הרופאים המליצו להאריך את שרירי רגליו של הפעוט. האם הזדעקה: "הלוא אינכם יודעים ממה הילד סובל. מדוע לנתח אותו?!"
"גברת אייזנפלד, אם תסרבי לטיפול, ניאלץ לאשפז את בנך בכפייה", הזהירו הרופאים את האם.
זה קרה בשנת תשמ"ו (1986). משפחת אייזנפלד התגוררה אז בסן-דני, פרוור סמוך לפריס שבצרפת. אצל הבן, ציון, בן השנה וחצי, החלו להופיע כאבים במותניים. הם היו חזקים כל-כך, עד שהפעוט לא היה יכול ללכת.
האם, מרים, לקחה את בנה לרופא משפחה, אך הוא לא ידע לאבחן את הבעיה. גם מומחה גדול יותר לא מצא את סיבת הכאב. מרים הגיעה עד הפרופסור פלרן, אורתופד מומחה לרפואת ילדים, ששימש מנהל המחלקה האורתופדית של המרכז הרפואי נֶקֶר לילדים (Hôpital Necker). גם הוא לא מצא הסבר לתופעה.
לאחר דיונים רבים המליצו הרופאים לנתח את הילד ולהאריך את שרירי רגליו, בתקווה שהדבר יביא מזור לכאביו. מרים הזדעקה. "הלוא אינכם יודעים ממה הילד סובל. מדוע לנתח אותו?!", הטיחה בהם וסירבה לטיפול.
שמונה חודשים חלפו. ציון הוסיף לסבול, וקיבל משככי כאבים, שגרמו לו לישון שעות רבות. הרופאים הזהירו את האם כי היא עוברת על החוק בסירובה לטיפול.
יום חמישי אחד יצאה מרים לקנות בשר כשר. "גברת אייזנפלד, את נראית מודאגת. קרה משהו?", תהה הקצב. מרים סיפרה לו על סבלו של בנה הפעוט.
לקוחה, ששמעה את סיפורה של מרים, הציעה לה: "אולי תפני אל הרבי מליובאוויטש?". באותם ימים מריָם לא הכירה את הרבי. "דברי עם הרב הילל פבזנר והוא יעזור לך", אמרה לה האישה ונתנה לה את מספר הטלפון בביתו.
בדרכה חזרה לביתה פגשה מרים את שכנתה. זו סיפרה לה שאחיה, העובד במרכז הרפואי נקר, שמע שהרופאים מתכוונים להוציא לילד צו אשפוז בכפייה ולהוציא מהוריו את החזקה עליו.
מרים נלחצה מאוד. היא עלתה לביתה וחייגה מייד אל הרב פבזנר, רבה של קהילת חב"ד בצרפת. רעייתו של הרב ענתה ואמרה שבעלה אינו בבית ויחזור בשעה מאוחרת. מרים אמרה שהיא ממתינה לטלפון ממנו, גם בשעה מאוחרת.
בשעה שתיים בלילה, אור ליום שישי, צלצל אליה הרב. מרים סיפרה לו על מצבו הרפואי של בנה, ועל הסכנה שיילקח לניתוח בכפייה. הרב פבזנר הודיע שיעביר את הדברים למזכירות הרבי.
למחרת, בשעה עשר בבוקר, צלצל אליה הרב פבזנר. ליבה החסיר פעימה. "הרבי נתן ברכה", אמר. היא הודתה לו בחום ושאלה: "האם הרבי אמר דבר מה נוסף?".
"הרבי רק ביקש למסור לך 'שבת שלום'", השיב הרב.
מרים הייתה מבולבלת ומאוכזבת. היא המתינה בדריכות ליד הטלפון עד שעה מאוחרת בלילה, בציפייה לקבל מענה ללבטיה, ובדברים ששמעה לא מצאה את הישועה המיוחלת.
בעודה מהרהרת בדברים שמעה פתאום קול. היא סובבה את ראשה ולתדהמתה ראתה את ציון, בן השנתיים, יורד מהמיטה ומדדה לעבר דלת הבית. מרים לא האמינה למראה עיניה!
ציון החל לנקוש בדלת ואמר שהוא רוצה לצאת. "אתה רוצה ללכת לגינה?", שאלה האם, נרגשת, וציון השיב בחיוב.
לציון לא היו נעליים במידתו, ומרים לקחה זוג נעליים של אחותו ויצאה איתו לגינה. היא חשבה שהיא מדמיינת, כשראתה את ציון צועד בארגז החול, עולה ויורד מהמגלשה, כאילו לא אירע דבר.
כעת הבינה מרים את האיחול של הרבי שתהיה לה שבת שלום. אכן, זו הייתה שבת מיוחדת ומרגשת בעבור כל המשפחה. הכאבים של הילד חלפו, והוא התפתח כמו שאר הילדים בני גילו.
באותו זמן הגיע לאזור מגורי המשפחה השליח הרב מענדל בלינוב, ונוצר קשר חם עימו. בעקבות הקשר הזה התחזקו בשמירת השבת ובכשרות המזון.
בשנת תשס"ו (2006) למד ציון במכון לב בירושלים. יום אחד התקשר לאימו וסיפר שהחל להרגיש כאבים במותניים וברגליים.
מרים התקשרה מייד לרבנית פבזנר, וזו הבטיחה לה שתבקש מאחד מנכדיה שנמצא בניו-יורק לנסוע לציון הרבי ולבקש ברכה. למחרת עדכנה את מרים שכך נעשה. בשיחתם באותו היום דיווח הבן שחלה הטבה במצבו, אך הכאבים עודם נמשכים.
מרים עדכנה את הרבנית פבזנר. "אינני מסתפקת בהטבה בלבד. ציון צריך רפואה שלמה!", אמרה הרבנית. "אבקש מנכדי לגשת שוב לציון ולבקש שלא יישאר שום רושם מהכאבים".
כעבור כמה ימים התקשרה מרים אל בנה ושאלה איך הוא מרגיש. "מדוע את שואלת?", תהה ציון.
מרים חשבה שהוא מתלוצץ. "שכחת שהיו לך כאבים ברגליים?", תהתה. "כבר הספקתי לשכוח מהכאבים", הפתיע הבן. "הכול עבר לגמרי ואינני מרגיש שום כאב".
"כבר הספקתי לשכוח מהכאבים". ציון אייזנפלד
ציון הוסמך לרבנות וזכה להקים משפחה חסידית. כיום הוא משמש מנהל בחברת הייטק ומוסר שיעורים בחסידות לבני הקהילה הצרפתית באשקלון.
(על-פי 'הלל כאן הכל כאן' והשלמת פרטים עם הגב' אייזנפלד) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
