מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1993 - כל המדורים ברצף
	ניסים בתוך העשייה האנושית
	יש חדש
	הצעד הראשון – תן מחצית השקל
	מגילת אסתר
	לדעת או לא לדעת?
	מעלתו של נס פורים
	מפיצים באהבה
	יראת כבוד מהולה במורא
	רציתי לשאול
	פורים משולש
	הליצן שנלחם על החיוך שלכם

ההומור שהרים את רוח הלוחמים בלב עזה, הילדים ברעים שהפיגו את הפחדים והמאושפזים שלא מפסיקים לחייך. הוא משלב לחימה וליצנות רפואית, קרבות והומור

תעודת זהות: דוד בן-פורת, בן 27, תושב רחלים שבשומרון. בוגר ישיבות הסדר, לוחם בצנחנים, ובזמנו הפנוי ליצן רפואי. בצבא כוּנה 'הליצן הצנחן'.

"באותו רגע הבנתי כמה כוח מרפא יש בצחוק". דוד בן־פורת

ילדות. גדלתי בבת-ים, במשפחה דתית, עם המון חום ואהבה. אבי, איש חסד אמיתי, תמיד היה עסוק בעזרה לנזקקים. הייתי הולך איתו בלילות קרים, עם שקיות מלאות מצרכים, למשפחות שידן אינה משגת. זה נכנס לי ללב. שאלתי את עצמי: אם אבא משמח אנשים על-ידי חסד, אולי אני יכול לשמח על-ידי צחוק?

מורשת. באמצע השירות הסדיר שלי הוצבנו ליד היישוב רעים בעוטף עזה, והיה חשש למלחמה. הקצין שלי אמר: "בואו נעשה משהו לשמח את הילדים ביישוב". הלכנו לגן הילדים. לא הבאתי איתי תחפושת של ליצן, אבל הבאתי את הלב. התחלנו לשחק עם הילדים, לספר בדיחות – ופתאום שמעתי אותם צוחקים, צחוק אמיתי. באותו רגע הבנתי כמה כוח מרפא יש בצחוק. אמרתי לעצמי: אני חייב להמשיך עם זה.

ההתחלה. התחלתי לשלב בין השירות בצנחנים להתנדבות במרכזים רפואיים כליצן רפואי. זה שילוב מאתגר בין לוחם, שאצלו הכול רציני, מדויק, ממוקד, לבין ליצן רפואי, שמשרה אווירה קלילה ומשוחררת.

קורונה. בשנת הקורונה קם המיזם 'נלחמים על החיוך', שבמסגרתו התחלנו לעשות שיחות זום בעבור אנשים שהיו סגורים בבית וזקוקים לחיוך. התחלנו בשלושה ליצנים, והגענו ל-120, עם 40 שיחות בכל יום! אחרי הקורונה הפעילות קצת נרדמה, אבל במלחמה האחרונה היא קמה לתחייה.

מתגברים. בתחילת המלחמה, כשהכאוס שלט בכול, הלכנו למשפחות מפונים, למרכזים רפואיים, לכל מקום שבו אנשים היו צריכים חיזוק. אני זוכר מקרה בבית לוינשטיין – לוחם גולני שנפצע קשה, שכב שם, שבור ומיוסר. התחלנו לדבר, לצחוק, ואני רואה איך העיניים שלו נדלקות. הוא שכח לכמה רגעים את הכאב.

בעזה. בשמחת תורה אשתקד יצאתי מהבית והשארתי את הילד שלי בן החודשיים. נכנסנו לעזה. באחד הימים הקשים העליתי סרטון קצר עם החבר'ה ביחידה, וקיבלתי תגובות מאנשים שכתבו לי: "אתה משמח אותנו בתוך כל הכאב הזה". זה נתן לי כוח להמשיך.

צחוק בבוץ. אני זוכר לילה אחד ברפיח, בתחילת המלחמה. היינו מהראשונים שנכנסו, והמצב היה קשה. האספקה לא הגיעה, מחשש שהמחבלים יירו על המובילים. בחצות הלילה הודיעו לנו שאפשר להביא את האוכל והמים, אבל זה במרחק עשר דקות הליכה, בתוך בוץ, בחושך מוחלט. אנחנו הולכים עם ציוד כבד, מזיעים, רטובים, עייפים, ואז אומרים לנו לעשות עוד סיבוב. אני מסתכל על החבר'ה – כולם שבורים. אמרתי לעצמי: זה הרגע להרים אותם. התחלתי לעשות איתם תרגילי צחוק, לצחוק על המצב, על הבוץ, על השימורים הקרים שמחכים לנו. ופתאום כולם צחקו.

מקשיב. כשאני פוגש אדם עצוב, אני קודם כול מקשיב. אני מדבר איתו על הכאב שלו, ומשם מתחיל לעלות. פעם אחת באתי לחולה והוא אמר לי: "תודה שניסית, אבל אני לא רוצה ליצן". התנצלתי והלכתי, אבל לפני שיצאתי הוא חייך, כאומר: "אתה יודע, עצם זה שבאת, כבר שימח אותי".

מרבים בשמחה. בחודש אדר אני מעביר סדנאות צחוק בבתי ספר, ישיבות, אולפנות. הקושי הגדול שלי הוא להתחפש בפורים – כי אני כבר מתחפש כל השנה...

"הקושי הגדול שלי הוא להתחפש בפורים"

משמעות. מעבר לצחוק, יש לי מסר לקוראים: כשאתם משמחים אחרים, אתם מגלים איך החיים שלכם משתנים לטובה. היה בחור שלמד איתי ליצנות רפואית, והוא סיפר לי שהיה בדרך לאובדנות, והשמחה שהביא לאחרים נתנה משמעות לחייו. יש אנשים שזוכרים אותי אחרי שנים, בגלל רגעים מעטים שבהם זכיתי לשמח אותם.