פרשת שמות נפתחת בתיאור העבדות של בני ישראל במצרים, אבל עיקרה עוסק בגאולה דווקא, שהחלה עם לידתו של משה רבנו. התורה מספרת: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי". כל מילה בתורה מדויקת, וגם הכינוי 'איש מבית לוי', במקום לציין את שמם של עמרם ויוכבד, מעיד על כוונה פנימית.
עניינו של שבט לוי היה, כפי שמשתקף בברכת משה בסוף התורה (דברים לג,י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". חייהם של בני שבט לוי היו מוקדשים ללימוד התורה. הם הוקדשו לעבודת הבורא לא רק בבית המקדש אלא גם בהיותם במצרים, בגלות ובשעבוד. גם שם עסקו בני השבט בתורה ופרעה אף פטר אותם מחובת השעבוד.
הודאה שלמעלה מטומאה
כשם ששבט לוי היה בעל מעמד מיוחד בעם ישראל, כך בכל יהודי ויהודי יש 'שבט לוי' פנימי. זו הדרגה הגבוהה ביותר בנשמה, החלק הרוחני שנותר טהור תמיד, שעליו שום גלות אינה יכולה להתגבר.
זה בא לידי ביטוי בתפילת 'מודה אני' בבוקר. אמירה זו מעידה על הודאה והתבטלות של הנשמה לקב"ה. אומרים את תפילת 'מודה אני' בעוד הידיים טמאות, לפני נטילת הידיים, משום שכאשר הנשמה מאירה בעוצמה כזאת – שום דבר אינו יכול לה.
הליכה בנשמה
אך לא דיי שהנשמה שלמה, אלא מוטלת חובה להכפיף את כל כוחות הנפש של האדם לקדושה, וזה מהלך שכרוך ביגיעה עצומה ובמלחמה עם יצר הרע. על כך נאמר "איש מבית לוי" – 'איש' ולא 'אדם', מפני ש'איש' רומז למלחמה, ככתוב "ה' איש מלחמה".
ועדיין לא דיי ברתימת כל כוחות הנפש לנשמה, אם האדם מזניח את הגוף הגשמי. זאת התורה מבהירה במילים "וייקח את בת לוי". 'בת לוי' הוא כינוי לגוף של היהודי. עליו 'לקחת' גם את הגוף. כאשר נהיה "וילך איש מבית לוי" לקחת את 'בת לוי' – או-אז נוצרת 'הליכה' רוחנית. קודם ירידת הנשמה לעולם היא בבחינת 'עמידה', ואין לה יכולת להתעלות מעבר למדריגתה. אך לאחר שהיא יורדת לעולם, היא מקבלת יכולת 'הליכה', עלייה גדולה ביותר, כפי שעמרם ויוכבד זכו למשה רבנו, מושיעם של ישראל.
בית מואר
והתורה מספרת: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא", ורש"י מסביר: "שנתמלא הבית כולו אורה". 'בית' הכוונה לעולם כולו, שמצד עצמו 'מתנהג באפילה', והנה בא יהודי ותפקידו להאיר את העולם, "התחיל להאיר". זה היה עניינו של משה – מייד כשנולד נעשה העולם מואר וההעלם של הטבע מתבטל.
וכך, על־ידי העבודה והיגיעה שהנשמה מאירה בגוף הגשמי של היהודי, 'נולדת' בכל אחד ואחד מישראל בחינת משה שבו, עד שגופו הגשמי וסביבתו בעולם מאירים – "כולו אורה"; שהטבע עצמו מאיר באור הקדושה.
(תורת מנחם, כרך לב, עמ' 361; כרך ח, עמ' 226) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
