מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1970 - כל המדורים ברצף
	לחגוג למרות הכול
	יש חדש
	שלוש נשים ומסר לדורות
	תשובה
	מי הצליח לתקוע
	מתוך הכאב תפרוץ הגאולה
	פקודות או עצות
	גלגולו של שופר
	רציתי לשאול
	הכנות לשבת בחג
	תקיעת שופר אחרי 75 שנה

כשהוזמן רב העיר ליל שבצרפת להשתתף במעמד זיכרון לציון 75 שנים לגירוש יהודי עירו למחנות ההשמדה, החליט פתאום להוציא את השופר ולסגור מעגל

תעודת זהות. הרב אליהו דהאן, 62, רבה של צפון צרפת ושליח חב"ד בעיר ליל, הרביעית בגודלה בצרפת, שבה מתגוררים יותר ממיליון תושבים. אביו יליד מרוקו, מתלמידיו הראשונים של שליח חב"ד שם, הרב מיכאל ליפסקר. קרוב לארבעים שנה פועל הרב דהאן בליל, וזכה להקים בה מוסדות חינוך, תורה וחסד. בשנים האחרונות בנו משמש יד ימינו בפעילות.

"הוצאתי את השופר ואלה היו רגעים מצמררים של סגירת מעגל". הרב דהאן

אלול. לאורך כל ימי חודש אלול אני נוהג להתהלך עם השופר ברחובות העיר, ולזכות יהודים בתקיעת שופר. יש בשופר משהו מיוחד, שבכוחו לעורר גם את מי שנראים רחוקים משמירת תורה ומצוות. נדיר למצוא יהודי שמסרב לשמוע את תקיעת השופר.

גירוש ראש השנה. ראש השנה הוא יום בעל משמעות עמוקה ורגישה לקהילה היהודית בליל. בימי השואה נצטוו כל יהודי העיר להתאסף יחד בערב ראש השנה, ומנקודת האיסוף בתחנת הרכבת גורשו למחנות המוות.

מי לחיים. גירוש יהודי ליל צרוב בתודעת העיר, ובמלאת 75 שנים לטרגדיה, שהכחידה כליל את הקהילה היהודית המפוארת, הוחלט ברשות המקומית ובנציגות של משרד הפנים להקים אנדרטה מיוחדת לזכר היהודים הקדושים שנרצחו באכזריות בידי הנאצים, ולקיים אירוע גדול לזכרם. המארגנים טרחו להזמין את ילדיהם ונכדיהם של הניצולים המעטים. אלה היו ילדים שתושבים בעיר, שהבינו מה הגורל הצפוי להם, פשוט 'חטפו' מידי המרצחים כדי להצילם. הללו באו עכשיו לטקס מארצות רבות.

דברים מהלב. כרב העיר הוזמנתי לשאת דברים במעמד. מול נציגי הרשויות ובני המשפחות, אמרתי שכאן, מהמקום הזה, מהרציפים האלה, לקחו את היהודים הקדושים בערב ראש השנה למחנות המוות. באותו יום שבו תכננו ללבוש בגדים חגיגיים, ללכת לבית הכנסת, לחגוג יחד ולהתפלל לבורא עולם, ולמחרת לשמוע את קול השופר – עולמם חרב עליהם.

תקיעה מאוחרת. בסיום דבריי, שיצאו מן הלב, הוצאתי את השופר מכיס המקטורן ואמרתי: "לזכר היהודים הנרצחים, וכדי להבטיח שדבר כזה לעולם לא יישנה, נשמע כולנו את קול השופר שאותם יהודים לא זכו לשמוע בראש השנה ההוא". תקעתי בשופר, ואלה היו רגעים מצמררים של סגירת מעגל.

מצווה גוררת מצווה. בקהל היה יהודי שומר תורה ומצוות, מנכדי הניצולים, שביקש קודם לכן לומר קדיש לעילוי נשמתם. הסבירו לאיש שעל-פי כללי הפרוטוקול אי-אפשר לעשות זאת, שכן החוק בצרפת מקפיד על הפרדה בין דת למדינה. אבל אחרי תקיעת השופר כבר לא יכלו להתנגד לקדיש, והנכד אמר אותו בהתרגשות רבה.

זיכרונות. סיפורה של תקיעת השופר זכה לתהודה רבה. שנה לאחר מכן הזמינו אותי לשאת דברים בעיר סמוכה. עשיתי שם אותו דבר ותקעתי בשופר. הזקנים התרגשו מאוד, ויכולתי לחוש את סערת הרגשות שלהם ולראות את הזיכרונות מציפים אותם.

אחריות. באותה עיר נותרו יהודים זקנים, שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה. לאורך כל השנה בית הכנסת אינו פעיל, ורק יום אחד בשנה – יום הכיפורים – הוא פועל, משום שאני מתעקש שיהיה שם מניין. אני שולח כמה בחורים, והם עצמם מהווים חצי מניין. יש כמה זקנים שהיו רוצים מזמן למכור את בית הכנסת, אבל אני מסביר להם בכל פעם מחדש שעליהם לשמור על הנכס הזה, שאותו הקימו היהודים שנרצחו בשואה. ברוך השם שעד היום המקום נשמר ומשמש זיכרון חי לאותם קדושים.

בית הכנסת בליל והרב דהאן בטקס המיוחד (צילום: מרדכי לובצקי)