהופיע שוב אצל ה'בית ישראל' שאלו הרבי אם ביקר אצל הרבי מבעלז. ר' משה השיב בשלילה. הרבי הגיב בפליאה: "הרבי מבעלז יושב בתל-אביב, ולא עלה על דעתך להיכנס אליו?! סע לשם בהקדם האפשרי!".


הרבי מבעלז

אחרי ששמע דברים ברורים כל-כך מיהר ר' משה לנסוע לתל-אביב ונכנס אל רבי אהרון מבעלז. הרבי האיר לו פנים ושאל היכן הוא מתגורר. "בעיר מונטווידאו", השיב ר' משה.

"יהודי ממונטווידאו!", הדגיש הרבי בחשיבות. "אנא היכנס אליי שוב אחר החג", ביקש.

בשובו לירושלים התעניין ה'בית ישראל' אצל ר' משה אם עשה כדבריו. ר' משה סיפר דברים כהווייתם, ורבו זירזו לעשות כפי שביקש ממנו הרבי מבעלז. ר' משה לא הבין את פשר הנחיצות להיכנס אל הרבי שנית, ותמה על דחיפות העניין, אך כחסיד נאמן לא הרהר אחר הצדיקים ועשה כפי שנצטווה, והלך לבקר אצל הרבי מבעלז אחרי השבת שלאחר החג.

בביקורו השני החל הרבי מבעלז לחקור אותו לפרטי פרטים על מקום מגוריו ועל הקהילה היהודית במונטווידאו. פתאום שאלו על יהודי מסוים שהתגורר בעירו, בעל איטליז.

ר' משה נחרד. מבוכה עלתה על פניו כשנאלץ לספר בצער על טיבו של האיש. "לדאבון הלב אין הוא משתייך לקהילת שומרי התורה ומצוות", השיב בזהירות. "יהודים יראי שמיים מדירים רגליהם מחנותו, שכן יצא לו שם בעיר של מי שמוכר נבלות וטרפות".

תגובתו של הרבי הייתה מפתיעה עוד יותר. אף-על-פי שר' משה אמר בפירוש כי האיש זר ומנוכר לדרך התורה והמצוות,  הושיט לו הרבי חלה אחת משתים-עשרה החלות שהונחו על שולחנו הטהור בשבת וביקש ממנו: "אנא הואל בטובך למסור ליהודי הזה בשליחותי את החלה הזאת".

נוסף עליה מסר לו הצדיק עוד שתי חלות, וביקש ממנו שבדרכו חזרה, כאשר יחנה באנטוורפן שבבלגיה, ימסור את החלות האלה בעבור שניים מחשובי החסידים בעיר.

עם שובו של ר' משה לביתו באורוגוואי לא בזבז זמן מיותר וניגש מייד למלא את שליחות הצדיק. בליבו שיער שהאיש לא ימצא עניין מיוחד בחלה שנשלחה אליו, ואולם את המשימה ביצע בשלמות.

הוא נקש על הדלת ונכנס אל הבית. ר' משה הניח את החלה לפני האיש ואמר לו קצרות: "הרבי מבעלז שלח את זה בשבילך".

ברגע שהזכיר את שמו של הרבי, חלף רעד באיש. דמעות החלו לזלוג על לחייו וקולו נשנק. רגשותיו סערו: "הרבי מבעלז בכבודו ובעצמו?! עדיין הוא זוכר אותי?!".

בין השניים התפתחה שיחה נרגשת. האיש סיפר כי בצעירותו היה חסיד נאמן, ונסע פעמים רבות לעיירה בעלז שבגליציה, לפקוד את חצרו של רבי אהרון. אך סערת המלחמה האיומה והאסונות שפקדו אותו ואת משפחתו ערערו את עולמו וגרמו לו לנטוש את דרך אבותיו. בייאושו פרק מעליו עול תורה ומצוות והרחיק לכת עד שגם הכשיל אחרים.

"חשבתי שנשכחתי, שאף אחד לא זוכר אותי", אמר בבכי נסער. כשהבין שזיכרונו לא מש מרבו, התעורר ליבו להיטיב את דרכיו.

לא ארכו הימים והשינוי החל ניכר בכל הליכותיו. הוא הכשיר את האטליז ופסק מלהכשיל יהודים בבשר שאינו כשר. בד בבד שינה בהדרגה את התנהלות ביתו, עד שכל משפחתו נעשתה שומרת תורה ומצוות. את ילדיו הכניס למוסדות לימוד תורניים, והללו גדלו ברבות השנים והיו ליהודים יראי שמיים.

(על-פי 'אור הצפון')

  רציתי לשאול

עם הרב רואל ברנע

שליח חב"ד בקיבוץ רגבים

איך גורמים לאנשים שלא הלכו לבית הכנסת להתחיל לבוא?

קודם כול צריך המון סבלנות. אנחנו חיכינו עשרים שנה עד שהתגבש מניין יציב. כיום יש לנו קהל די גדול בליל שבת ומניין מבוסס בשבת בבוקר, אבל זה דרש עבודה רבה.

יש מי שלא זכו לרקע דתי, ובית הכנסת הוא להם מקום זר ובלתי-מוכר. הם אינם מכירים את סדר התפילה, מה אומרים, מה עושים, מתי קמים ומתי יושבים.

אחרים דווקא גדלו באווירה דתית, אבל החוויה בבית הכנסת לא הייתה נעימה להם. אחד המתפללים אצלנו גדל בקיבוץ דתי, היה נער שובב, ולא קיבל שום כיבוד בבית הכנסת. הצטברו בו מטענים שליליים, שגרמו לו להתרחק. כשהשתכנע לבוא אלינו, קיבלנו את פניו בחמימות, כיבדנו אותו להיות שליח ציבור וכדומה, ופתאום החוויה שלו התהפכה.

באמת הכול עומד על קשר חם עם האנשים. התחלנו בביקורי בית, שיצרו קרבה בינינו לבין התושבים. הזמנו את אנשי הקיבוץ לסעודות שבת. אחרי שנוצרו קשרים של ידידות וחיבה, הסכימו מקצתם לבוא לבית הכנסת, להתרשם, וכך אט-אט התגבש ציבור.

בקיבוץ יש עוד קושי, כי זה מקום קטן, וכולם מכירים את כולם. הליכה לבית הכנסת יש בה אמירה כלשהי, ויש מי שהדבר מרתיע אותם.

יש גם סטיגמות, שאם אינך שומר שבת או אוכל כשר אין לך מה לבוא לבית הכנסת. אנחנו אומרים לאנשים שאין קשר בין הדברים. איש איננו מושלם, וכל אחד מנסה לעשות מה שביכולתו. גם מי שאינו שומר שבת או אוכל כשר יכול לבוא לבית הכנסת, וזו תהיה נקודת החיבור שלו עם היהדות.

  פינת ההלכה ומנהג

הרב יוסף שמחה גינזבורג

כיוון התפילה

שאלה: איך צריך להתפלל בבית כנסת שארון הקודש שלו לא נבנה לכיוון ירושלים?

תשובה: כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש אמר בתפילתו (מלכים-א ח,מד): "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם... הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ". מכאן למדו חז"ל, שהמתפלל בחו"ל צריך לכוון את פניו לעבר ארץ ישראל; בארץ ישראל – לעבר ירושלים; בירושלים – לעבר בית המקדש, ובמקדש עצמו היו מתפללים לעבר קודש הקודשים. משמע מדברי הפוסקים, שיש לעשות זאת בַדיוק המְרבי.

אם הכיוון המדויק יוצא למזרח, אין לכוון כנגד זריחת השמש ממש (שלא להידמות לעובדי השמש), אלא להדרים מעט. יש מסבירים גם את הנוהג להתפלל בכותל המערבי לכיוון הכותל ולא לעבר מקום המקדש ממש, כדי שלא לכוון ל'כיפת הסלע'.

יש לקבוע את ארון הקודש, את הבימה ועמוד שליח הציבור בכיוון התפילה הנכון. במיוחד יש להקפיד שלא לקבוע את ארון הקודש בכיוון ההפוך.

אם ארון הקודש לא נבנה בכיוון הנכון, יש להתפלל לעבר הכיוון המדויק, אף שאינו לצד ארון הקודש (ואפילו אם הוא לצד שכנגדו). זאת, כאשר אפשר לכוון את הציבור כהלכה, או כשאדם מתפלל שם ביחיד. אך בשעה שציבור שלם אינו מתפלל לכיוון הנכון, ראוי שגם מי שיודע את הכיוון הנכון יתפלל לצד שהציבור מתפללים, אך יצדד את פניו לכיוון הנכון.

יש להביא בחשבון את כיוון התפילה כבר בשלבי הדיון בהקצאת שטח מתאים לבניית בתי כנסת וישיבות, כי לאחר מכן, הדוחק במקום והדרישה לניצול מלא של כל שטח, עלולים להקשות את בניית בית הכנסת בכיוון הנכון.

מקורות: ברכות ל,א. טושו"ע או"ח סי' צד ונו"כ. שו"ע אדה"ז שם ס"א-ג. איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ, כרך יג עמ' צח. וראה 'משנת יוסף – הלכות בית הכנסת', סימן ה.

  חיים יהודיים

לבנות משכן במציאות מדומה

אברך צעיר, שלמד בעבר תכנות, החליט לרתום את המציאות המדומה להענקת חוויה רב-חושית, המחברת טכנולוגיה מתקדמת עם עולמות תוכן יהודיים

תעודת זהות. הרב שי אלישע, בן 35, תושב רמלה. נשוי ואב לשבעה ילדים. אברך כולל, המפתח את התכנים של מיזם שהקים 'לחזות בנועם השם' – מערכת חווייתית ללימוד תורה על-ידי מציאות מדומה. אחת ההפקות המיוחדות שהפיק היא ביקור במשכן ובבית המקדש.


הרב שי אלישע והמשקפת של המציאות המדומה

תגלית. לפני קצת יותר מחמש שנים התוודעתי לטכנולוגיה של 'מציאות מדומה'. התחלתי ללמוד את התחום ולהתמקצע בו. רציתי לנצל את הטכנולוגיה להמחשת תורתנו הקדושה. התחלנו בהפקה ראשונית ובמשקפת אחת, והשאר היסטוריה.

השקעה. בעבר למדתי קצת תִכְנות. כשהבנתי שאני רוצה להשתמש בכלי הזה בעבור הציבור הרחב, החלטתי ללמוד לעומק. התחלתי ליצור, ואט-אט נוצר ביקוש.

משכן. באמצעות המציאות המדומה פרשת תרומה מתעוררת לחיים. במיצג של המשכן הצופה עומד במדבר, מול המשכן, ובונה אותו שלב אחר שלב. הכול בגודל מדויק. הוא מוציא את הכיור, מסובב גלגלים, חותך עצים בלשכת העצים, רואה את היחסים בין הכלים; מה ליד מה, מה גובהו של כל פריט.

חושים. במיצגים שלנו המבקרים משתמשים בחושי הראייה, השמיעה והמישוש. המשתתף מחזיק שַלָט ביד, מבצע פעולות, מרגיש שהוא חלק מהסיפור. זה לא עוד שיעור עם המחשות והדמיות, אלא חוויה של ממש.


חוויה שהופכת לימוד למציאות מוחשית

בהיכלו. אחד המיצגים המרכזיים שלנו הוא 'לבקר בהיכלו' – סיור מלא בבית המקדש, המבוסס על מסכת מידות. המשתתף עובר בין הלשכות, מבצע פעולות ומרגיש את המרחב. הכול מדויק ומבוסס על המקורות. אברכים ורבנים שצפו בזה אמרו לי שההפקה משנה את כל ההבנה. כשאתה רואה את היחסים בין המזבח לכיור, נחסכות הרבה טעויות.

תגובות. התגובות מרגשות מאוד. היו שבכו כשהורידו את המשקפת בסיום הפעילות. גם אנשים שאינם דתיים לעת עתה, מתרגשים. יש להם פחות ידע, אבל החוויה מעוררת בליבם רגש של התעוררות. אני רואה את זה בעיניהם.

אתגרים. יש בעבודה הזאת אתגרים. היו פעמים שאחרי השקעה רבה נמחקה העבודה, בלי שום יכולת שחזור, והתחלתי מההתחלה. יש גם אתגרים הלכתיים. כל סוגיה והרב המומחה בה.

התכלית. הבסיס הרעיוני של המיזם נשען על משנת הרבי מליובאוויטש, שכל חידוש טכנולוגי בעולם לא נברא אלא לכבודו של הקב"ה. הטכנולוגיה היא כלי, המאפשר להפוך את הלימוד למוחשי, ואת הגעגוע לרגש חי.

מיצגים. אנחנו פועלים בכל רחבי הארץ. הצוות בא עם מדריכים ומדריכות, ומתאים את החוויה לכל גיל. יש לנו כיום מיצגים רבים; מהמשכן ועד עשר המכות, מסיפור המכבים ועד הכנת מצות עבודת יד – הפקה שתושק השבוע (פניות בטל' 0556693224).

געגוע. מה גורם לבית המקדש להיות חי כל-כך אצל יהודים, גם אחרי אלפיים שנה? אני חושב שזה פשוט: כל אחד רוצה את בית המקדש. החוויה מעוררת רגש וגעגוע אמיתי. כשאדם עומד מול המזבח, מול השולחן, מול המנורה, גם אם זה וירטואלי, משהו בו נפתח.

חלום. החלום שלי הוא להקים מתחם קבוע, שאליו יבואו אלפי תלמידים בכל יום. אנחנו מחפשים את האנשים הנכונים שיבחרו להיות שותפים, ואני מאמין שזה יקרה בקרוב. המיצג הבא, בעזרת השם, יהיה על הגאולה העתידה, ואני מקווה ומתפלל שעוד לפני שאסיים להשיק אותו, נחגוג כולנו את הדבר האמיתי בבית המקדש השלישי.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)