"אמא, למה את בוכה?", שאל הילד שוב ושוב, אבל האם סירבה לענות. ככל ששאל וחזר ושאל, מאמציו היו לשווא
בכייה הנרגש של אימו ומראה פניה הנסער הבהילו את הילד בן השמונה. האישה שיצאה מחדרו של הרבי לא דמתה כלל לאֵם שנכנסה לשם רגעים אחדים קודם לכן.
אלי ויזל היה סופר ומרצה ידוע, דוקטור לפילוסופיה וחתן פרס נובל לשלום, שעסק רבות בפעילות לתיעוד זכר השואה, ונודע בתואר 'סופר השואה' (נפטר לפני כעשר שנים). במרוצת השנים פרסם למעלה מחמישים ספרים, בשפות שונות. במקצתם פרסם זיכרונות חסידיים מבית סבו. לאורך השנים שמר על קשר חם עם הרבי מליובאוויטש, וזכה ליחס של קירוב מיוחד, ולחלופת מכתבים עשירת תוכן.
ויזל עם הרבי מליובאוויטש. מה אמר האדמו"ר מוויז'ניץ לאימו?
אלי נולד במשפחת חסידי ויז'ניץ בעיר סיגט שברומניה. בהיותו בן שמונה בא לעיר האדמו"ר מוויז'ניץ, רבי ישראל הגר, המכוּנה 'אהבת ישראל', על שם ספרו. אימו של אלי, שרה, לקחה אותו עימה, לקבל את ברכת הרבי.
חדר ההמתנה היה מלא אנשים, אך האם ובנה התקבלו מייד, כאשר נודע שהיא בתו של ר' דודייה פייג, מהכפר ביצ׳קוב, מחשובי חסידי ויז׳ניץ. הרבי התעניין בשלום בני המשפחה, ואז ביקש מאלי הקטן להתקרב אליו, הושיב אותו על ברכיו ושאל אותו על לימודיו. בשלב זה ביקש הרבי מהאם לצאת מהחדר, והילד נשאר לבדו בחדרו של הצדיק.
אלי סיפר לימים שהרבי שוחח עימו על פרשת השבוע עם פירוש רש"י, ועל סוגיה במסכת שלמד באותם ימים. הרבי עודד אותו במיוחד להתמיד בלימוד הגמרא. הוא נשק על מצחו ואמר לו: "קרא לאימך שתיכנס, ואתה תמתין בחוץ".
האם חזרה ונכנסה, וכשיצאה מהחדר, בנה הקטן כמעט לא הכיר אותה. היא בכתה בכי נסער והאנשים הביטו בה ברחמים. אלי חשב שאולי בייש אותה, בכך שלא ענה כמו שצריך על השאלות שהרבי שאל אותו.
"אמא, למה את בוכה?", שאל אלי שוב ושוב, אבל היא סירבה לענות. ככל ששאל וחזר ושאל, מאמציו היו לשווא. גם למחרת וגם ביום שלאחריו ניסה להבין מה הרבי אמר לה, אך ללא הועיל. כל מה שקיבל היו דמעות.
עברו שנים. מלחמת העולם השנייה טלטלה את יבשת אירופה. אלי, שכבר היה בן שש-עשרה, שולח לאושוויץ עם בני משפחתו. אימו ואחותו נרצחו שם מייד עם בואן, והוא ואביו הוצבו לעבודת פרך.
הם הועברו ממחנה למחנה, מתאמצים לשרוד בתנאים האיומים שבהם חיו. עם התקרבות הצבא האדום צורפו אלי ואביו ל'צעדת המוות', מאושוויץ למחנה בוכנוולד. הסבל הכריע את האב, והוא נפטר כעבור כמה ימים. אלי שרד את שלושת החודשים האחרונים, עד שחרור המחנה בידי בעלות הברית.
אחרי המלחמה עבר לצרפת ומשם לארצות הברית. ברבות הימים נהפך לאחד מניצולי השואה המוּכרים בעולם.
יום אחד, בשנות השישים, קיבל ויזל שיחת טלפון מבן-דודו, שהיה חולה מאוד. האיש היה זקוק לניתוח דחוף, אך סירב לחתום על טופס ההסכמה לניתוח עד שאלי יבוא לבקרו.
בן הדוד, גם הוא ניצול שואה, היה יהודי חסידי, צנוע ושמח בחלקו. הייתה לו חנות דגים במנהטן. אלי נסע לבקרו במרכז הרפואי שבו אושפז. כשהתקרב למיטתו אחז הדוד בידו ואמר: "תודה שבאת, אני זקוק לך... אני זקוק לברכה שלך".
אלי לא האמין למשמע אזניו. "יצאת מדעתך?! אתה רוצה שאני אברך אותך?! אני בטוח ששם למעלה יש לך יותר זכויות ממני". אבל בן-הדוד התעקש שיעניק לו ברכה. באותו רגע התקרב הרופא ולחש באוזנו של אלי: "למה אתה מחכה? חייו בסכנה".
אלי אחז בידו של בן-הדוד ובירך אותו שהכול יהיה לטובה, ושיזכה לרפואה שלמה וקרובה. פניו של הדוד אורו. הוא חתם על הטופס והוכנס מייד לניתוח.
כעבור כמה ימים בא אלי לבקרו שנית. כעת, לאחר שהניתוח הצליח ובן-הדוד התאושש מעט, שאל אותו אלי: "מדוע התעקשת כל-כך שאברך אותך?".
"אתה זוכר את הביקור של האדמו"ר מוויז'ניץ בסיגט"?, שאל בן-הדוד. ויזל ענה: "בטח! ואני גם זוכר את אימי בוכה. עד היום אינני יודע מדוע".
"אני יודע למה", אמר בן הדוד וחייך.
אלי היה המום. "אתה ידעת את זה כל השנים ולא סיפרת לי?!".
בן-הדוד החל לספר: "באותו יום שבו אתה ואימך באתם אל הרבי מוויז'ניץ, נכחתי גם אני בחדר ההמתנה. כשראיתי את אימך יוצאת מתייפחת מחדר הרבי, חשתי צורך ללוות אותה הביתה. בדרך אימך השביעה אותי שלא אגלה לאיש את מה שתאמר לי.
ואז היא סיפרה שרבי ישראל אמר לה כך: 'שרה, דעי שבנך יהיה אדם גדול, אבל לא את ולא אני נזכה לראות זאת...'.
"לכן", סיים בן-הדוד, "רציתי שתברך אותי. אם הרבי מוויז'ניץ האמין בך כל-כך, בוודאי מחשיבים בשמיים את ברכתך".
(על-פי ספרו של ויזל 'כל הנחלים הולכים אל הים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:09
זריחה: 6:14
