"מִי שֶׁמֵּת – יִירָשׁוּהוּ בָּנָיו, וְהֵם קוֹדְמִין לַכֹּל" (התחלת הלכות נחלות)
דיני נחלות מלמדים שנכסי האדם עוברים בראש ובראשונה לצאצאיו, ואם אין לו צאצאים, הנכסים עוברים לשאר בני המשפחה. בהלכה נאמר שעל האדם להימנע מהעברת כל הירושה מצאצאיו לזרים. מדוע?
הרמב"ם כותב שבבסיס הוראת התורה להוריש את נחלת האדם לבני משפחתו, עומד הרעיון שעל האדם להיטיב במיוחד לקרוביו. התורה מטפחת מידה זו, ומעניקה לה חשיבות מרובה. וכבר אמר החכם מכל האדם: "וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ – אַכְזָרִי" (משלי יא,יז). הווי אומר: שים את בני משפחתך בעדיפות עליונה, עמוד לימינם ועזור להם בכל עת ומצב (מורה נבוכים ג,מב). כך נפסק להלכה בדיני צדקה: "עניי ביתך קודמים".
טעם נוסף: התורה ירדה לסוף דעתו של אדם, הרוצה בכל מאודו שהונו, שעליו עמל בחייו, יישאר בחיק משפחתו, ולא ייפול לידי אנשים זרים. כפי שאברהם טען לה' בטרם נולד לו בן: "וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי – אליעזר – יוֹרֵשׁ אֹתִי" (אשל אברהם).
בעל ה'חינוך' מסביר את מצוות נחלות מכיוון אחר: יידע האדם כי העולם מונהג בהשגחת הבורא, ורכושו הוא ברכה מה'. לכן הירושה עוברת לילדים, שהם חלק מהאב, כדי שמתנת ה' תישאר בידי מי שקיבל אותה. והיה אם אין ילדים, יועבר העיזבון לשארי בשרו. כי ברכת ה' שורה, בין היתר, בזכות מעשיהם הטובים של הקרובים (חינוך מצווה ת). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
