מושל המחוז זימן ללשכתו את הגבאים ופקד עליהם כי עד יום שבת בצוהריים יש לפַנות את בית הרבי. אם יסרבו, הודיע, הפינוי יתבצע בכוח, בעיצומו של יום השבת
"עליכם לפנות מייד את ביתו של הרבי", הודיע המושל לנציגי החסידות. "אם הדבר לא יתבצע מרצון, הפינוי ייעשה בכוח, בעיצומו של יום השבת. ראו הוזהרתם!".
רבי שלום הלפרין היה נכדו של רבי ישראל מרוז'ין, והרבה לשהות במחיצתו בימי נעוריו. כבר בילדותו נודע כעילוי נדיר וכמתמיד עצום, אשר עשה לילות כימים בלימוד התורה. בחלוף השנים היה לאחד מגדולי ישראל, וייסד את חסידות וסלוי שברומניה.
הערכה והערצה. האדמו"ר רבי שלום מווסלוי
בימיו פרצה מלחמת העולם הראשונה, וטלטלה את העולם כולו. באותם ימים טרופים התמלאו הדרכים כוחות צבא, והחזית התקרבה למחוז העיר וסלוי, מקום מושבו של הרבי. עד מהרה התמקמו אלפי חיילים רוסים באזור, ונערכו לקרב עם הצבא הגרמני.
מושל המקום פרסם צו המחייב כל משפחה להקצות חדרים ללינת החיילים, והכול נאלצו להיענות לצו. הקצינים הרוסים סיירו ברחבי העיר בחיפוש אחר מבנה המתאים לשמש מפקדה ראשית. עיניהם נחו על ביתו של הרבי והוא מצא חן בעיניהם.
ביתו של הרבי לא היה בית רגיל. חסידיו לא חסכו עמל וכסף, ובנו בעבור רבם משכן מפואר. הוא נבנה מאבנים מיוחדות בסגנון מלכותי, מרוהט בטוב טעם.
בבניין המפואר עמד בית כנסת ובו מאות מקומות תפילה, ומלבדו היו בבניין עשרים ושניים חדרים מרוּוחים. בתוך המבנה הייתה חצר פנימית נאה, ובה גינה מוריקה, שבה נהג הרבי מפעם לפעם לשבת ולשאוף אוויר צח. בחוץ השתרעה חצר ענקית ששימשה את קהל החסידים בחגים ובימים טובים, כאשר הייתה נהירה גדולה למקום. אין פלא שהבניין מצא חן בעיני הקצינים.
חצר האדמו"ר בעיר וסלוי
מושל המחוז זימן ללשכתו את הגבאים ופקד עליהם כי עד יום שבת בצוהריים יש לפנות את המקום מכל תכולתו. אם יסרבו, הודיע, הפינוי יתבצע בכוח, בעיצומו של יום השבת.
הגבאים נבהלו מאוד. הם ניסו להתחנן לפני המושל שיסכים לבטל את הפקודה. הם אף בדקו את האפשרות להעניק לו סכום כסף גבוה כדי שיבטל את הגזירה, אך המושל, שהיה שונא ישראל מובהק, סירב להאזין להצעותיהם. החלטתו הייתה סופית ומוחלטת: הרבי וחסידיו יעזבו את המתחם עד יום שבת!
מאחר שנותרו עוד כמה ימים עד השבת, לא רצו החסידים לצער את רבם ונמנעו מלספר לו על הגזירה, ואולם כשעברו הימים וכל הניסיונות לרכך את המושל עלו בתוהו, נאלצו החסידים להיכנס אל הרבי ולספר לו את הדברים כהווייתם. להפתעתם, הרבי לא הגיב ועשה עצמו כמי שלא שמע.
שוב חזרו הגבאים והסבירו לו את חומרת המצב, אך פני הרבי נותרו חתומות. החסידים היו אובדי עצות. כשעבר עוד יום והשבת התקרבה שוב נכנסו החסידים לרבם והביעו את דעתם שכדאי שהרבי יעזוב את המקום מרצון, בטרם יהיה מאוחר מדי וייגרם חילול השם. ואולם הצדיק היסה אותם ולא אמר דבר.
יום שישי הגיע, אך לא הביא עימו שינוי במצב. חסידים ובני משפחה נכנסו לחדרו של הרבי והתחננו לפניו בלב קרוע שיסכים לפנות את המקום מבעוד מועד. ופתאום פנה אליהם רבי שלום ואמר בקול שקט אך בוטח: "הוא לא יזכה לחיות כדי לבצע את זממו".
כדי לאפשר את הפינוי קבע החוק כי על המושל לקבל אישור פינוי רשמי מהמפקדה הראשית, ששכנה בבוקרסט הבירה. המושל, שנסע לשם ממילא בשל ענייני המלחמה, קיבל גם את צו הפינוי.
בשובו חזרה לווסלוי עלה המושל לרכבת מהירה, שהייתה אמורה להגיע לווסלוי בבוקר יום השבת. כאשר הרכבת עצרה בתחנה, פתח המושל את דלת הקרון וירד ממנה. אך באותו רגע, בעת ירידתו, פתחה לפתע הרכבת בנסיעה מהירה. המושל איבד את שיווי משקלו, מעד ונדרס למוות.
הידיעה על מותו המפתיע של המושל, כשבכיסו צו הפינוי לביתו של הרבי, התפשטה במהרה ברחבי העיר.
מיום זה ואילך איש לא העז לפגוע בביתו של הרבי. ההערכה לרבי שלום גברה והלכה. אין פלא שהיה נערץ לא בקרב היהודים בלבד אלא גם הגויים במחוז וסלוי העריכו וכיבדו אותו מאוד.
הגויים ידעו את השעה שבה הוא יוצא מביתו לעבר המקווה, והיו עומדים בצידי הרחובות כדי לחזות בדמות הרב הקדוש. היו ביניהם שאף קדו לקראתו.
בעיתות צרה או מחלה פנו אליו גם לא-יהודים, לבקש את ברכתו, והרבי מעולם לא סירב. במקרים קשים, שבהם הרופאים הגויים בווסלוי לא מצאו מזור לחולה, היו אומרים לו: "לך אל הרבין היהודי. רק הוא יוכל להושיעך".
(על-פי 'נר ישראל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
