"הָרוֹצֶה לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ, וְהֵבִיא בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁלּוֹ וְזֶה שֶׁרוֹצֶה לִקַּח מִמֶּנּוּ, לְבֵית דִּין" (הלכות שכנים יד,א)
בבואנו לעמוד על מהותו של דין 'בן המצר' – המעניק לשכן זכות קדימה על קונה חיצוני – אנו מוצאים שתי גישות בדבר:
אפשר לומר שלשכן אין שום זכות ממונית. אלא שאחרי שהנכס נקנה, פונים בית הדין אל הלקוח באומרם: נהג בצורה מוסרית ומסור את הנכס לשכן!
אך אפשר גם לפרש שלשכן יש זכות ממונית בגוף הנכס, ומלכתחילה הוא המועמד הטבעי והראשוני לקנותו. זאת ועוד, הואיל ולפי זה זכותו מתחילה עוד קודם המכירה, הרי שהיא מחלישה מעט אף את בעלות המוכר.
מתברר שזו מחלוקת בין רש"י ובין הרמב"ם:
בהסבירו את דין בן המצר, פונה רש"י אל ליבו של הלקוח: "דבר שאי אתה נחסר כל־כך, שתמצא קרקעות במקום אחר, ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים" (ב"מ קח,א). כלומר: זו הנהגה מוסרית בלבד מצד הלקוח.
לעומתו, הרמב"ם מדגיש בעיקר את זכות השכן מלכתחילה: "אמרו חכמים, הואיל וְהַמֶכֶר אחד הוא, טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר" (לעיל יב,ה).
ברוח זו יובנו דבריו כאן, בתארו כיצד המוכר מתדיין עם הקונה והשכן. לכאורה, זה סכסוך פנימי בין הקונה לבין השכן, ואיך נכנס המוכר לסיפור? אלא שכאמור, לשכן יש זכות כלשהי בגוף הנכס עוד בהיותו ביד המוכר (לקוטי שיחות, כרך יט, עמ' 55). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
