"אֵין מְמִיתִין בֵּית דִּין וְלֹא מַלְקִין אֶת הָאָדָם בְּהוֹדָיַת פִּיו, אֶלָּא עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים" (הלכות סנהדרין יח,ו)
הרמב"ם קובע שהודאת האדם תקֵפה בדיני ממונות, אך לא בדיני נפשות ומלקות. הרדב"ז מסביר זאת כך: נפשו של אדם אינה קניינו, אלא שייכת לה'. לכן לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, הן לעניין מיתה, שהיא נטילת נפשו, הן לעניין מלקות, שהיא 'חצי מיתה'.
הדברים דורשים הסבר: הלוא כל העולם הוא קניינו של ה', כנאמר "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד,א). אם הנפש קנויה לה', מדוע לא נאמר כך גם על ממונו של אדם, כפי שנאמר "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה'" (חגי ב,ח)?
אלא שיש להבדיל בין הנפש ובין הממון:
הנפש הופקדה בידי האדם כפיקדון בלבד מאת ה'. כך משמע מדיוק לשונו של אדמו"ר הזקן: "אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו" (נזקי גוף ונפש ד). לעומת זה, ממונו של האדם נמסר לבעלותו, שנאמר (תהילים קטו,טז) "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי-אָדָם". אמנם יש בעלות כללית של הקב"ה על כל מה שברא, וכלשון החינוך (מצווה שכח) "הכול ברשות אדון הכול", אך לכל אדם בעלות פרטית על רכושו.
זה פשר ההבדל לעניין הודאה עצמית: בממון, שהוא בבעלות האדם, יכול האדם לחייב את עצמו בהודאתו; אך באשר לגופו ונפשו, אין ביכולתו לחייב את עצמו במיתה או במלקות (לקוטי שיחות לד, עמ' 106). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
