דממה השתררה בחדר. המרצה השיב לה בקול תקיף וקר, והיא חשה שהוא מגיב כלפיה בעוינות. תחושה זו גברה ככל שהתקדמו הלימודים
כבר המפגש הראשון עם הפרופסור מנדז החל בעימות, וגם בהמשך התנהלו ביניהם ויכוחים סוערים.
זה היה בשנת תש"ל (1970) בברוקלין קולג' שבניו-יורק. חנה שרפשטיין (זובר) נרשמה ללימודי תואר שני, ובין השאר נדרשה ללמוד שפה חדשה. היא בחרה בספרדית.
חנה היא בתו של הרב יעקב-ישראל זובר הי"ד, ששימש רבה של קהילת 'עדת ישראל' בסטוקהולם שבשוודיה. היא גדלה והתחנכה בשוודיה, ואחרי מלחמת העולם השנייה היגרה עם משפחתה לבוסטון שבארצות-הברית, ושם שימש אביה מזכיר ועד הרבנים של העיר. לדאבון הלב התייתמה מאביה בשנת תשי"ד (1954), כאשר נרצח בידי שיכור.
את הקורס בספרות ותרבות ספרדית מסר הפרופ' מנדז, שדיבר ספרדית רהוטה. להפתעתה של חנה פנה אל תלמידיו באנגלית. היא הופתעה, שכן הקורס היה למתקדמים, והציפייה הייתה שידבר בספרדית.
"מדוע אתה מדבר איתנו באנגלית ולא בספרדית?", שאלה בתמימות. דממה השתררה בחדר. נראה היה שפגעה בכבודו. "אינני משוכנע שרמת הידיעות שלכם בספרדית מספקת", השיב המרצה בקול תקיף וקר. היא ניסתה להתווכח איתו, וחשה שהוא מגיב כלפיה בעוינות. תחושה זו גברה ככל שהתקדמו הלימודים.
נדמה היה שהפרופסור ממתין להזדמנות להחזיר לה 'חוב'. במבחני חצי השליש מצא את ההזדמנות. אף שהתכוננה למבחן ביסודיות, נתן לה ציון 80. היא ובני משפחתה התרשמו שיש כאן ביטוי של אנטישמיות.
מגיל צעיר שלחה חנה את ידה בכתיבה ופרסמה רשימות בביטאונים שונים. בדיוק באותו זמן פורסמה באחד הביטאונים רשימה שכתבה, ובה תיארה את האווירה היהודית החמה בימי נעוריה, בבית הוריה בסטוקהולם. היא הביאה את העיתון לכיתה, להראותו לחברותיה, ואף עלתה בה מחשבה להציגו לפני הפרופסור. באותו ערב היה להם עוד ויכוח, ובסוף השיעור מיהרה חנה לצאת מהכיתה.
היא כבר הייתה בפרוזדור, אך משהו דחף אותה לשוב על עקבותיה ולהציג לפרופסור את הרשימה שפרסמה. תגובתו הפתיעה אותה; הוא שאל אם יוכל לקחת את העיתון לביתו כדי לעיין בו בנחת.
בשבוע שלאחר מכן ביקש הפרופסור לשוחח איתה בתום השיעור. "נהניתי מאוד מהרשימה שלך", הפתיע אותה.
"התיאורים שלך הזכירו לי את ימי נעוריי", המשיך הפרופסור, והדהים אותה. "זה היה בתקופת מלחמת העולם השנייה. חגגנו את החגים בחשאי. לא ידענו אם נזכה לחגוג עוד חג. בכל שנה חגגנו במקום אחר".
חנה לא האמינה למשמע אוזניה.
"איך ידעת שאני יהודי?", שאל הפרופסור מנדז, והמשיך בדבריו: "אבי שינה את שמותינו במהלך המלחמה, כדי שנוכל להימלט לאמריקה הדרומית. התאמצנו להתחזות ללא-יהודים. למדנו לחקות את שפתם ואורחות חייהם של המתיישבים הספרדים".
חנה חזרה באותו ערב לביתה נרעשת מהגילוי שהפרופ' מנדז הוא בעצם יהודי!
בשבוע שלאחר מכן חזרה אחת מבנותיה מבית הספר וסיפרה שהיא וחברותיה קיבלו ממורתן כמה חנוכיות ומשימתן לאתר יהודי שאם לא יקבל את החנוכייה – לא ידליק נרות חנוכה.
"תני לי חנוכייה אחת, והביאי גם נייר עטיפה יפה", אמרה לה האם. כעבור כמה רגעים יצאה מהבית ובתיקה חנוכייה עטופה יפה.
בתום השיעור הגישה את המתנה לפרופסור מנדז. "זה משהו מיוחד שאפית או בישלת?", שאל. היא השיבה בשלילה וביקשה שיפתח זאת רק בביתו. "בבקשה קרא גם את העלון שבפנים. חנוכה שמח!", אמרה לו.
בשיעור הבא התעניינה חנה אם הדליק את החנוכייה. "לא, אמרתי לך שאינני שומר מצוות. חיי השתנו לגמרי מאז ילדותי", השיב. הוא סיפר לה שהניח את החנוכייה על השולחן בביתו, אך לא רצה להדליקה.
"האם אינך חושב שהגיע הזמן להפסיק להתחבא ולהסתיר את שורשיך?", העזה חנה לשאול. "אולי בפעם אחרת", השיב הפרופסור, "אבל בכל אופן תודה רבה לך".
שנה לאחר מכן מצאה חנה בתיבת המכתבים בביתה גלוית דואר. רק כמה מילים נכתבו עליה. היא קראה אותן שוב ושוב, ובכל קריאה התמלאה שמחה פנימית. "הנרות דולקים! פרופ' מנדז". תחת חתימתו, באותיות קטנות יותר, נכתב: יהודה מנדלובסקי.
"הנרות דולקים!". הניצוץ שהדליק מחדש את שלהבת יהדותו של הפרופסור
חנה התפרסמה כסופרת מוערכת, שכתבה כמה ספרי ילדים פופולריים, הייתה מחנכת, מדריכה רשמית בגנים הבוטניים המפורסמים של ברוקלין, ומובילה מסעות כשרים לסקנדינוויה. בשנים האחרונות עלתה לארץ והיא מתגוררת כיום בירושלים.
"אחרי סיום הקורס לא היה לי עוד קשר עם הפרופ' מנדז, מלבד הגלויה ששלח לי שנה לאחר מכן", היא אומרת לנו. "אבל מאז, בכל שנה, כשאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אני חושבת על הניצוץ שנדלק בנשמתו של הפרופסור, ושהצית מחדש את שלהבת יהדותו".
(על-פי סיפורה של חנה ב'חב"ד אורג') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
