חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1988 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת בשלח, ט' בשבט ה'תשפ"ה, (07/02/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1988 - כל המדורים ברצף
בעקבות מחוללי המהפכה
יש חדש
המשל מתאר את האירועים
מסירת נפש
איבר מאיבריו
החזרה הסופית לגנו של הקב"ה
מי הבעלים על נפש האדם?
'שבת שלום' של הרבי
רציתי לשאול
מנהגי ט"ו בשבט
"התפללתי עם הרבי ערב המלחמה"

מס' 1988, ערב שבת-קודש פרשת בשלח, ט' בשבט ה'תשפ"ה (07.02.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

בעקבות מחוללי המהפכה

מנהיגים אמיתיים אינם תקועים בתוך המציאות הקיימת, אלא רואים את מה שהיא יכולה וצריכה להיות, ומובילים את העם ליעד הנכון

מה דעתכם על מנהיג ציבור הקשוב לדעת הציבור? הוא עורך סקרים, מבין מה העם רוצה ומבצע את המדיניות שרוב העם חפץ בה. לכאורה זה ביטוי מושלם למושג 'שלטון העם'. ואולם מנהיגות אמיתית אינה נבחנת ביכולת להקשיב לעם, אלא באומץ ובנחישות להוביל את העם לכיוון הנכון, גם אם העם באותו רגע אינו מאמין שאפשר ללכת לשם.

מנהיגים כאלה מחוללים מהפכות. הם אינם תקועים בתוך המציאות הקיימת, אלא רואים את מה שהיא יכולה וצריכה להיות. הם מציבים יעדים שנראים בלתי-אפשריים, ומצליחים להניע את ההמונים לחתור אליהם.

מול העריצות הסובייטית

כזה היה הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, נשיאה השישי של חסידות חב"ד. כאשר פרצה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה הסובייטית והחלה לדכא את הדת, איש לא העלה על דעתו שאפשר להתייצב כנגדה. אבל הרבי לא התרשם מיחסי הכוחות ומהסכנות הגדולות, והקים מחתרת של חסידים בעלי מסירת נפש, שפעלו לשמירת גחלת היהדות.

בבואו לארה"ב, בשנת ת"ש (1940), מצא שם יהדות קרירה, שמנסה להיטמע ברוח האמריקנית. ידידים טובים ניסו להסביר לו שאמריקה שונה, ושאין שום סיכוי לבנות באמריקה את היהדות הישנה. אבל הרבי הכריז: "אמריקה אינה שונה!", ומשפט זה היה לסיסמה המובילה את פעילותו לבניית יהדות אותנטית גם בארה"ב.

בי' בשבט תש"י (1950) נסתלק הרבי הריי"צ, ועל כיסאו עלה חתנו, הרבי מליובאוויטש. הוא הציב יעדים שאפתניים עוד יותר – להביא את אור היהדות לכל פינה על פני כדור הארץ, ולהפריח יהדות מקורית בכל פינה.

אין לנו יכולת לקלוט עד כמה היעד הזה נשמע בימים ההם תלוש מן המציאות. היהדות שומרת המצוות הייתה מרוסקת אחרי השואה. המוני צעירים, מבתים דתיים וחרדיים, נטשו את דרך התורה והמצוות והתפתו למנעמי העולם המודרני. שומרי המצוות נלחמו מלחמת מאסף, בתקווה נואשת להציל את בניהם. אבל הרבי הכריז 'ופרצת', וקרא להאיר את העולם באור היהדות.

מהפכה תודעתית

כאן התגלתה גדולתם של מחוללי המהפכות. חזונו של הרבי הריי"צ התגשם, בדמות עשרות מרכזי תורה וחסידות שקמו באמריקה הקרירה. יהודים עטורי זקן החלו להיראות ברחובות ארה"ב. הוקמו ישיבות, שבהן התחנכו צעירים על-פי אותם ערכים של תורה וחסידות, בדיוק כמו ב'העולם הישן'.

את המהפכה השלים והעצים הרבי מליובאוויטש. הוא חולל בעיקר מהפכה תודעתית. הרבי לימד שלא תיתכן סתירה אמיתית בין העולם ובין התורה. הוא הדריך מדענים, אנשי עסקים, אמנים ומנהיגים יהודים ברחבי העולם, כיצד לעסוק בפעילותם המקצועית בלי לוותר אפילו על קוצו של יו"ד בענייני יהדות.

גם בשאלות הקיום של עם ישראל בארצו לא ביקש הרבי להיות פופולרי. הוא קרא למקבלי ההחלטות שלא להיכנע ללחצי העולם ושלא לוותר על נכסים חיוניים לביטחון הארץ ויושביה. המציאות הוכיחה כי צדק בכל דבריו.

הרבי החיה את האמונה בגאולה האמיתית השלמה, בשאיפה להחיש את בואו של משיח צדקנו במהרה בימינו.


פורצי הדרך. הרבי הריי"צ (יושב) ולצידו חתנו וממשיך דרכו

  יש חדש

שבת הילולא והתעלות

בשבת זו, י' בשבט, חל יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), שנסתלק בשנת תש"י. נהוג לעלות לתורה בשבת זו, וכדי לאפשר לכל הקהל לעלות, מכנסים מנייני קריאה נוספים. כמו-כן לומדים אחרי התפילות את פרקי מאמר החסידות האחרון של בעל ההילולא ('באתי לגני'). בבתי כנסת חב"ד יהיו בע"ה השבת התוועדויות מיוחדות. בתי חב"ד רבים ברחבי הארץ מארגנים התוועדויות גדולות במוצאי שבת קודש, ברוב עם.

תפילות ב'בית הרבי'

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ, הבית שנבנה בכפר חב"ד בדוגמת בניין '770', בית מדרשו של הרבי – מזמין את הציבור לבוא לקראת י' בשבט ובמוצאי השבת להתפלל בהעתק חדרו של הרבי ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: 0548113770.

שבת של צעירים

800 צעירים מ-200 ערים ברחבי ארה"ב, מלווים בשלוחי חב"ד בעריהם, עשו שבת מרוממת במרכז חב"ד בניו-יורק. בעבור רבים מהצעירים זו הייתה השבת היהודית הראשונה בחייהם. ביום ראשון עלו כולם לתפילה בציונו של הרבי.

  שלחן שבת

המשל מתאר את האירועים

לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים החלו המצרים לרדוף אחריהם, ומלאך האלוקים שהלך לפני המחנה התייצב מאחוריו, וגם עמוד הענן חצץ בין בני ישראל לבין מחנה מצרים, ככתוב "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל".

רש"י מבאר את כל ההתרחשות הזאת בעזרת משל "למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו, באו ליסטים לשבותו – נטלו מלפניו ונתנו לאחריו; באו זאבים מאחריו – נתנו לפניו; באו ליסטים לפניו וזאבים מאחוריו – נתנו על זרועו ונלחם בהם, כך 'וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו' (הושע יא,ג)".

תפקיד המלאך והענן

המשל נועד להשיב על השאלה, מדוע היה צורך בענן נוסף על מלאך האלוקים, והלוא המלאך נועד "לקבל חיצים ובליסטראות של מצרים", ומה הוסיף עמוד הענן? המשל מסביר, ש'המהלך בדרך' מבקש להגיע בבטחה אל מחוז חפצו ואינו מחפש מלחמות. רק אם הוא מותקף בידי זאב או ליסטים, אזיי באין ברירה יתמודד איתם כדי להמשיך בדרכו.

המסע של בני ישראל נועד להחזירם לארץ כנען, כהבטחת הקב"ה ליעקב "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". זה מודגש במילים "בנו מהלך לפניו" - הליכת בני ישראל היא העיקר, והקב"ה מלווה אותם בלבד. המלאך נועד להגן על בני ישראל, ועמוד הענן תפקידו להבדיל את מחנה ישראל ממחנות אחרים, כדי להנעים את המסע, ולא כדי לפתוח במלחמות.

ליסטים וזאבים

ואז "באו ליסטים לשבותו", כדברי פרעה: "סגר עליהם המדבר" – הוא סבר שהמדבר לכד את בני ישראל ושם אותם בשבי, וכביאור רש"י: "שאינם יודעים לצאת ממנו ולהיכן ילכו". כנגד האיום הזה נאמר "נטלוֹ מלפניו ונתנו לאחריו", היינו מה שכתוב "מלאך האלוקים ההולך לפני בני ישראל".

ופתאום "באו זאבים מאחריו". פרעה רדף אחרי בני ישראל כדי להילחם בהם, כפי שנאמר "אָמַר אוֹיֵב... אָרִיק חַרְבִּי". בעקבות זאת הקב"ה "נתנו לפניו" –  "וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם".

לקחם בידיו

המלאך חצץ בין המחנות וספג את החיצים והבליסטראות של המצרים, והענן סייע, כדברי רש"י, "להחשיך למצרים". היינו, להעמיק את החושך כדי שיקשה על המצרים לתקוף את בני ישראל. בשלב הזה המלאך עזב, מפני שלא היה בו צורך.

כאשר בני ישראל התקדמו לעבר הים, הענן כבר לא עמד לפניהם, משום שתפקידו היה להנחות את הדרך במדבר. גם המלאך כבר לא שמר עליהם, מפני שהענן החשיך קודם למצרים. או-אז "נטלו על זרועו ונלחם בהם" – הקב"ה עצמו השיב מלחמה כדי לאבד את המצרים. עכשיו, כאשר הקב"ה נלחם בהם, המצרים חישבו לברוח, "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם", ואולם דינם כבר נחרץ, והם טבעו בים ובני ישראל ניצלו.

(תורת מנחם, כרך סז, עמ' 184)

  מן המעיין

מסירת נפש

מתי יבוא לידי

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה ״בכל נפשך", אפילו נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנו? היה מאריך ב'אחד' עד שיצאה נשמתו באחד.

(ברכות סא)

לא חיפש

יש הבדל בין מסירת הנפש של אברהם אבינו למסירת הנפש של רבי עקיבא: רבי עקיבא ביקש וקיווה למסור את נפשו על התורה, וכפי שאמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו"; ואילו עניינו של אברהם אבינו היה לפרסם אלוקות בעולם. הוא לא חיפש מסירת נפש, אלא שבמקום שלא היה אפשר אחרת – היה מוכן למסירת נפש.

(ספר המאמרים ת"ש)

אי-אפשר אחרת

אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' – על הרוב – סובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד. ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות, רק כאילו הוא דבר שאי-אפשר כלל לכפור בה' אחד.

(תניא)

למעלה מטעם ודעת

מי שמוסר את נפשו על קידוש השם בפועל ממש, אלא שכוונתו להשיג דבר מה – כגון לקבל שכר וכיוצא בזה – אין זו מסירת נפש אמיתית. מסירת נפש אמיתית היא זו שאין בה שום חפץ ורצון זולת לה' לבדו – בבחינת "מי לי בשמיים ועימך לא חפצתי בארץ". דבר זה אינו אפשרי אלא במדריגה שלמעלה מטעם ודעת.

(אור התורה)

אדם אחר

כשבאה לאדם הזדמנות למסירת נפש בפועל ממש על קידוש השם, ומאיזה סיבה ניצל מזה, ברור הדבר, בלי שום ספק וספק ספקא, שנשתנתה נפשו הבהמית, הטבעית, ונתהפכה מן הקצה אל הקצה. נהפך הוא לאדם אחר ממש. שהרי התגלה אצלו עצם הנשמה ממש, וזה בוודאי פועל על נפשו הבהמית, לשנותה ולהופכה לגמרי.

(קונטרס העבודה)

מסירת הרצון

'מסירת נפש' אינה כדעת העולם, שהיא הריגה על קידוש השם בלבד. היא כוללת גם את מסירת הרצון. שכן 'נפש' משמעה גם 'רצון'. ומהי מסירת הרצון? שיגביר האדם את רצונו ותשוקתו לדובקה בו יתברך, ועל-ידי כך לא יחפוץ בשום דבר אחר מענייני העולם.

(אור התורה)

שקים של מסירת נפש

בשנת תרפ"ה פנה אחד התמימים אל רבי אברהם-אליהו אקסלרוד, שהיגר מרוסיה לארה"ב שנה קודם לכן ולימים שימש רב בבולטימור. הבחור שאל: הואיל וגם הוא עומד להגר לארה"ב, מה עליו לקחת עימו. השיב לו הרב אקסלרוד: שקים של מסירת נפש!

(זכרון לבני ישראל)

אהיה עימו

ימים אחדים קודם הסתלקותו אמר אדמו"ר הזקן: משביע אני בחיי נפשי, שבכל מקום שיהודי יעשה מתוך מסירות נפש – אהיה עימו ואעזור לו.

(ספר השיחות תש"ה)

  אמרת השבוע

איבר מאיבריו

בעיצומה של השואה הנוראה, בשנת תש"ד, הצליח אחד מתלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' בפולין להיחלץ מאירופה הבוערת. הוא היגר לארה"ב ובא ללמוד בישיבתו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, בניו-יורק.

כשנכנס אל הרבי ל'יחידות' אמר לו הרבי כי בדעתו לשלוח אותו לפתוח ישיבה באחת מערי השדה בארה"ב.

הבחור הופתע. אחרי כל התלאות שעבר ציפה לשהות זמן ממושך במחיצת הרבי. אמנם כשהוטלה עליו השליחות, קיבל אותה בהסכמה מלאה, אבל פניו נפלו.

הרבי ראה את האכזבה בפניו ואמר לו: "אני מחשיב אותך לאיבר מאיבריי, ואיבר לא צריך לשאול"...

  גאולהפדיה

החזרה הסופית לגנו של הקב"ה

בָּאתִי לְגַנִּי. על הפסוק (שיר השירים ה,א) "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה" אומרים חז"ל (במדרש רבה שם) שהקב"ה אמר זאת בעת מתן תורה, כשירדה השכינה למטה. וחז"ל מדייקים: "לגן אין כתיב כאן, אלא לגני", כלומר, 'לגן שלי', למקום שכבר הייתי בו בעבר. שכן השכינה כבר הייתה בעולם הזה בראשית הבריאה, ורק מפני חטאי הדורות הראשונים נסתלקה ועלתה למעלה, עד ששבה וירדה במעמד הר סיני.

ואולם השלמות של החזרה 'לגני' תהיה בזמן הגאולה. וכך נאמר בתנא דבי אליהו (סוף פרק כה): "לעתיד יבוא הקב״ה וישרה בתוכו כמידה ראשונה, שנאמר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו׳ בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי וגו׳". מובא שם עוד פירוש המכוּון אף הוא לזמן הגאולה: 'בָּאתִי לְגַנִּי' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אֲחֹתִי כַלָּה' – זו כנסת ישראל. 'אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי' – אלו תורה נביאים וכתובים. 'אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' – אלו מדרש, הלכות ואגדות. 'שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי' – אלו מעשים טובים שחכמי ישראל מצפים להם. ואחר-כך 'אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים'.

אמנם במתן תורה כבר התקיים ה'באתי לגני', אבל הגילוי הזה היה זמני בלבד ואחר-כך העולם חזר והסתיר את האור האלוקי. ובלשון ספר התניא (סוף פרק לו): "רק שאחר-כך גרם החטא ונתגשמו הם [בני ישראל] והעולם, עד עת קץ הימין, שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם, ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל על-ידי התורה".

טעימה מהרמב"ם

מי הבעלים על נפש האדם?

"אֵין מְמִיתִין בֵּית דִּין וְלֹא מַלְקִין אֶת הָאָדָם בְּהוֹדָיַת פִּיו, אֶלָּא עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים" (הלכות סנהדרין יח,ו)

הרמב"ם קובע שהודאת האדם תקֵפה בדיני ממונות, אך לא בדיני נפשות ומלקות. הרדב"ז מסביר זאת כך: נפשו של אדם אינה קניינו, אלא שייכת לה'. לכן לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, הן לעניין מיתה, שהיא נטילת נפשו, הן לעניין מלקות, שהיא 'חצי מיתה'.

הדברים דורשים הסבר: הלוא כל העולם הוא קניינו של ה', כנאמר "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד,א). אם הנפש קנויה לה', מדוע לא נאמר כך גם על ממונו של אדם, כפי שנאמר "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה'" (חגי ב,ח)?

אלא שיש להבדיל בין הנפש ובין הממון:

הנפש הופקדה בידי האדם כפיקדון בלבד מאת ה'. כך משמע מדיוק לשונו של אדמו"ר הזקן: "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו" (נזקי גוף ונפש ד). לעומת זה, ממונו של האדם נמסר לבעלותו, שנאמר (תהילים קטו,טז) "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי-אָדָם". אמנם יש בעלות כללית של הקב"ה על כל מה שברא, וכלשון החינוך (מצווה שכח) "הכול ברשות אדון הכול", אך לכל אדם בעלות פרטית על רכושו.

זה פשר ההבדל לעניין הודאה עצמית: בממון, שהוא בבעלות האדם, יכול האדם לחייב את עצמו בהודאתו; אך באשר לגופו ונפשו, אין ביכולתו לחייב את עצמו במיתה או במלקות (לקוטי שיחות לד, עמ' 106).

  מעשה שהיה

'שבת שלום' של הרבי

הרופאים המליצו להאריך את שרירי רגליו של הפעוט. האם הזדעקה: "הלוא אינכם יודעים ממה הילד סובל. מדוע לנתח אותו?!"

"גברת אייזנפלד, אם תסרבי לטיפול, ניאלץ לאשפז את בנך בכפייה", הזהירו הרופאים את האם.

זה קרה בשנת תשמ"ו (1986). משפחת אייזנפלד התגוררה אז בסן-דני, פרוור סמוך לפריס שבצרפת. אצל הבן, ציון, בן השנה וחצי, החלו להופיע כאבים במותניים. הם היו חזקים כל-כך, עד שהפעוט לא היה יכול ללכת.

האם, מרים, לקחה את בנה לרופא משפחה, אך הוא לא ידע לאבחן את הבעיה. גם מומחה גדול יותר לא מצא את סיבת הכאב. מרים הגיעה עד הפרופסור פלרן, אורתופד מומחה לרפואת ילדים, ששימש מנהל המחלקה האורתופדית של המרכז הרפואי נֶקֶר לילדים (Hôpital Necker). גם הוא לא מצא הסבר לתופעה.

לאחר דיונים רבים המליצו הרופאים לנתח את הילד ולהאריך את שרירי רגליו, בתקווה שהדבר יביא מזור לכאביו. מרים הזדעקה. "הלוא אינכם יודעים ממה הילד סובל. מדוע לנתח אותו?!", הטיחה בהם וסירבה לטיפול.

שמונה חודשים חלפו. ציון הוסיף לסבול, וקיבל משככי כאבים, שגרמו לו לישון שעות רבות. הרופאים הזהירו את האם כי היא עוברת על החוק בסירובה לטיפול.

יום חמישי אחד יצאה מרים לקנות בשר כשר. "גברת אייזנפלד, את נראית מודאגת. קרה משהו?", תהה הקצב. מרים סיפרה לו על סבלו של בנה הפעוט.

לקוחה, ששמעה את סיפורה של מרים, הציעה לה: "אולי תפני אל הרבי מליובאוויטש?". באותם ימים מריָם לא הכירה את הרבי. "דברי עם הרב הילל פבזנר והוא יעזור לך", אמרה לה האישה ונתנה לה את מספר הטלפון בביתו.

בדרכה חזרה לביתה פגשה מרים את שכנתה. זו סיפרה לה שאחיה, העובד במרכז הרפואי נקר, שמע שהרופאים מתכוונים להוציא לילד צו אשפוז בכפייה ולהוציא מהוריו את החזקה עליו.

מרים נלחצה מאוד. היא עלתה לביתה וחייגה מייד אל הרב פבזנר, רבה של קהילת חב"ד בצרפת. רעייתו של הרב ענתה ואמרה שבעלה אינו בבית ויחזור בשעה מאוחרת. מרים אמרה שהיא ממתינה לטלפון ממנו, גם בשעה מאוחרת.

בשעה שתיים בלילה, אור ליום שישי, צלצל אליה הרב. מרים סיפרה לו על מצבו הרפואי של בנה, ועל הסכנה שיילקח לניתוח בכפייה. הרב פבזנר הודיע שיעביר את הדברים למזכירות הרבי.

למחרת, בשעה עשר בבוקר, צלצל אליה הרב פבזנר. ליבה החסיר פעימה. "הרבי נתן ברכה", אמר. היא הודתה לו בחום ושאלה: "האם הרבי אמר דבר מה נוסף?".

"הרבי רק ביקש למסור לך 'שבת שלום'", השיב הרב.

מרים הייתה מבולבלת ומאוכזבת. היא המתינה בדריכות ליד הטלפון עד שעה מאוחרת בלילה, בציפייה לקבל מענה ללבטיה, ובדברים ששמעה לא מצאה את הישועה המיוחלת.

בעודה מהרהרת בדברים שמעה פתאום קול. היא סובבה את ראשה ולתדהמתה ראתה את ציון, בן השנתיים, יורד מהמיטה ומדדה לעבר דלת הבית. מרים לא האמינה למראה עיניה!

ציון החל לנקוש בדלת ואמר שהוא רוצה לצאת. "אתה רוצה ללכת לגינה?", שאלה האם, נרגשת, וציון השיב בחיוב.

לציון לא היו נעליים במידתו, ומרים לקחה זוג נעליים של אחותו ויצאה איתו לגינה. היא חשבה שהיא מדמיינת, כשראתה את ציון צועד בארגז החול, עולה ויורד מהמגלשה, כאילו לא אירע דבר.

כעת הבינה מרים את האיחול של הרבי שתהיה לה שבת שלום. אכן, זו הייתה שבת מיוחדת ומרגשת בעבור כל המשפחה. הכאבים של הילד חלפו, והוא התפתח כמו שאר הילדים בני גילו.

באותו זמן הגיע לאזור מגורי המשפחה השליח הרב מענדל בלינוב, ונוצר קשר חם עימו. בעקבות הקשר הזה התחזקו בשמירת השבת ובכשרות המזון.

בשנת תשס"ו (2006) למד ציון במכון לב בירושלים. יום אחד התקשר לאימו וסיפר שהחל להרגיש כאבים במותניים וברגליים.

מרים התקשרה מייד לרבנית פבזנר, וזו הבטיחה לה שתבקש מאחד מנכדיה שנמצא בניו-יורק לנסוע לציון הרבי ולבקש ברכה. למחרת עדכנה את מרים שכך נעשה. בשיחתם באותו היום דיווח הבן שחלה הטבה במצבו, אך הכאבים עודם נמשכים.

מרים עדכנה את הרבנית פבזנר. "אינני מסתפקת בהטבה בלבד. ציון צריך רפואה שלמה!", אמרה הרבנית. "אבקש מנכדי לגשת שוב לציון ולבקש שלא יישאר שום רושם מהכאבים".

כעבור כמה ימים התקשרה מרים אל בנה ושאלה איך הוא מרגיש. "מדוע את שואלת?", תהה ציון.

מרים חשבה שהוא מתלוצץ. "שכחת שהיו לך כאבים ברגליים?", תהתה. "כבר הספקתי לשכוח מהכאבים", הפתיע הבן. "הכול עבר לגמרי ואינני מרגיש שום כאב".


"כבר הספקתי לשכוח מהכאבים". ציון אייזנפלד

ציון הוסמך לרבנות וזכה להקים משפחה חסידית. כיום הוא משמש מנהל בחברת הייטק ומוסר שיעורים בחסידות לבני הקהילה הצרפתית באשקלון.

(על-פי 'הלל כאן הכל כאן' והשלמת פרטים עם הגב' אייזנפלד)

  רציתי לשאול

עם הרב מנחם-מענדל קנלסקי

משפיע בישיבת תומכי תמימים קריית גת

יום הסתלקותו של צדיק הוא יום שמח או עצוב?

כתוב בשולחן ערוך (או"ח סי' תקסח) שמצווה להתענות בכל שנה בימי פטירת ההורים. והטעם, כדי להתעורר בתשובה, ועל-ידי זה מזַכים את האב או האם. הרבי כותב שמנהגנו שלא להתענות, ואדרבה לעשות סעודה ולומר 'לחיים', אך המליץ לעשות סיום מסכת, כדי לבטל את חיוב התענית.

הגאון רבי עקיבא איגר ביקש בצוואתו לבניו שלא יתענו, אלא ילמדו תורה כל היום וכל הלילה (ואם אין בכוחם ללמוד כל היממה – "יכולים להעמיד אחרים תחתיהם שילמדו, ולתת להם שכרם").

באחד ממכתביו (ה' באייר תשי"ב, מורה לדור נבוך) כותב הרבי שיום השנה קשור בשתי תחושות: ביום זה נשמת הנפטר עולה לעולם רוחני נעלה יותר, וזה יום של שמחה לנשמה, וממילא גם לכל יקיריה. מצד שני, כאן למטה יום השנה מרענן את זיכרון הפטירה, דבר הגורם כאב ועצב.

הרבי מסיק שיום השנה צריך להוביל לחשבון הנפש, להתאים את החיים בעולם הגשמי אל מהלך החיים של הנשמה בעולם הרוחני. מכיוון שהנשמה עולה, גם כל הקשורים אליה צריכים להתעלות בתורה, עבודה וגמילות חסדים.

ביום הסתלקות צדיק הדגש הוא בעיקר על השמחה, ולכן יום זה נקרא 'הילולא', משום שבו נשלמת תכלית ירידת נשמת הצדיק לעולם, והיא מגיעה לעלייה הגבוהה ביותר.

עם זה, ודאי שזה יום של חשבון נפש ולכן הרבי כותב על י' בשבט – יום הסתלקות חותנו אדמו"ר הריי"צ – "יום הגדול והקדוש". בעבורנו י' בשבט הוא גם יום עליית הרבי על כס ההנהגה, וזה יום של חיזוק ההתקשרות אליו ולהוראותיו.

  פינת ההלכה ומנהג

מנהגי ט"ו בשבט

שאלה: כיצד יש לציין את ט"ו בשבט?

תשובה: עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת המעשר לפירות העץ (השנה: מ'מעשר שני' ל'מעשר עני'), מכיוון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומתחילה צמיחת הפרי. אין מעשרים מפירות שחנטו קודם יום זה על הפירות שחנטו לאחר מכן.

עם זה, מכיוון שבמשנה מנויים יחד 'ארבעת ראשי שנים' (א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט) הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ובפרט שחז"ל דימו את האדם לאילן, ברוח דרשת הפסוק (דברים כ,יט) "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".

לכן ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך תענוג וחיות מחודשים, כפירות האילן, שעניינם להוסיף תענוג – "להחיות בהן נפש כל חי".

מנהג ישראל לאכול בט"ו בשבט פירות העץ, ובפרט משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואף פירות אחרים. ויש קהילות שבהן מוסיפים סדר תפילות ופסוקים מתאימים, 'תיקון ט"ו בשבט'.

בחו"ל הורגלו לאכול פירות יבשים (בהעדר פירות ארץ ישראל טריים), ולפלא שרבים מוסיפים לנהוג כך גם כיום, ואף בארץ ישראל עצמה, אף שרבים מהפירות היבשים הם תוצרת חוץ.

מנהג ישראל שלא לומר 'תחנון' ביום זה. יש הלובשים בגדי חג, ובין הספרדים יש הנוהגים לומר ליקוטים מהתנ"ך והזוהר וכו'.

המנהג שהתחדש בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים. הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן ערוך", ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי סרק משום 'יישוב ארץ ישראל'.

מקורות: ר"ה פ"א מ"א-ב. גמ' שם יד,א. תענית ז,א. מג"א או"ח קלא,טז. השלמה לשו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ח. המועדים בהלכה עמ' קפב, קפו. אגרות-קודש (של הרבי) ח"ט,סו. חכ"ג כו. ס. שערי המועדים, שבט, סי' נב. לוח דבר בעתו.

  חיים יהודיים

"התפללתי עם הרבי ערב המלחמה"

אברהם כרמי, ניצול שואה בן 96, זכה להיות במחיצת בעל ההילולא, הרבי הריי"צ, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

תעודת זהות. אברהם כרמי, בן 96, תושב מקווה ישראל – בית הספר החקלאי הסמוך לחולון. ניצול שואה, שלחם במלחמת השחרור וישב בשבי הירדני. איש חינוך בבית הספר הדתי במקווה ישראל, ומפקח על בתי מדרש למורים ועל מכללות. זכה בפרסים מטעם מוסדות חינוך ומטעם יד ושם, וכן ב'אות הנשיא' למתנדב.


"אנשים אמרו לי לגשת אל הרבי ולבקש ברכה". כרמי

ילדות. נולדתי בשנת תרפ"ח (1928), בפולין, בעיירה קְשָׁשׁוֹבִיצָה, הסמוכה לקרקוב. הייתי בן יחיד להוריי, בצלאל ולאה. בהיותי בן שבע זכיתי בש"ס משלי, בזכות סבי, ששלח לי ש"ס סלאוויטה מתנה ליום הולדתי. ליבי היה מלא גאווה כשצעדתי עם אבא לתחנת הרכבת של ליז'נסק, לקבל את המתנה המיוחדת. לשום ילד באזור מגורינו לא היה ש"ס.

במחיצתו. בשנת תרצ"ט (1939), בהיותי בן 11, זכיתי לראות את הרבי הריי"צ מליובאוויטש, שאחרי שנות מסירת נפש ברוסיה הקומוניסטית, שבמהלכן נאסר, שוחרר, יצא מרוסיה וקבע את משכנו בפולין. זה היה בעיר אוֹטְבוֹצְק. התגוררנו אז מול ביתו של הרבי, וזכיתי להשתתף בתפילות עם הרבי.

ברכה. בגילי לא היו לי ידיעות נרחבות על עולם החסידות, ולא ידעתי להבין מיהו הרבי ומה גדולתו. ואולם אנשים היו אומרים לי לגשת אל הרבי ולבקש ממנו ברכה, ומזה הבנתי שהוא דמות גדולה. את הרבי כינו בסביבתי 'הליובאוויטשער', ואני זוכר מהתפילות בעיקר את הניגונים.

עדות. עם פרוץ המלחמה עבר הרבי לוורשה, וגם משפחתנו עברה לשם. חווינו את ההפצצות הקשות של הנאצים על העיר. אחרי שנים גיליתי איך תיאר הרבי את זעקות 'שמע ישראל' בעת ההפצצות: "את זעקותיהם של הנשרפים האומללים והאנשים הנפחדים, במיוחד הילדים הנשים והזקנים – אי-אפשר לתאר... זעקה אדירה פרצה ספונטנית מפי כולם: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. כל אחד היה בטוח כי אלה הרגעים האחרונים לחייו... בקשה לי מהשם יתברך שקריאה זו של 'שמע ישראל' תישאר חקוקה בזיכרוני לנצח".

מקלט. אני ואימי ברחנו לבית קברות בוורשה, והתגוררנו אצל דודי, שניהל את בית העלמין. שם 'חגגתי' את בר-המצווה שלי. אימא הכינה ארוחת סלק ותפוחי אדמה, והיו גם מעט עוגות ו'לחיים'. הנחתי את התפילין ששלח לי סבי, ואני זוכר היטב את דמעותיה של אימי.

הישרדות. במרד גטו ורשה הסתתרנו בבונקר ונתפסנו בידי הגרמנים. אימי הופרדה ממני ונרצחה. אני ודודי הובלנו למחנה שבויים בבודזין, אבל הדוד לא שרד.


כרמי במחנה העבודה. מעביר את מורשת השואה

עלייה. אחרי השחרור עליתי ארצה באוניית המעפילים 'מטרואה', והועברתי למחנה המעצר עתלית. רק לאחר פריצה של הפלמ"ח שוחררנו סוף-סוף. התקבלתי כחניך בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ובהמשך הייתי בין הלוחמים על הגנת קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון, ונפלתי בשבי הירדנים.

חינוך. בעבודתי החינוכית השתדלתי להיות כמו אבא לתלמידים. האמנתי בכל תלמיד, וברוך השם ראיתי תוצאות גדולות. לקחתי תלמידים למסעות לפולין יותר ממאה פעמים, והעברתי לדור הצעיר את זיכרונותיי כניצול שואה.


"השתדלתי להיות כמו אבא לתלמידים". כרמי ונכדו ונינתו

ופרצת. במקווה ישראל הכרתי את הרב שמואל חפר, שלימים נעשה אחד מעסקניה החשובים של חסידות חב"ד. שיתפתי אותו לא פעם בזכות שנפלה בחלקי להתפלל במחיצת הרבי הריי"צ, לפני פרוץ המלחמה. ראיתי והערכתי את צורת הראייה של חסידי חב"ד על העולם ועל עבודת החינוך, מתוך גישה של 'ופרצת', הן בלימוד התורה הן בהפצת היהדות חוצה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)