תְּקִיעוֹת. שלוש פעמים בכל יום אנו מתפללים: "תקע בשופר גדול לחירותנו", על-פי לשון הפסוק (ישעיה כז,יג) המנבא שבזמן הגאולה יתקע הקב"ה "בשופר גדול" – "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל".
בראש השנה מצווה לתקוע בשופר – "מצוות היום בשופר" (משנה ראש השנה ג,ג). תורת החסידות מסבירה שהשופר מעורר את האדם לתשובה, לתיקון המעשים, לקבלת עול מלכות שמיים, וגם מבטא את צעקת ליבו של היהודי, את כאב נפשו על שנתרחק מאור הקדושה.
בצעקה זו שלושה שלבים: תקיעה, תרועה, שברים. התקיעה היא 'קול פשוט' – צעקה פשוטה, בלי מילים. היהודי חש צער עמוק ביותר על ריחוקו מה', על שבשנה שחלפה לא התקרב די הצורך אל הקב"ה. לאחר מכן מתפרץ כאב עמוק יותר, המתבטא בשברים ובתרועה. ה'שברים' מתוארים בגמרא "גנוחי גניח" [אנחות], וה'תרועה' "ילולי יליל" [יללות]. כאשר הכאב גובר, אין הוא יכול להתבטא אפילו בצעקה פשוטה. האדם אינו צועק אלא גונח, גניחות קטועות. כשהכאב גובר עוד יותר, אין האדם יכול אפילו לגנוח, והוא מייבב ומיילל: "אוי, אוי, אוי, אוי, אוי" (וכפי שהדרגות הללו מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, בהתייחסות לכאב נפשו של היהודי).
כך השופר מבטא את צעקת הלב הפנימית של עם ישראל. צעקה זו מגיעה עד עצמותו ומהותו יתברך, ומעוררת בו את הרצון למלוך על עם ישראל, ובאמצעותו על העולם כולו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
