חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1985 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת שמות, י"ז בטבת ה'תשפ"ה, (17/01/2025)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1985 - כל המדורים ברצף
קרבנם לא היה לשווא
יש חדש
ה'משה' שבנפש מאיר את העולם
ירידת ישראל למצרים
הזדמנות לקיים
כל יהודי ייגאל
מבצע? זהירות, אבק ריבית!
הראש עלה בגורל
רציתי לשאול
אפשר לשנות את השם?
הבאת חיים כמענה לנטילת חיים

מס' 1985, ערב שבת-קודש פרשת שמות, י"ז בטבת ה'תשפ"ה (17.01.2025)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

קרבנם לא היה לשווא

לאורך כל המלחמה שמענו מהלוחמים שתי מילים, שחזרו שוב ושוב: "עד הסוף!". חובה לסיים את המלחמה בהכרעה מוחלטת של אויבינו ובשחרור כל חטופינו

השבוע נפתח בבשורה קשה וכואבת על נפילת ארבעה מחיילינו ברצועת עזה. עוד הודעות 'הותר לפרסום', הקורעות את הלב. עוד חיים צעירים שנגדעו. עוד משפחות שהאובדן הכבד ילווה אותן לנצח. לדאבון הלב, במלחמה יש קרבנות יקרים, שבמסירת נפשם נלחמים למען שלומנו וביטחוננו.

בשעות קשות כאלה כולנו צריכים לעודד ולחזק את המשפחות השכולות, ובעיקר להעריך את פועלם של בניהן, שנלחמו כאריות למען העם כולו. אנחנו שומעים ממשפחות רבות את המשפט ששום דבר לא יחזיר את יקיריהן שנפלו, אבל הן מוצאות מעט נחמה בעובדה שבניהן נלחמו כדי שנוכל לחיות בשלווה בארצנו.

ציניות פוליטית

בלתי-נתפס איך בשעה כואבת כזאת מעיזים פוליטיקאים ועיתונאים מסוימים להשמיע אמירות שכביכול החיילים היקרים שלנו נפלו לשווא, במלחמה מיותרת וכדומה. קודם כול אלה אמירות מופרכות ונטולות כל היגיון, אבל גם אילו הייתה בהן מידה של צדק – האם ראוי לומר אותן עוד בטרם נערכו ההלוויות?! האם מישהו מכל משמיעי האמירות האלה חשב, ולוּ לרגע, מה הן עושות למשפחות השבורות והאבלות?!

זו הציניות הפוליטית במלוא התגלמותה, שאין בה שום התחשבות ברגשות המשפחות ובכמיהת העם להתלכדות סביבן. כל מה שמניע אותה הוא הניסיון לצבור אהדה בקהל ביתי מסוים.

וכאמור, מעבר לחוסר הרגישות הנוראה, אלה אמירות חסרות כל היגיון. וכי המלחמה הזאת מיותרת? האם יצאנו אליה סתם כך, מפני ששוחרי מלחמות אנו? ומה לדעת החכמים האלה היינו אמורים לעשות אחרי טבח מחריד כל-כך ביישובי העוטף וכל הזוועות שנעשו שם, וחטיפת מאות מאזרחינו? וכי יש אדם בר-דעת שאינו מבין שאין ברירה אלא להשמיד את הרוע השטני הזה, לבל יוכל עוד אפילו לחלום על מעשים כאלה בעתיד?!

הלוא ההפך הגמור הוא הנכון. אם נסיים את המלחמה בטרם הכרתנו את מפלצות הרצח, הרי שקרבנם של מיטב בנינו היה לשווא. לאורך כל המלחמה שמענו מהם שתי מילים, שחזרו שוב ושוב: "עד הסוף!". הם לא יצאו לעוד 'סבב', שאחריו יוסיפו ללהג על 'חמאס מורתע' ויתר ההבלים שפיטמו אותנו בהם בשנים האחרונות. הלוחמים היו נכונים להקריב את חייהם כדי להסיר מעל ראשנו אחת ולתמיד את מפלצת הטרור הזאת.

לנצל את הניסים

למרבה הצער, אנחנו מכירים היטב את המנגנון שבאמצעותו מנסים לרפות את ידינו ולהשתמש בכאב הנופלים כדי להימנע מעשיית הדברים הנכונים עד הסוף. כך הובילו אותנו ליציאה המחפירה מלבנון, שהביאה עלינו את תשתית הטרור האדירה של החזבאללה, שהייתה עלולה להמיט אסון מחריד על כל צפון הארץ. כך גרמו לנסיגה מחבל עזה, שאת מחירה שילמנו בדמים יקרים.

הקב"ה מחולל בעבורנו ניסים כבירים, ועלינו לעשות את המעט שנדרש מאיתנו כדי ליצור כאן מציאות חדשה, שתבטיח את ביטחון העם למשך דורות. בשבוע הבא ייכנס בע"ה נשיא חדש לבית הלבן, וכולנו מקווים שעכשיו נוכל באמת לסיים את המלחמה בהכרעה מוחלטת של אויבינו ובשחרור כל חטופינו.


עד הכניעה. הלוחמים לא יצאו לעוד 'סבב' (צילום: דו"צ)

  יש חדש

הילולת בעל התניא

ביום שישי הבא, כ"ד בטבת, יצוין יום ההילולא של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, שנסתלק בשנת תקע"ג (1812). זה יום זכאי להתחבר לאורו הגדול, על-ידי לימוד פרק משניות המתחיל באחת מאותיות שמו, לימוד לפחות סעיף בשולחן ערוך שלו, פרק בספר התניא, ונתינת צדקה למוסדות העוסקים בהנחלת תורתו.

המונים יעלו לציון

בקריית רבנו הגדול בהאדיטש נערכים לקבלת ההמונים שיבואו לפקוד את ציונו של אדמו"ר הזקן ביום ההילולא שלו. במקום בונים עכשיו גשרון מושקע ומיוחד שיאפשר עליית כוהנים לציון, בהשקעה גדולה מאוד (אך עדיין לא יושלם לקראת יום ההילולא). אפשר לשלוח שמות לתפילה, ללא עלות, בהודעת ווטסאפ למספר 972547449770+.

מצטרפים ללימוד 'רב יומי'

בכ"ד בטבת, יום ההילולא של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, מתחיל המחזור השלישי בלימוד 'רב יומי'. זו תכנית יומית של שיעורים קצרים ב'שולחן ערוך הרב', המקיפה שש שנים. 'איגוד הצאצאים' הכין לוח 'רב יומי' החדש, הכולל את  שיעורי השנה הראשונה במחזור החדש. להשיג בדוא"ל [email protected].

  שלחן שבת

ה'משה' שבנפש מאיר את העולם

פרשת שמות נפתחת בתיאור העבדות של בני ישראל במצרים, אבל עיקרה עוסק בגאולה דווקא, שהחלה עם לידתו של משה רבנו. התורה מספרת: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי". כל מילה בתורה מדויקת, וגם הכינוי 'איש מבית לוי', במקום לציין את שמם של עמרם ויוכבד, מעיד על כוונה פנימית.

עניינו של שבט לוי היה, כפי שמשתקף בברכת משה בסוף התורה (דברים לג,י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". חייהם של בני שבט לוי היו מוקדשים ללימוד התורה. הם הוקדשו לעבודת הבורא לא רק בבית המקדש אלא גם בהיותם במצרים, בגלות ובשעבוד. גם שם עסקו בני השבט בתורה ופרעה אף פטר אותם מחובת השעבוד.

הודאה שלמעלה מטומאה

כשם ששבט לוי היה בעל מעמד מיוחד בעם ישראל, כך בכל יהודי ויהודי יש 'שבט לוי' פנימי. זו הדרגה הגבוהה ביותר בנשמה, החלק הרוחני שנותר טהור תמיד, שעליו שום גלות אינה יכולה להתגבר.

זה בא לידי ביטוי בתפילת 'מודה אני' בבוקר. אמירה זו מעידה על הודאה והתבטלות של הנשמה לקב"ה. אומרים את תפילת 'מודה אני' בעוד הידיים טמאות, לפני נטילת הידיים, משום שכאשר הנשמה מאירה בעוצמה כזאת – שום דבר אינו יכול לה.

הליכה בנשמה

אך לא דיי שהנשמה שלמה, אלא מוטלת חובה להכפיף את כל כוחות הנפש של האדם לקדושה, וזה מהלך שכרוך ביגיעה עצומה ובמלחמה עם  יצר הרע. על כך נאמר "איש מבית לוי" – 'איש' ולא 'אדם', מפני ש'איש' רומז למלחמה, ככתוב "ה' איש מלחמה".

ועדיין לא דיי ברתימת כל כוחות הנפש לנשמה, אם האדם מזניח את הגוף הגשמי. זאת התורה מבהירה במילים "וייקח את בת לוי". 'בת לוי' הוא כינוי לגוף של היהודי. עליו 'לקחת' גם את הגוף. כאשר נהיה "וילך איש מבית לוי" לקחת את 'בת לוי' – או-אז נוצרת 'הליכה' רוחנית.  קודם ירידת הנשמה לעולם היא בבחינת 'עמידה', ואין לה יכולת להתעלות מעבר למדריגתה. אך לאחר שהיא יורדת לעולם, היא מקבלת יכולת 'הליכה', עלייה גדולה ביותר, כפי שעמרם ויוכבד זכו למשה רבנו, מושיעם של ישראל.

בית מואר

והתורה מספרת: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא", ורש"י מסביר: "שנתמלא הבית כולו אורה". 'בית' הכוונה לעולם כולו, שמצד עצמו 'מתנהג באפילה', והנה בא יהודי ותפקידו להאיר את העולם, "התחיל להאיר". זה היה עניינו של משה – מייד כשנולד נעשה העולם מואר וההעלם של הטבע מתבטל.

וכך, על־ידי העבודה והיגיעה שהנשמה מאירה בגוף הגשמי של היהודי, 'נולדת' בכל אחד ואחד מישראל בחינת משה שבו, עד שגופו הגשמי וסביבתו בעולם מאירים – "כולו אורה"; שהטבע עצמו מאיר באור הקדושה.

(תורת מנחם, כרך לב, עמ' 361; כרך ח, עמ' 226)

  מן המעיין

ירידת ישראל למצרים

שני שמות

"ואלה שמות בני ישראל" (שמות א,א). לכל אדם מישראל שני שמות – שמו העצמי והשם שקונה לעצמו על-ידי מעשיו.

(רבי אהרן-נתן-דוד מלנמשנה)

שמות לכוכבים

שקולים הם ישראל כצבא השמיים. נאמר כאן 'שמות' ונאמר בכוכבים 'שמות', שנאמר "מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא". אף הקב"ה, כשירדו ישראל למצרים, מנה את מספרם כמה היו.

(מדרש רבה)

מספר ושם

מספר משקף את הצד השווה של הדברים הנמנים, ואילו קריאת שם מבטאת את המיוחד והשונה שבכל פרט, שלכן הוא נקרא בשם מיוחד זה. בכל יהודי נמצאות שתי הבחינות האלה: 'מספר' ו'קריאת שם'. 'מספר' רומז לנקודת היהדות, השווה אצל כל אחד ואחד מישראל. ו'קריאת שם' רומזת לסגולתו ויתרונו המיוחד של כל יהודי.

(הרבי מליובאוויטש)

הערובה לשמירה

"את יעקב איש וביתו" (שמות א,א). התורה מדגישה כי רק מפני שיעקב אבינו הלך איתם הסכימו השבטים לרדת למצרים, מקום הטומאה והתועבה. רק נוכחותו של יעקב עימם שימשה להם ערובה כי לא יתערבו בגויים ולא ילמדו ממעשיהם הרעים.

(חפץ חיים)

השם העברי

"ויוסף היה במצרים" (שמות א,ה). אף-על-פי שפרעה נתן לו שם מצרי, 'צפנת פענח', החזיק יוסף בשמו העברי. גם במצרים היה יוסף.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

קימה אכזרית

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א,ח). חדש – שנתחדשו גזירותיו. ומהו 'ויקם'? שקם על ישראל כאויב, מלשון "לאור יקום רוצח", "כי יקום איש על רעהו ורצחו נפש", "כי קמו בי עדי שקר".

(חזקוני)

המזימות לא יצלחו

אילו היה פרעה יודע את דברי ימיו של יוסף היה למד שכל האמצעים שהשתמשו בהם כדי להרע לו – בין האחים ובין פוטיפר – כולם נהפכו לטובה, ועל-ידם עלה יוסף לגדולה. אילו היה פרעה יודע זאת, היה ירא לשעבדם ולענותם, שלא יביא בכך לידי גאולתם.

(אמרי אש)

עוצמת האחדות

"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א,ט). כשבני ישראל מאוחדים כעם אחד אזיי – "רב ועצום"; הם חזקים ועצומים ואין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

(רבי ישראל מרוז'ין)

  אמרת השבוע

הזדמנות לקיים

אחרי 'עליית החסידים' בשנת תקל"ז עסק אדמו"ר הזקן באיסוף כספים להחזקת העולים לארץ הקודש. בשלב מסוים פרצה מחלוקת עם כמה מראשי העולים על חלוקת הכספים.

פעם אחת באו אל הרבי שליחי הצדקה מארץ הקודש, וניהלו עימו דין ודברים בנושא, ובתוך כך הטיחו בו דברים שהיה בהם משום ביזיון. הרבי שמע את כל הדיבורים הקשים ולא הגיב.

אחר-כך שאלוהו מקורביו: "מדוע תלמיד-חכם שכמותו, שעל-פי ההלכה אין כבודו מחול, מוחל על כבודו?".

השיב להם רבי שניאור-זלמן: "ערב ובוקר וצוהריים אנו מתפללים 'ונפשי כעפר לכול תהיה'. עכשיו שבא הדבר לידי – לא אקיימנו?!".

  גאולהפדיה

כל יהודי ייגאל

בְּיָד חֲזָקָה. חז"ל אומרים שבמצרים, הרשעים – שלא רצו לצאת – לא זכו להיגאל, אלא מתו בשלושת ימי האפילה (כפי שהובא ברש"י שמות יג,יח: "אחד מחמישה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי האפילה"). אבל על הגאולה העתידה נאמר שלא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות, וגם מי שלא ירצה להיגאל – ייגאל על כורחו, כנאמר (יחזקאל כ,לג): "חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹקִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה... אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם".

מדוע יש הבדל כזה בין הגאולה ממצרים לגאולה העתידה? מסביר הרבי מליובאוויטש (ראו לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 1 ואילך) שהתשובה נעוצה בשוני שחל במעמדם של בני ישראל. בגאולת מצרים היו בני ישראל בבחינת 'בנים', כפי שהקב"ה מצווה את משה רבנו לומר לפרעה (שמות ו,כב): "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל". קשר של בן לאביו הוא עמוק ביותר, אך אם האדם מתעקש, בכוחו לגבור על הקשר הפנימי עם אביו ולהינתק ממנו.

ואולם לאחר יציאת מצרים התעצם הקשר בין עם ישראל לקב"ה לקשר של בחירה. במעמד הר סיני הקב"ה בחר בעם ישראל ("אתה בחרתנו מכל העמים") ובני ישראל בחרו בו (כפי שעולה מבחירתם לקבל את התורה, בבחינת 'נעשה ונשמע'). דבר שנעשֶה מתוך בחירה חופשית הוא העמוק ביותר. לכן אפילו יהודי אחד לא יישאר בגלות, שכן גם היהודי הטוען שאין רצונו להיגאל, בעצם נפשו משתוקק לגאולה וחפץ גם הוא לחזור אל אביו שבשמיים.

טעימה מהרמב"ם

מבצע? זהירות, אבק ריבית!

"אָמַר לוֹ: 'אִם מֵעַכְשָׁו תִּתֵּן לִי הַדָּמִים, הֲרֵי הֵן שֶׁלְּךָ בְּמֵאָה; וְאִם עַד זְמַן פְּלוֹנִי, הֲרֵי הֵם שֶׁלְּךָ בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים' – הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית" (הלכות מלווה ולווה ח, א)

לא אחת מציעים לנו מבצע המודיע שתמורת תשלום מיידי נקבל מחיר נמוך, ואם נשלם במועד מאוחר, נידרש למחיר גבוה יותר. האם יש כאן 'אבק ריבית'?

כדי לענות על השאלה יש לאמוד את השווי המקורי של המוצר:

אם המחיר האמיתי הוא הנמוך, ברור שמדובר ב'אבק ריבית'. כי המוכר נוטל תוספת תשלום בעבור זמן ההמתנה לכסף, בדומה לריבית שהמלווה דורש על המתנת הזמן.

אך אם התעריף האמיתי הוא הגבוה, חלוקות הדעות:

ה'מחנה אפרים' התיר, שהרי אין זו תוספת ריבית על ההמתנה, אלא הנחה והוזלה על הקדמת התשלום. המוכר ביוזמתו הוריד מהמחיר המקורי על תשלום מיידי (הל' ריבית סל"א).

לעומתו, ה'בית יוסף' הבין בדעת הרמב"ם שאם מצהירים במפורש על מחיר זול ויקר, התלוי במועד התשלום – יש לאסור זאת משום 'אבק ריבית' (יו"ד קעג). אף אדמו"ר הזקן אסר זאת. ההסבר: המחיר נקבע בעת הקנייה, "בין שהיה לוקח ביוקר, בין בזול", וגם כאשר השווי האמיתי של המוצר גבוה, התעריף הזול שסוכם ביניהם הוא מחירו. כל תוספת "נראה כנוטל שכר בעת המתנת חוב" (הל' ריבית סי"ח).

  מעשה שהיה

הראש עלה בגורל

רבי שניאור-זלמן עצמו נבהל מזכייתו. "נרעדתי אז מגודל הזכות ונפחדתי מאימת הדין, והרגשתי חלישות הדעת ביראה ופחד מחבריי הגדולים ממני בשנים ובשימוש את מורי ורבי"

רק ארבעה יחידי סגולה הקיפו את מיטתו של רבי דובער, המגיד ממזריטש, בשעותיו האחרונות בעולם הזה. זה היה מעמד מצמרר ונורא.

יום קודם לכן ביקש המגיד להיפרד מהנוכחים בדברים אישיים. "אל תסגף את גופך", אמר לבנו ר' אברהם 'המלאך', "כי כשנוצר נקב קטן בגוף – נפער חור גדול בנשמה, ונשמתך היא מיוחדת ויוצאת מגדר הרגיל". לרבי זושא מאניפולי ולרבי יהודה-לייב הכוהן הבטיח כי יהיו עימו במחיצתו בגן העדן.

ואז פנה אל רבי שניאור-זלמן מלאדי. "זלמינא, זלמינא! אתה תישאר לבדך", אמר לו, "אבל אני אחלץ אותך מכל הצרות, כי אליך אתגעגע באמת". למחרת, ביום י"ט בכסלו תקל"ג (1772), הסתלק המגיד ממזריטש. לפני פטירתו אחז בידו של תלמידו רבי שניאור-זלמן, ושוב אמר מילים שכוונתן לא הובנה באותו זמן: "היום הוא יום ההילולא שלנו".


הסרת הקטרוג ושכרה. ציון אדמו"ר הזקן בעל התניא בהאדיטש, אוקראינה

לימים הובנו הדברים. רבי שניאור-זלמן סבל רדיפות קשות ואף נאסר בשני מאסרים על הפצת תורת החסידות. יום הסתלקות רבו היה גם יום שחרורו. לזאת כיוון רבו באומרו "יום ההילולא שלנו", יום השמחה שלנו.

לקראת עשיית ה'טהרה' הפילו תלמידי המגיד גורל ביניהם. להפתעת כולם, דווקא התלמיד הצעיר, רבי שניאור-זלמן, זכה בזכות הגדולה ביותר, לטהר את ראשו הקדוש של המגיד.

התלמידים קינאו בחברם הצעיר. רבי שניאור-זלמן עצמו נבהל מזכייתו זו. "נרעדתי אז מגודל הזכות ונפחדתי מאימת הדין והקטרוג חס ושלום", סיפר לימים לנכדו, ה'צמח צדק'. "והרגשתי חלישות הדעת ביראה ופחד מחבריי הגדולים ממני בשנים ובשימוש את מורי ורבי".

ואז נזכר רבי שניאור-זלמן באירוע שקרה עם רבו, וזה הניח את דעתו.

יום אחד ישבו יחדיו שלושה מתלמידי המגיד – רבי יהודה-לייב הכוהן, רבי זושא מאניפולי ורבי שניאור-זלמן מלאדי – ושוחחו בדברי תורה. לפתע נפתחה דלת חדרו של המגיד והוא רמז לשלושה להיכנס אליו.

"שניאור-זלמן, מה התרחש בשעה שישנתי?", שאל המגיד. פניו של רבי שניאור-זלמן החווירו. הוא ראה במוחש את רוח קודשו המופלאה של רבו.

סיפר רבי שניאור-זלמן לרבו כי קודם לכן ראה את רבי פינחס מקוריץ, מתלמידי הבעש"ט, שלא הסכים לשיטתו של המגיד בהפצת החסידות. הוא סבר כי צריך לנהוג בה זהירות יתרה ולא לגלותה לכול. באותו יום ראה רבי פינחס שני דפים מתגוללים בחצר. הוא הרים אותם וראה שכתובים בהם דברי חסידות עמוקים. "זה ביזיון לתורת החסידות!", חשב רבי פינחס.

"כשראיתי את קפידתו של רבי פינחס", סיפר רבי שניאור-זלמן לרבו, "פניתי אליו ואמרתי לו משל".

משל למלך אדיר שהיה לו בן יחיד ומיוחד, והמלך שלח אותו לאיים רחוקים ללמוד את טבעי הצמחים השונים ולצוד בעלי-חיים במקומות מסוכנים.

יום אחד נודע למלך כי בנו חלה מאוד וכי הרופאים לא מצאו תרופה למחלתו. פרסם המלך כרוז לכל תושבי הממלכה, וביקש כי מי שיודע על רפואה למחלת בנו שיבוא לארמון המלך.

יום אחד בא אדם ואמר כי יש סגולה בדוקה לרפא את החולה, וזאת על-ידי שייקחו יהלום יקר ונדיר מאוד, יטחנו אותו לאבקה ויערבבו את האבקה ביין, ויזלפו ממנה לפיו של החולה.

המלך הורה מייד לחפש באוצרות המלוכה את האבן הנדירה, ולבסוף נמצא שהיהלום הנדיר קבוע במרכז הכתר המפואר של המלך. בתחילה שמחו החכמים, אבל אז אמר אחד מהם כי בנטילת היהלום הנדיר מהכתר ייפגע כל יופיו והדרו.

כששמע זאת המלך הורה מייד לקחת את היהלום ולהכין את השיקוי. ואולם אז נודע כי מצבו של החולה הורע, ואין הוא יכול לקבל דבר לפיו.

אך המלך דחק בשריו להזדרז ולטחון את היהלום ולהכין את התרופה. "כדאי לי להשחית את היהלום כולו למען הספק שאולי טיפה אחת תיכנס לפיו של בני ותצילו!", אמר.

והוסיף המלך: "אם בני ימות חלילה, למה לי הכתר? ואם אכן יתרפא, זו תהיה תפארתי שבני-יחידי, שסיכן את נפשו כדי לקיים את הוראתי, נרפא".

סיים רבי שניאור-זלמן את המשל, ורבי פינחס הגיב ואמר: "צדקת בדבריך, וזה לימוד זכות על שיטתו של רבך. אשרי הרב שיש לו תלמידים כאלה!".

כששמע המגיד את סיפורו של רבי שניאור-זלמן חייך ואמר: "הצלת אותי! בעת שנתי ראיתי שיש עליי ועל תורת הבעש"ט קטרוג גדול, ופתאום ראיתי אותך עומד ומלמד זכות, ודבריך התקבלו לפני בית דין של מעלה. זיכית בדין אותי ואת תורתי, וגם את תורתו של מורנו הבעש"ט".

כעת, כשנזכר בסיפור הזה, הבין רבי שניאור-זלמן מדוע דווקא בגורלו עלתה הזכות הגדולה מכולן, לטהר את ראשו של רבו הגדול.

(על-פי 'ספר התולדות אדמו"ר הזקן')

  רציתי לשאול

עם הרב שניאור-זלמן קורץ

מנהל בית חב"ד במיתר-כרמית

מה עדיף, להוליד ילדים רבים או לתת לכל ילד את המשאבים הדרושים ואת תשומת הלב הראויה?

כששואלים את אשתי ואותי כמה ילדים יש לנו, אנו עונים עשרה בלי עין הרע, וכשהשואלים תמהים, אנו עונים: אבל יש לנו רק אחד מכל סוג...

יש הסבורים שיש סתירה בין ילדים רבים לבין האפשרות לתת לכל ילד את המשאבים ותשומת הלב הדרושים, אך כאב לעשרה וסבא טרי ממש לנכד ראשון, אומר כך: הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בחיינו הם הילדים שלנו.

כל ילד הוא יהלום, שאנחנו מוכנים לעשות הכול למענו. כל אחד מהם נותן לנו סיבה מחדש לחיות. כן, יש אתגרים, יש לילות בלי שינה וכו', אבל האושר לראות את הילדים גדלים והנחת שהם מסיבים – מפצים על הכול. הילדים הם המתנה היקרה ביותר שהעניק לנו הבורא.

כל אדם רוצה לעשות משהו משמעותי בחיים, שישאיר חותם אמיתי. ואין דבר משמעותי מלהביא חיים חדשים ולהמשיך את שרשרת הזהב של עמנו.

נוסף על כך, כל אחד חולם שיהיה לו ילד מוצלח בכל התחומים – חכם, מבריק, רגיש, אדיב, תלמיד-חכם, מוזיקאי, רופא, וכדומה. יש רק בעיה קטנה – את כל המעלות הללו קשה למצוא באדם אחד. כשיש לנו הרבה ילדים נצליח להגשים לפחות מקצת החלומות שלנו.

גם הילדים יוצאים נשכרים מהמשפחה הגדולה. מגיל רך הם לומדים לעזור ולהיות שותפים בחיי הבית, וכל אחד ואחת מהילדים מקבל מהמשפחה כולה ותורם לה.

ודאי שההורים נדרשים להיות קשובים לכל ילד ולצרכיו הייחודיים, וזה נכון באותה מידה למשפחה בת ילד אחד או עשרה ילדים. זו אחריות וזכות יחד.

  פינת ההלכה ומנהג

אפשר לשנות את השם?

שאלה: האם אפשר לשנות את שמו של אדם כדי שיהיה לו יותר מזל?

תשובה: מהתורה שבכתב ושבעל-פה ברור ששמו של אדם הוא בעל חשיבות רבה. התנא רבי מאיר היה מגלה את תכונות נפשו של האדם על-פי שמו. בכתבי האריז"ל נאמר, שאותיות שמו של האדם הן "צינור החיים, המחבר את הנשמה עם הגוף".

לכן על-פי מנהג ישראל והדרכת גדולי ישראל, אין לשנות או להוסיף שם בלי צורך גדול. עושים זאת לחולה מסוכן, כי "שינוי השם קורע גזר דין". גם אז רק מוסיפים לו שם (בעל משמעות של רפואה וישועה, כמו רפאל, חיים וכדומה) לפני שמו הקודם (למשל אם שמו יעקב, קוראים לו 'חיים-יעקב'). כמו-כן לעיתים משנים שם למי שאין לו שם יהודי כלל (ואף לא שם לועזי המקובל בקהילות ישראל).

על כן אין לשמוע למי שמייעצים לאנשים בסיטונות לשנות את שמם או את שמות ילדיהם, ומתיימרים לקבוע ש"השם אינו מתאים על-פי הקבלה"...

אם בכל-זאת מחליטים לשנות את השם, עושים זאת בעלייה לתורה של האדם עצמו או של אחד מקרוביו, שלאחריה אומרים 'מי שבירך...', ומברכים אותו בשמו החדש. כמו-כן יש האומרים תפילות מיוחדות לכך. כשעושים כן, השם החדש נקבע מייד. בשינוי שם בדרכים אחרות, נקבע השם לאחר קריאתו במשך שלושים יום. שם שאינו בשימוש כלל (אף אם ניתן בלידה) – אינו נחשב.

מקורות: ר"ה טז,ב. יומא לח,ב. פג,ב. שו"ע אה"ע סי' קכט ונו"כ. שלחן מנחם כרך ה (יו"ד ח"ב) סי' קיט ואג"ק כב עמ' קלג. טעמי המנהגים עמ' קה, וש"נ.

  חיים יהודיים

הבאת חיים כמענה לנטילת חיים

כעשר שנים הד"ר יונתן שוסהיים מייעץ לזוגות בהבאת חיים לעולם ופעיל באגודת 'אפרת'. בעקבות טלטלה כואבת שפקדה את המשפחה הוקמה מרפאה להבאת חיים חדשים

תעודת זהות. הד"ר יונתן שוסהיים (46), מומחה בפוריות, מיילדות וגינקולוגיה. בנו של הד"ר אלי שוסהיים ע"ה, יו"ר אגודת 'אפרת', המסייעת בהבאת ילדים לעולם. משמש ראש המחלקה הרפואית באגודה. יליד ירושלים וכיום תושב עפרה.


בדרכו של האב. הד"ר יונתן שוסהיים במרפאה, על רקע תמונת אביו

אבא. את האגודה שניהל אבא הכרנו מגיל קטן מאוד. כל הבית שלנו גויס לפעילות זו, ובמיוחד לקראת שבת שמות, שבה מסופר על המיילדות העבריות. סייענו לאבא בהדבקת בולים, בסגירת מעטפות, ברשימת כתובות, ובכל דבר שיכולנו. כשבגרנו, הצטרפנו לאבא להרצאות ברחבי הארץ. כיום, כל אחד מהאחים זוכה להמשיך ולסייע – אחד בתחום המחשוב והתכנות, שני בתחום המשפטי, ואני בתחום הרפואי. גיסנו, ר' חגי גולדשמיט, שהיה יד ימינו של אבא בחייו, זוכה לנהל את האגודה ביד רמה.

רפואה. גדלנו בבית שעולם הרפואה היה מאוד נוכח בו. כל אחיי התנדבו במד"א בצעירותם. אני למדתי רפואה ובחרתי להתמחות בתחום המאפשר לי להעניק ייעוץ רפואי במצבים סבוכים, שבהם מתעוררות שאלות על הבאת הילד לעולם.

דילמות. ההתמחות הרפואית שלי מביאה אליי זוגות רבים להתייעצות. כשצריך לחבר אותם לסמכות רבנית שתסייע בקבלת החלטות, אני עושה זאת. הדעה הבסיסית שלנו, גם במקרים של גיל מבוגר, אומרת, שאם אין סיבה חד-משמעית – לעולם אין לומר 'לא' לרצון להביא חיים חדשים לעולם. אבא תמיד אמר שההחלטה בסופו של דבר נתונה בידי ההורים. הוא רק מניח לפניהם את הדברים כמות שהם.

ילודה. בעת האחרונה פורסם שמספר אזרחי הארץ עומד על עשרה מיליון. זה כמובן 'טוב מאוד', אבל צריך שיהיה 'עוד יותר טוב'... את אגודת 'אפרת' הקים ניצול השואה הרשל פיגנבוים, בשאיפה לשקם את עם ישראל אחרי השואה, על-ידי עידוד הילודה היהודית. אנחנו צריכים לעשות הכול שעם ישראל יגדל.

משפחה. גם תקופת הקורונה וגם המלחמה גרמו לאנשים להעריך יותר את המשפחתיות. אנשים כיום צמאים ליותר חיי משפחה, והדבר בהחלט בא לידי ביטוי ברצון להביא חיים חדשים לעולם.

מלחמה. כשהתחילה המלחמה, היה חשש שאולי זה יביא לירידה בילודה, אבל המציאות הוכיחה שההפך קרה: חדרי הלידה, בכל הארץ, עמוסים לעייפה ברוך השם. זה מבטא את רצון החיים שלנו. דווקא בעיתות צרה העם היהודי בוחר בחיים.

הכאב. לפני חמישה חודשים עברנו טלטלה עזה בבית. בתי הייתה אמורה להתחתן מייד אחרי החגים השנה, ואולם החתן שלה, יהונתן דויטש הי"ד – שלחם בכל גזרות המלחמה, בצפון ובדרום, ובכלל זה ביום הטבח בשמחת תורה – נרצח בפיגוע ירי בבקעת הירדן. האירוע שבר אותנו. מה שנותן לי כוחות לקום בבוקר, היא ההכרה שאני עוסק בהצלת חיים. המרצחים נטלו מאיתנו חיים – ואנחנו עסוקים בהבאת חיים.

יד לחיים. בתוך הפעולות להנצחתו של יהונתן פתחנו מרפאה בירושלים בתחום הפריון, שזו מומחיות-העל שלי. המרפאה מסייעת לזוגות להגשים את חלומם. יהונתן לא זכה להביא חיים לעולם, ואנחנו מביאים בשמו חיים, להנצחתו.

הזמנה לברית. כל זוג שטרם זכה לחבוק פרי בטן הוא סיפור מיוחד לעצמו. בסייעתא דשמיא אנחנו זוכים לראות פירות במקרים רבים. אנחנו רק השליחים של הקב"ה. רבים מזמינים אותנו לברית, ובכל פעם זה מרגש ומשמח מחדש.

אושר. הבאת חיים לעולם זו הבאת שמחה ואושר. תקופת ההמתנה ללידה נהפכה בשנים האחרונות לתקופה של לחץ וחשש. זה לא אמור להיות כך. זו צריכה להיות תקופה של שמחה ואושר, לקראת הכנסת אור וחיים לביתכם.


חיים לעולם. הד"ר שוסהיים עם תינוק שנולד בעקבות פעילותו הרפואית


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)