עברו עוד כמה ימים, והגבאים לחצו על הרב להשיבם דבר. רבי יוסף-חיים הסתפק ברמז: "אתם כבר תדעו", סתם ולא פירש
הבשורה עברה כברק בקרב תושבי ירושלים: הרב נחום ברגמן, השוחט והמוהל ובעל התפילה הידוע, הלך לעולמו פתאום, בעקבות דלקת ריאות שהסתבכה, והוא פחות מבן שישים שנה. זה היה בשבת קודש ח"י באלול תרפ"ו (1926).
הרב נחום היה מהדמויות המוערכות ביישוב הישן בירושלים. יקירי ירושלים סמכו על שחיטתו בעיניים עצומות, וכל מי שנולד לו בן התאמץ להזמינו לשמש מוהל. קולו הערב הרעיד לבבות בעומדו לפני התיבה בימים הנוראים.
הרב נחום ברגמן
קהל עצום ודומע ליווה אותו למנוחת עולמים בהר הזיתים. על מצבתו נחקקו המילים שניסח רבי יוסף-חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים: "מאבני עיר הקודש ומיוחסיה, שמו על שם זקנו הקדוש, איש תואר נכבד, הילוכו וחינוכו בקדוּשה, עשה חסד לחיים ולמתים לאלפים".
הרב יוסף חיים זוננפלד
בתוך כך נודע דבר מופלא שאירע זמן קצר לפני פטירתו. ביום שישי בשבוע שלפני כן נולד נכד לרבי נחום, בן לבנו הרב שמעון. מכיוון שנולד בשעת בין השמשות, הייתה הברית אמורה להיערך רק ביום ראשון, י"ט באלול.
אבי הבן, הרב שמעון, התייעץ עם אביו כיצד לקרוא לילד, אך האב הסתפק בתשובה סתומה: "אתה כבר תדע". ואכן, בברית שנערכה יום לאחר פטירת הסבא נקרא הנכד על שמו – נחום.
בינתיים התקרבו הימים הנוראים. כבר במהלך ה'שבעה' פנה אחד המתפללים בבית הכנסת 'בתי מחסה' אל הרב זוננפלד, והציע שהוא ישמש שליח הציבור במקומו של הרב נחום.
אמנם גם הרב שמעון, בנו של הרב נחום, היה בעל תפילה, אך אבֵל בתוך שנת האבל, וכל שכן בתוך השלושים, אינו יכול על-פי ההלכה לעבור לפני התיבה בשבתות ובחגים.
הרב שמעון ברגמן
רבי יוסף-חיים לא הגיב. חלפו עוד כמה ימים, וגבאי בית הכנסת ניגשו אל רבי-יוסף חיים וביקשו את הסכמתו למנות חזן חדש לתפילת מוסף, אך הרב זוננפלד לא השיב דבר.
עברו עוד כמה ימים, והגבאים לחצו על הרב להשיבם דבר. רבי יוסף-חיים הסתפק ברמז כי אל להם לדאוג לחזן: "אתם כבר תדעו", סתם ולא פירש. הגבאים הניחו שרבי יוסף-חיים עצמו מבקש לעמוד לפני התיבה.
בני הקהילה השתוממו על פשר התעלמותו של הרב מהשאלה מי ימלא את מקומו של החזן המנוח בתפילות הימים הנוראים. ההשערות עלו וירדו, אך איש לא ידע מה יקרה.
הגיע ראש השנה. התקיעות הסתיימו, והמתפללים המתינו בציפייה לראות מי ייגש לעמוד החזן לתפילת מוסף. רבי יוסף-חיים ניגש אל המקום שבו ישב ר' שמעון, בנו של ר' נחום, ואמר לו קצרות: "גש לעמוּד".
הבן לא נפל מאביו בכל התחומים. כמותו היה גם הוא ירא שמיים ומהדר במצוות. אף הוא היה שוחט ומוהל, וגם ניחן בקול ערב. עכשיו, כשהורה לו הרב זוננפלד לגשת אל עמוד התפילה, פסע ברעד ופתח בנעימה המסורתית שהרטיטה את כל הלבבות: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד...".
דמעות רבות ניגרו באותה תפילת מוסף, כשהבן היתום השתפך בתפילה, וקולו ונעימתו מזכירים מאוד את אלה של האב, שנקטף בחטף: "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון... מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו"...
אחרי התפילה ניגשו כמה מתפללים אל רבי יוסף-חיים ותהו לפשר החלטתו לשגר לעמוד החזן אדם השרוי באבל, ועוד בתוך השלושים, שלא כהוראת ההלכה.
הסביר רבי יוסף-חיים:
"אכן, לכתחילה ראוי להימנע מהעמדת שליח ציבור השרוי באבל בימי חג ומועד, אבל גם בספרי הפוסקים נאמר שאם הוא בעל קול ערב או שהוא גדול בתורה ובמעשים טובים, יכול הוא לשמש שליח ציבור.
"אכן, טעם זה עצמו לא די בו להעדיף שליח ציבור השרוי באבל, אבל כשאני מעמיד לנגד עיניי את האלמנה הטרייה, שבורת הלב, שזה עתה נלקח ממנה פתאום בעלה היקר, והיא יושבת בעזרת הנשים, אין ספק שבמהלך התפילה עולה בראשה זיכרונו של בעלה, כשהיה ניגש כל השנים לעמוד התפילה ומתפלל בקולו המיוחד והמרגש. כעת, אם במקום לשמוע את קולו של בעלה, יגיע לאוזניה קולו של אדם זר, ליבה יישבר בקרבה מצער וכאב. וכך נמצא את עצמנו מצערים אלמנה, דבר שהוא איסור מן התורה!".
רבי יוסף-חיים עצר לרגע, הביט בפני האנשים, ואמר: "ברור לי שכבודו ואף רצונו האמיתי של הציבור הוא להמציא מזור וניחומים לאלמנה הכאובה, על-ידי שבנה, שקולו ערב כקול אביו, ימלא את מקומו. ואין לך דבר נעלה מלתת נחמה ללב שבור ולשמח נפש אלמנה!".
ואמנם, לא רק בהחלטה זו דאג רבי יוסף-חיים לאלמנה, אלא הקפיד בכל ראש חודש לעלות אל ביתה, לברכה בברכת 'חודש טוב', ולעודד ולחזק את רוחה.
(על-פי 'האיש על החומה'. השלמת פרטים מפי הרב מאיר-דוד ברגמן, נינו של הרב נחום) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
