רבי שניאור-זלמן עצמו נבהל מזכייתו. "נרעדתי אז מגודל הזכות ונפחדתי מאימת הדין, והרגשתי חלישות הדעת ביראה ופחד מחבריי הגדולים ממני בשנים ובשימוש את מורי ורבי"
רק ארבעה יחידי סגולה הקיפו את מיטתו של רבי דובער, המגיד ממזריטש, בשעותיו האחרונות בעולם הזה. זה היה מעמד מצמרר ונורא.
יום קודם לכן ביקש המגיד להיפרד מהנוכחים בדברים אישיים. "אל תסגף את גופך", אמר לבנו ר' אברהם 'המלאך', "כי כשנוצר נקב קטן בגוף – נפער חור גדול בנשמה, ונשמתך היא מיוחדת ויוצאת מגדר הרגיל". לרבי זושא מאניפולי ולרבי יהודה-לייב הכוהן הבטיח כי יהיו עימו במחיצתו בגן העדן.
ואז פנה אל רבי שניאור-זלמן מלאדי. "זלמינא, זלמינא! אתה תישאר לבדך", אמר לו, "אבל אני אחלץ אותך מכל הצרות, כי אליך אתגעגע באמת". למחרת, ביום י"ט בכסלו תקל"ג (1772), הסתלק המגיד ממזריטש. לפני פטירתו אחז בידו של תלמידו רבי שניאור-זלמן, ושוב אמר מילים שכוונתן לא הובנה באותו זמן: "היום הוא יום ההילולא שלנו".
הסרת הקטרוג ושכרה. ציון אדמו"ר הזקן בעל התניא בהאדיטש, אוקראינה
לימים הובנו הדברים. רבי שניאור-זלמן סבל רדיפות קשות ואף נאסר בשני מאסרים על הפצת תורת החסידות. יום הסתלקות רבו היה גם יום שחרורו. לזאת כיוון רבו באומרו "יום ההילולא שלנו", יום השמחה שלנו.
לקראת עשיית ה'טהרה' הפילו תלמידי המגיד גורל ביניהם. להפתעת כולם, דווקא התלמיד הצעיר, רבי שניאור-זלמן, זכה בזכות הגדולה ביותר, לטהר את ראשו הקדוש של המגיד.
התלמידים קינאו בחברם הצעיר. רבי שניאור-זלמן עצמו נבהל מזכייתו זו. "נרעדתי אז מגודל הזכות ונפחדתי מאימת הדין והקטרוג חס ושלום", סיפר לימים לנכדו, ה'צמח צדק'. "והרגשתי חלישות הדעת ביראה ופחד מחבריי הגדולים ממני בשנים ובשימוש את מורי ורבי".
ואז נזכר רבי שניאור-זלמן באירוע שקרה עם רבו, וזה הניח את דעתו.
יום אחד ישבו יחדיו שלושה מתלמידי המגיד – רבי יהודה-לייב הכוהן, רבי זושא מאניפולי ורבי שניאור-זלמן מלאדי – ושוחחו בדברי תורה. לפתע נפתחה דלת חדרו של המגיד והוא רמז לשלושה להיכנס אליו.
"שניאור-זלמן, מה התרחש בשעה שישנתי?", שאל המגיד. פניו של רבי שניאור-זלמן החווירו. הוא ראה במוחש את רוח קודשו המופלאה של רבו.
סיפר רבי שניאור-זלמן לרבו כי קודם לכן ראה את רבי פינחס מקוריץ, מתלמידי הבעש"ט, שלא הסכים לשיטתו של המגיד בהפצת החסידות. הוא סבר כי צריך לנהוג בה זהירות יתרה ולא לגלותה לכול. באותו יום ראה רבי פינחס שני דפים מתגוללים בחצר. הוא הרים אותם וראה שכתובים בהם דברי חסידות עמוקים. "זה ביזיון לתורת החסידות!", חשב רבי פינחס.
"כשראיתי את קפידתו של רבי פינחס", סיפר רבי שניאור-זלמן לרבו, "פניתי אליו ואמרתי לו משל".
משל למלך אדיר שהיה לו בן יחיד ומיוחד, והמלך שלח אותו לאיים רחוקים ללמוד את טבעי הצמחים השונים ולצוד בעלי-חיים במקומות מסוכנים.
יום אחד נודע למלך כי בנו חלה מאוד וכי הרופאים לא מצאו תרופה למחלתו. פרסם המלך כרוז לכל תושבי הממלכה, וביקש כי מי שיודע על רפואה למחלת בנו שיבוא לארמון המלך.
יום אחד בא אדם ואמר כי יש סגולה בדוקה לרפא את החולה, וזאת על-ידי שייקחו יהלום יקר ונדיר מאוד, יטחנו אותו לאבקה ויערבבו את האבקה ביין, ויזלפו ממנה לפיו של החולה.
המלך הורה מייד לחפש באוצרות המלוכה את האבן הנדירה, ולבסוף נמצא שהיהלום הנדיר קבוע במרכז הכתר המפואר של המלך. בתחילה שמחו החכמים, אבל אז אמר אחד מהם כי בנטילת היהלום הנדיר מהכתר ייפגע כל יופיו והדרו.
כששמע זאת המלך הורה מייד לקחת את היהלום ולהכין את השיקוי. ואולם אז נודע כי מצבו של החולה הורע, ואין הוא יכול לקבל דבר לפיו.
אך המלך דחק בשריו להזדרז ולטחון את היהלום ולהכין את התרופה. "כדאי לי להשחית את היהלום כולו למען הספק שאולי טיפה אחת תיכנס לפיו של בני ותצילו!", אמר.
והוסיף המלך: "אם בני ימות חלילה, למה לי הכתר? ואם אכן יתרפא, זו תהיה תפארתי שבני-יחידי, שסיכן את נפשו כדי לקיים את הוראתי, נרפא".
סיים רבי שניאור-זלמן את המשל, ורבי פינחס הגיב ואמר: "צדקת בדבריך, וזה לימוד זכות על שיטתו של רבך. אשרי הרב שיש לו תלמידים כאלה!".
כששמע המגיד את סיפורו של רבי שניאור-זלמן חייך ואמר: "הצלת אותי! בעת שנתי ראיתי שיש עליי ועל תורת הבעש"ט קטרוג גדול, ופתאום ראיתי אותך עומד ומלמד זכות, ודבריך התקבלו לפני בית דין של מעלה. זיכית בדין אותי ואת תורתי, וגם את תורתו של מורנו הבעש"ט".
כעת, כשנזכר בסיפור הזה, הבין רבי שניאור-זלמן מדוע דווקא בגורלו עלתה הזכות הגדולה מכולן, לטהר את ראשו של רבו הגדול.
(על-פי 'ספר התולדות אדמו"ר הזקן') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
