חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1970 - כל המדורים ברצף
ערב ראש-השנה ה'תשפ"ה, כ"ט באלול ה'תשפ"ד (02/10/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1970 - כל המדורים ברצף
לחגוג למרות הכול
יש חדש
שלוש נשים ומסר לדורות
תשובה
מי הצליח לתקוע
מתוך הכאב תפרוץ הגאולה
פקודות או עצות
גלגולו של שופר
רציתי לשאול
הכנות לשבת בחג
תקיעת שופר אחרי 75 שנה

מס' 1970, ערב ראש השנה תשפ"ה, כ"ט באלול ה'תשפ"ד (02.10.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

לחגוג למרות הכול

חגי ישראל הם מקורות כוח ועוצמה. החגים חיוניים לכושר עמידתנו ולנחישות מלחמתנו, ועלינו לחגוג אותם ביתר שאת וביתר עוז

חגי תשרי המתקרבים מעוררים השנה תהיות בלב רבים. אנו שרויים במלחמה קשה מול אויבינו. יותר ממאה מבנינו ובנותינו עדיין חטופים בידי המפלצות האכזריות בעזה. יותר מאלף ושש-מאות משפחות איבדו במערכה הזאת את יקיריהן. רבבות מתושבי הדרום והצפון עדיין אינם יכולים לשוב לבתיהם. האם זה הזמן לחגוג?

למעשה, דילמה זו מלווה את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. שונאי ישראל בכל הדורות כיוונו את מעשי הפרעות ביהודים לימי חג ומועד. במיוחד התמחו בכך הנאצים ימ"ש. הם ביקשו לפגוע לא רק בגוף היהודי אלא גם ברוחו. ליטול מהעם היהודי את נשמתו ואת מקורות עוצמתו.

התגובה היהודית לאורך הדורות הייתה – לחגוג למרות הכול. על אפם ועל חמתם של שונאינו. לא לתת להם את מבוקשם. גם במחנות ההשמדה עשו היהודים מאמצים עילאיים לחגוג את חגי ישראל, ולוּ באמצעים העלובים שעמדו לרשותם. כי את המנגינה הזאת אי-אפשר ואסור להפסיק!

השמח מנצח

אחרי השואה העלו יהודים טובים הצעה להשאיר כיסא ריק בשולחן הסדר, לזכר ששת המיליונים. הרבי מליובאוויטש שלל את הרעיון. הוא הסביר שזיכרון השואה מחייב תשומת לב נפרדת, ואין לערבבו עם אווירת חג ומועד. עוד אמר כי זה בדיוק מה שהצורר הנאצי רצה, שיהיו כיסאות ריקים בבתי ישראל. ראוי לעשות את ההפך: יש לכם מקום לעוד כיסא? אל תשאירו אותו ריק, אלא הזמינו עוד יהודי אל שולחן הסדר. זה המענה היהודי לכל מי ששואף להשבית את חגינו.

אכן, כשמדובר בסתם מסיבות ובילויים, בהחלט יש מקום לצמצמם, מתוך הזדהות עם כאב העם. אבל חגי ישראל אינם מסיבות. הם מקורות כוח ועוצמה. אלה ימים יקרים המעניקים לנו נכסי רוח הנחוצים בימים כאלה דווקא. החגים חיוניים לכושר עמידתנו ולנחישות מלחמתנו, ועלינו לחגוג אותם ביתר שאת וביתר עוז.

ראינו את החיילים שרים ורוקדים לפני הכניסה לעזה. הם ידעו היטב שזו מלחמה, ושבדרך הטבע יהיו מי שלא ישובו. השירה והריקודים לא באו 'לעשות שמח', אלא נועדו למלא את הנפש כוח ועוצמה, להרים את המורל ולצאת בביטחון לקרב. אין מנצחים במלחמה מתוך דיכאון ודכדוך אלא בשמחה ובמרץ נעורים.

לבקש בתפילות

הימים הנוראים הם בדיוק הזמן להתפלל אל אבינו שבשמיים ולבקש את כל מה שכולנו מייחלים לו. ובעצם, הכול מופיע במחזור התפילה: "בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאֵינוּ. הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ. כַּלֵּה... חֶרֶב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית מִבְּנֵי בְּרִיתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ. נְקֹום נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ".

ראש השנה כולל בתוכו חגיגיות ודמעות, סעודות מכובדות ותפילות בלב נשבר. זה גם הסיפור היהודי ההיסטורי – "בְּדָמַיִךְ חֲיִי". הקיום שלנו משלב כאב וצמיחה, אובדן ובניין. כל מרכיב כזה ראוי לתשומת הלב הנכונה, ויש זמן לכל דבר. אבל את החגים חייבים לחגוג ולשאוב מהם כוחות לכל השנה כולה.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה!


ראש השנה כסיפור היהודי. שופר ודבש, חגיגיות ודמעות

  יש חדש

לזַכות בתקיעת שופר

בימי ראש השנה ייצאו אי"ה אלפי חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. הם יבקרו אצל מאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי אבות וכדומה, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר. צעירי חב"ד הכשירו מאות ממקורבי בתי חב"ד לתקוע בשופר והם יזַכו את שכניהם במצווה הגדולה.

בית הכנסת הפתוח

בתי חב"ד ברחבי הארץ מקימים כחמש-מאות אתרי תפילה מיוחדים לראש השנה וליום הכיפורים, בעבור ציבור שאינו רגיל ללכת לבית הכנסת כל ימות השנה. התפילות נערכות במאהלים גדולים וממוזגים, באולמות ציבוריים ובבתי חב"ד, והבאים גם נהנים מהדרכה מסודרת במשך התפילה. רשימת אתרי התפילה באתר chabadisrael.co.il.

פדיון כפרות

מנהג ישראל לקיים לקראת יום הכיפורים את מנהג הכפרות, ולתת את תמורתן לצדקה. זאת הזדמנות נאותה לקיים את המנהג החשוב וגם לתת צדקה למוסדות העוסקים כל ימות השנה במעשי צדקה וחסד ובהפצת אור היהדות בדרכי נועם ובאהבת ישראל. אפשר לתרום לבתי חב"ד באתר chabadisrael.co.il.

  שלחן שבת

שלוש נשים ומסר לדורות

נאמר בגמרא (ברכות כט,א ועוד) שבראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה. המשותף לשלוש הנשים האלה הוא הרצון להביא ילד יהודי לעולם, בלי לחסוך במאמץ. מכיוון שראש השנה הוא היום הכללי של השנה, הרי המסרים של שלוש הנשים האלה מהווים בעבורנו הוראה כללית.

תחילה אנו קוראים על שרה אימנו, "וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר". שרה לא רק רצתה וקיבלה בן, התורה גם מספרת כיצד התמסרה לחינוכו של יצחק אף יותר מאברהם, כאשר התעקשה "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי, עִם יִצְחָק" ודרשה את סילוקו.

תנאים הפוכים

חייו של יצחק התעצבו בארץ ישראל, ב'חממה' של הוריו, בתוך שפע בגשמיות וברוחניות. יצחק היה 'עולה תמימה', ונאסר עליו לצאת מהארץ הקדושה. ומאחר שהשפע מגיע לארץ ישראל וממנה לכל העולם, זכה בעצמו לעושר עצום ורב.

לעומתו, יוסף הצדיק, בנה של רחל, חי בתנאים הפוכים לגמרי. כל זמן שהיה בארץ ישראל נאמר עליו שהיה רק "נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה". שליחותו להפוך למנהיג ולמושל התממשה במצרים דווקא (הוא הוחזר לארץ ישראל רק זמן רב אחרי פטירתו).

בעקבות יצחק ויוסף

מזה יש ללמוד שבחיי כל יהודי, קטן כגדול, ייתכנו תקופות שונות. לפעמים הוא במצב של 'יצחק', ונהנה מרווחה ושגשוג, הן בגשמיות הן ברוחניות, ולעיתים חייו מלאי סבל ומצוקה בגשמיות וברוחניות, כחייו של יוסף.

יש לוודא שהצלחה כלכלית לא תסנוור את עיניו, אלא הוא ידבק בדרכו של יצחק אבינו. ומיוסף הצדיק עליו ללמוד כי קשיים חומריים, ואפילו ייסורים, אינם צריכים לגרום ייאוש. ההפך, דווקא משפל המדרגה הוא עלה לגדולה, עד שנעשה משנה למלך, שבלעדיו לא הרים איש את ידו ורגלו במצרים.

כוחה של האם

כדי שהיהודי בבגרותו ישמור את דרך ה' בכל תנאי ומצב, נדרשת השקעה בחינוכו כבר מהשנה הראשונה, על־ידי האֵם, ששרה באוזניו שירי קודש ומקיפה אותו בתורה ומצוות.

ועל־ידי זה מתממש העניין המיוחד שמייצגת חנה, ששמה נגזר מהשורש 'חן', המבטא נשיאת חן שאינה מותנית בתכונה מסוימת. ואכן, ההפטרה שעוסקת בה מסתיימת בימות המשיח – "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" – שיהיו בהם גילויים רוחניים מרוממים. על־ידי המאמץ והיגיעה הרוחניים, על אף קשיי הגלות, תתממש הבטחת ה' לרחל: "כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" (ירמיהו לא,טו).

(שיחות קודש תשמ"א, עמ' 90)

  מן המעיין

תשובה

מעלת בעלי תשובה

"מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד). צדיק גמור, היינו מי שרואה עצמו גמור ומושלם בדבריו ובמעשיו – הוא במדריגה נמוכה מזו של בעל תשובה, שליבו נשבר בקרבו.

(רבי בונם מפרשיסחה)

מתי מתחילים

העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה אחרי 'נעילה' ביום הכיפורים.

(רבי ישראל מסלנט)

העסק הטוב ביותר

תשובה היא העסק הטוב ביותר, כי אחר התשובה, גם ההפסד נעשֶה רֶווח. עבירות נהפכות למצוות; "זדונות נעשות לו כזכויות".

(רבי יואל מנובהרדוק)

כשאין תשובה

רבי אומר: "בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר" (יומא פו). החידושי הרי"ם היה מספר: בהיותו ילד כבן שמונה נפל המלמד שלו למשכב ונטה למות. קודם פטירתו נכנסו אליו אנשי החברה קדישא ואמרו לו: התוודה! אמר המלמד הגוסס: העולם אומר שאי-תשובה אף היא תשובה. היינו מי שמרגיש שאין לו תשובה, זה עצמו בבחינת תשובה.

שלושה דברים

"שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר" (משנה שבת ב,ו). "ערב שבת עם חשיכה" – הכוונה לערב יום הכיפורים, שבת שבתון, ואז צריך כל אדם לומר שלושה דברים: 'עִשרתם' – עוד מעט יעברו עשרת ימי תשובה; 'עִרבתם', הנה נשלם ערב היום הקדוש; "הדליקו את הנר" של יום הכיפורים.

(ה'שר שלום' מבעלז)

למי יש מקום

"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות ה). למה לא התרחב הנס, שיהיו גם עומדים רווחים? אלא, 'עומדים' היא בחינת גבהות וגאווה, קומה זקופה, ואילו 'משתחווים' זו בחינת ענווה, ביטול והכנעה. מי שהיו עומדים בקומה זקופה ובגאווה, אצלם היה צפוף, בין שהיו עומדים ובין שהיו משתחווים. אבל 'ומשתחווים' – מי שהיו בהכנעה, אצלם היה 'רווחים', בין כשהיו עומדים ובין כשהיו משתחווים.

(רבי שלום טאוב ממודזיץ)

שעה קלה לתשובה

"מי שנפלה עליו מפולת... מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי, מפקחין עליו" (משנה יומא ח,ז). ובגמרא: "לא נצרכה אלא לחיי שעה". כדאי להאריך עליו את חיי הייסורים שלו, אפילו לשעה, כי בשעה קלה אפשר לעשות תשובה.

(מאירי)

רמזי החגים

"ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך" (מהפטרת שבת שובה). 'עשות משפט' – בעשרת ימי תשובה, שבהם אומרים 'המלך המשפט'. 'אהבת חסד' – בחג הסוכות. 'הצנע לכת' – בשמיני עצרת, שאז הוא הייחוד, שהוא בהצנע.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

  אמרת השבוע

מי הצליח לתקוע

התוקע בשופר בבית מדרשו של רבי שלמה מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה', היה תלמיד-חכם מופלג, חסיד וירא שמיים. פעם אחת, בראש השנה, עמד לתקוע ולא הצליח להוציא מהשופר אפילו תקיעה אחת. הוא ניסה שוב ושוב, החליף שופרות – ולא הצליח לתקוע.

כשראו כך, קראו לאברך אחד לעלות ולנסות לתקוע, ומייד תקע את כל התקיעות כראוי.

אחרי התפילה אמר הצדיק לתוקע הקבוע: "בני המדינה הכינו כתר חדש ומפואר למלך, ורצו לשבץ בו אבנים יקרות ומרגליות. מסרו את העבודה לאומן מומחה, אך אומן זה, מכיוון שידע את ערך הכתר ואת העובדה שהוא עומד להיות מוגש למלך, רעדו ידיו ולא הצליח לעשות את המלאכה. מה עשה? קרא לאחד מעוזריו, אדם פשוט, הראה לו מה לעשות, והוא עצמו יצא מהחדר, שלא יראה כלל את מעשיו. העוזר, שלא ידע את ערך הכתר, עשה את המלאכה בביטחון וכראוי".

  גאולהפדיה

מתוך הכאב תפרוץ הגאולה

מִן הַמֵּצַר. קודם תקיעת השופר בראש השנה אומרים את הפסוק (תהילים קיח,ה): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ". זה גם המבנה של השופר – צידו האחד צר ('מן המֵצר') וצידו השני רחב ('במרחב'). על-ידי הלחץ שהתוקע מפעיל בצידו הצר, התקיעה בוקעת מן הצד הרחב. ואמנם, זו מהותו הרוחנית של השופר – צעקה פנימית הבוקעת מתוך ה'מֵצר' והלחץ דווקא. השופר מבטא את 'צעקת הלב' של יהודי, שחש את ריחוקו מה', וצועק מתוך כאב את רצונו לחזור ולהיות קשור ודבוק בקב"ה.

צעקה פנימית זו מגיעה לרום המעלות, ומכאן חשיבותה העצומה של מצווה זו. על-ידי הצעקה 'מן המֵצר' מגיעים עד 'מרחב י-ה' – עד הדרגות האין-סופיות והבלתי-מוגבלות של האור האלוקי. לכן השופר מעורר חיוּת חדשה ושפע חדש למען העולם, למשך כל השנה החדשה.

בגאולה יישמע קולו של 'שופר גדול', כמו שנאמר (ישעיה כז,יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל". ה'שופר' הזה בא גם הוא בעקבות מצב של 'מֵצר'. קודם הגאולה עם ישראל עומד במצב של 'מֵצר' – הצרות הגשמיות והשפל הרוחני גורמים לכל יהודי לחוש תחושה עמוקה של 'מֵצר'. במיוחד צר וכואב לאותם יהודים שהם בבחינת 'אובדים' ו'נידחים', החשים כאב עצום על ריחוקם מן האמת האלוקית. 'מֵצר' זה יוצר את הקרקע להתגלות העצומה של ה'שופר גדול', שבעקבותיו ייגאלו גם "הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

טעימה מהרמב"ם

פקודות או עצות

"אַף-עַל-פִּי שֶׁכָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה גְּזֵרוֹת הֵם... רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם, וְכָל מָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִתֵּן לוֹ טַעַם – תֵּן לוֹ טַעַם" (סיום ספר קרבנות)

שאלה עתיקת יומין נידונה בדברי גדולי ישראל – האם המצוות נועדו להביא תועלת ותכלית?

באשר למצוות המוגדרות 'משפטים', כמו כיבוד הורים, ודאי שיש בהן תועלת, שהרי זו מובנת בהיגיון, עד שאפשר היה להבין שיש לנהוג כך גם לולא הציווי האלוקי. השאלה העיקרית היא על ה'חוקים', המצוות הבלתי-מובנות, כמו דיני טומאה וטהרה ועוד.

בחיבורו 'מורה נבוכים' (חלק ג, פרק כו) הרמב"ם מגדיר את השאלה כך: מה מקור המצוות, רצון ה' או חוכמתו? אם הרצון, אין המצוות לשם תועלת; אך אם הן נובעות גם מהחוכמה, ודאי שיש בהן מטרה כלשהי. מסקנתו היא שהמצוות באו הן מרצונו הן מחוכמתו יתברך, והלכך יש לכולן – גם ל'חוקים' – טעם וסיבה. זו גם דעת כמה מהראשונים (רמב"ן תצא כב,ו; אב"ע יתרו כ,א).

עמדה זו מתבטאת גם בחיבורו משנה תורה, בסיום ספר עבודה, שבו הוא כותב על החוקים "שאין טעמן ידוע" (סיום ספר עבודה). כלומר: יש להם טעם, אלא שאינו ידוע לנו. נאמן לשיטתו, מסיים הרמב"ם גם את ספר קרבנות בהבאת טעם לדיני מעילה.

לעומתו, רש"י רואה ב'חוקים' מצוות "שאין טעם בדבר" (תולדות כו,ה). הווי אומר: אמנם ל'משפטים' יש טעם מסוים, ואולם ל'חוקים' אין שום טעם והסבר.

  מעשה שהיה

גלגולו של שופר

"לא ידעתי איך עושים שופר", סיפר לימים. "נותני עצות לא חסרו. זה אומר להשרות את הקרן במים רותחים, וזה מייעץ דווקא במים צוננים. נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיניי"

"אומר לך את אשר על ליבי. משתוקק אני בכל נפשי ומאודי לקיים בראש השנה את מצוות תקיעת השופר, כאן במחנה".

זה היה רבי יצחק פינקלר, האדמו"ר מרדושיץ, ששהה במחנה העבודה סקרז'יסקו-קמינה שבמחוז קילצה בפולין. כל ימי המלחמה פעל הרבי במסירת נפש לטובת קהילתו, וסירב להימלט מהגטו, כדי שלא לנטוש את קהילתו.

לקראת ראש השנה תש"ד הלהיב האדמו"ר את היהודים שעליהם לקיים את מצוות תקיעת שופר בתוך הגיהינום הנאצי. "הדבר אפשרי בהחלט", טען הרבי, והציג את תכניתו. "נבקש מאחד מבעלי המלאכה במסגרייה שיביא למחנה ראש בעל-חיים, ומהקרן שלו נייצר שופר".

מקורביו של הרבי חשבו שהדבר אינו מציאותי. בעדינות ניסו לשכנע את רבם, אך הרבי עמד על דעתו. "דווקא בשעה קשה כל-כך", אמר, "ראוי לקיים את המצווה שבכוחה לעורר את מידת הרחמים ולדחוק את מידת הדין".

דבריו חדרו ללב היהודים. נאסף הכסף הדרוש ונמצא פולני שהסכים להגניב ראש בעל-חיים. כעבור כמה ימים ביצע את המשימה, אך האכזבה הייתה מרה כאשר התברר שזה היה ראש פר, שקרניו פסולות לשופר.

ראש השנה ממשמש ובא. לא יהיה זמן מספיק להתחיל הכול מחדש. וגם אין בסביבה מומחה שיודע לייצר שופר מהקרן. אבל הרבי היה נחוש וביקש שיסבירו לפולני איזה ראש של בעל-חיים עליו להביא. שוב נאסף סכום כסף, והפעם לשמחת כולם הוגנב למחנה ראש של איל.

כעת עמדה לפני הרבי השאלה על מי אפשר להטיל את מלאכת עשיית השופר. משה וינטרטר שהה עימו בצריף מספר 14 והיה מבאי ביתו עוד בפיוטרקוב. "משה, השגנו קרן של איל. אתה עובד במסגרייה. שם יש לך הכלים להתקין שופר כשר לתקיעות בימים הנוראים". משה בא במבוכה. הוא פחד להיתפס וגם לא ידע כיצד לבצע את המלאכה.



הרבי היה נחוש. ראש איל הוברח והשופר נוצר (צילום: 'יד ושם')

"יודע אני יפה שהדבר כרוך בסכנת נפשות", אמר לו הרבי, ומעיניו זלגו דמעות חמות. "אך מבטיח אני לך שבזכות הכנת השופר תישאר בחיים ועוד תראה את הטוב".

משה נענה. לא היה לו מושג כיצד יעביר את הקרן לבית החרושת, שהיה במרחק של שלושה קילומטרים מהצריף. האסירים צעדו לשם בשביל שמשני צידיו ניצבו משמרות של אנשי אס-אס, והללו חיפשו בדקדקנות אצל כל חשוד. יומיים קודם לכן נמצאה אצל יהודי חתיכת עור והוא נורה למוות.

בברכיים רועדות עבר משה את השביל והקרן באמתחתו. לשמחתו הכול עבר בשלום. "לא ידעתי איך עושים שופר. ממה מתחילים", סיפר לימים. "נותני עצות לא חסרו. זה אומר להשרות את הקרן במים רותחים, וזה מייעץ דווקא במים צוננים. אינני זוכר בדיוק כיצד עשיתי זאת. נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיניי...".

בערב ראש השנה הופיע משה בצריף ושופר מוכן בידיו. שמחתו של רבי יצחק לא ידעה גבול. מפה לאוזן עברה השמועה שבצריפו של הרבי יתפללו בציבור ויתקעו בשופר.

הרבי ניגש לפני התיבה והתפלל בנעימה מיוחדת, מילה במילה, כדי שהנאספים יוכלו לחזור על המילים, באין סידור או מחזור בידיהם. כשהגיעה השעה, נטל בידיים רועדות את השופר ותקע בו.

"הייתה לנו תחושה או הרגשה שכל הפמליה של מעלה ירדה להשתתף בתפילתנו זו, שנבעה מעומקא דליבא", סיפר לימים אברהם אלטמן, אחד מהמתפללים. "לא! תפילה שכזאת לא שוכחים לעולם. זה היה באותה שנה שבה כל קרובינו, יקירינו, הורינו ובני משפחותינו נרצחו. הייתה לנו הרגשה שגם הם, יקירינו, משתתפים בתפילתנו זו. התפילה הזכה, וקולות השופר, נתנו לנו כוח לעמוד בכל הייסורים והתלאות שהתייסרנו בהם...".

משה הוסיף להחזיק בשופר, אך בתלאות הזמן הוכרח להפקידו בידי אסיר יהודי בצ'נסטוחוב.

כהבטחת הרבי, ניצל מהמלחמה והתיישב בבני-ברק. געגועיו לשופר לא שככו, והוא לא חדל מלחשוב ולדבר על אודותיו. נודע לו שיהודי ושמו יעקב פאט קיבל את השופר מידי אחד ממשוחררי המחנות, מתנה על עזרתו להם. פאט הלך לעולמו והשופר התגלגל לידיים אחרות. חיפושים שנערכו אחריו העלו חרס והשופר לא נמצא.

בשלב מסוים פנה משה אל מנהל ארכיון' יד ושם', הד"ר יוסף קרמיש, והלה החליט להיכנס לעובי הקורה ולאתר את השופר. לאחר מאמצים רבים התברר שהשופר נמצא בידי משפחה בניו-יורק. לאחר השתדלות רבה נעתרה המשפחה ובשנת תשל"ז העבירה את השופר ל'יד ושם'.

הד"ר קרמיש סיפר ליחיאל גרשנטיין, חתנו של הרבי מרדושיץ, על אירוע מיוחד שקרה במהלך משלוח השופר לארץ. קודם ההמראה קלט השליח שזו הייתה טעות מצידו להכניס את השופר יקר הערך למזוודה הנשלחת לבטן המטוס, והוא התעקש שרצונו לקחתו עימו בתיק היד.

הוא התחנן לפני צוות המטוס שיפתחו את תא המטען וימצאו את מזוודתו, כדי שיוכל לקחת את השופר. לאחר תחנונים רבים ניאותו. כשנחת, הבין את גודל הנס, שכן המזוודה אבדה ולא נמצאה, ואילו השופר ניצל.

(על-פי יד ושם, 'הוד וגבורה')

  רציתי לשאול

עם הרב שמואל גרוזמן

מנהל בית חב"ד במגדל

על מה מתפללים בראש השנה, על הצרכים האישיים או על המלכת הקב"ה למלך?

אכן, ההתמקדות בראש השנה היא על המלכת הקב"ה למלך. זה הדגש בכל תפילות החג – 'מלוך על העולם כולו'. כמעט איננו מבקשים בקשות אישיות בתפילות, חוץ מבמקומות מועטים, כמו 'זוכרנו לחיים', 'ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה', וכמו-כן ב'אבינו מלכנו' ובפתיחת ההיכל.

בתיקוני זוהר אף מופיע ביטוי חריף על המבקשים את צורכיהם האישיים בימים הנוראים, שהם דומים לכלבים הצועקים: 'הב-הב'; שכן בשעות קדושות אלה צריך לחשוב על השכינה ולא על הצרכים האישיים.

ועם זה, הלוא הבקשות על הצרכים האישיים הוכנסו לנוסח התפילה בידי חז"ל, ומזה מובן שצריך לבקשן, וכדי לבקשן באמת – האדם צריך לחוש את הצורך בהן!

הרבי מליובאוויטש מסביר שבאמת אין סתירה בין הדברים. בקשת הצרכים הגשמיים צריכה אף היא להיות למען הקב"ה – להשלמת מלכותו על העולם. כדי שתתמלא הבקשה 'מלוך על העולם כולו' נדרש יהודי לעסוק בענייני העולם – לשם שמיים – ועל-ידי כך לקדשם ולשעבדם למלכות הבורא. ממילא מובן שהוא זקוק לבריאות, לפרנסה, לחיים ארוכים וכו', כדי שיוכל למלא את תפקידו בעולם.

הבקשה בדבר הצרכים הגשמיים לא באה אפוא כדי לספק את המאוויים האישיים, חלילה, אלא כדי שהאדם יוכל לעבוד את קונו כראוי ולהביא את אור הקדושה לחלקים רחבים יותר של העולם ולעשות מהם "דירה לו יתברך בתחתונים".

ואף מי שעדיין לא הגיע למדריגה זו, והוא מבקש את צרכיו הגשמיים למען עצמו – הרי בעומק הדברים מסתתרת שאיפתה העמוקה של הנשמה לשפע גשמי, מתוך כוונה למלא את הכוונה העליונה.

  פינת ההלכה ומנהג

הכנות לשבת בחג

שאלה: איך עושים הכנות לשבת ביום השני של ראש השנה?

תשובה: את נרות השבת מדליקים בזמן הקבוע בלוחות, וההדלקה היא מאש קיימת, ולא בהצתת גפרור וכדומה. לצורך זה מדליקים בערב החג נר (כמו נר נשמה) הדולק כמה ימים, כדי שתהיה בו אש עד הדלקת הנרות של ערב שבת.

את האוכל שרוצים לחמם בעבור השבת יש להעמיד על הפלטה בחג השני (ביום שישי) מבעוד יום, כדי שיספיק להתחמם קודם כניסת השבת, באופן שאם ירצו, יוכלו לאכול ממנו בחג.

אפשר גם לבשל בחג השני בעבור השבת, על אש שהודלקה בכיריים מערב החג, ויש להבטיח שהתבשיל כבר יהיה מוכן לאכילה בחג עצמו. בכיריים מהדגמים הישנים אפשר להדליק את הגז גם בחג עצמו, בהעברה מאש קיימת. בכיריים החדישות יותר נוצרת בעיה של הפעלת המצתים החשמליים, פעולה האסורה בחג. אפשר לפתור זאת על-ידי הוצאת התקע של הכיריים מהחשמל קודם החג.

רצוי מאוד להכין מערב החג את ספר התורה שבו יקראו בשבת. אם לא הכינו, או שהיו זקוקים לספר התורה הזה לצורך הקריאה בראש השנה, אין לגלול אותו במהלך החג למקום הקריאה בשבת, אלא יש לעשות זאת בשבת עצמה (וכן פסקו הרמ"א ואדמו"ר הזקן). ויש מתירים, ורבים מסתמכים עליהם ומקילים בכך.

שנת מעשר עני: שנת תשפ"ה היא שנת 'מעשר עני', וחובה זו חלה על כל הירקות שנקטפו מראש השנה ואילך במקרה של ספק אם הירקות נקטפו בשנת תשפ"ד או תשפ"ה, יש להפריש מספק גם 'מעשר שני' וגם 'מעשר עני' (בפירות הולכים אחרי החנטה. פירות הנקטפים עכשיו חנטו בשנת תשפ"ד, והם חייבים במעשר שני ולא עני. רק הפירות שיחנטו בשנת תשפ"ה יתחייבו במעשר עני).

  חיים יהודיים

תקיעת שופר אחרי 75 שנה

כשהוזמן רב העיר ליל שבצרפת להשתתף במעמד זיכרון לציון 75 שנים לגירוש יהודי עירו למחנות ההשמדה, החליט פתאום להוציא את השופר ולסגור מעגל

תעודת זהות. הרב אליהו דהאן, 62, רבה של צפון צרפת ושליח חב"ד בעיר ליל, הרביעית בגודלה בצרפת, שבה מתגוררים יותר ממיליון תושבים. אביו יליד מרוקו, מתלמידיו הראשונים של שליח חב"ד שם, הרב מיכאל ליפסקר. קרוב לארבעים שנה פועל הרב דהאן בליל, וזכה להקים בה מוסדות חינוך, תורה וחסד. בשנים האחרונות בנו משמש יד ימינו בפעילות.


"הוצאתי את השופר ואלה היו רגעים מצמררים של סגירת מעגל". הרב דהאן

אלול. לאורך כל ימי חודש אלול אני נוהג להתהלך עם השופר ברחובות העיר, ולזכות יהודים בתקיעת שופר. יש בשופר משהו מיוחד, שבכוחו לעורר גם את מי שנראים רחוקים משמירת תורה ומצוות. נדיר למצוא יהודי שמסרב לשמוע את תקיעת השופר.

גירוש ראש השנה. ראש השנה הוא יום בעל משמעות עמוקה ורגישה לקהילה היהודית בליל. בימי השואה נצטוו כל יהודי העיר להתאסף יחד בערב ראש השנה, ומנקודת האיסוף בתחנת הרכבת גורשו למחנות המוות.

מי לחיים. גירוש יהודי ליל צרוב בתודעת העיר, ובמלאת 75 שנים לטרגדיה, שהכחידה כליל את הקהילה היהודית המפוארת, הוחלט ברשות המקומית ובנציגות של משרד הפנים להקים אנדרטה מיוחדת לזכר היהודים הקדושים שנרצחו באכזריות בידי הנאצים, ולקיים אירוע גדול לזכרם. המארגנים טרחו להזמין את ילדיהם ונכדיהם של הניצולים המעטים. אלה היו ילדים שתושבים בעיר, שהבינו מה הגורל הצפוי להם, פשוט 'חטפו' מידי המרצחים כדי להצילם. הללו באו עכשיו לטקס מארצות רבות.

דברים מהלב. כרב העיר הוזמנתי לשאת דברים במעמד. מול נציגי הרשויות ובני המשפחות, אמרתי שכאן, מהמקום הזה, מהרציפים האלה, לקחו את היהודים הקדושים בערב ראש השנה למחנות המוות. באותו יום שבו תכננו ללבוש בגדים חגיגיים, ללכת לבית הכנסת, לחגוג יחד ולהתפלל לבורא עולם, ולמחרת לשמוע את קול השופר – עולמם חרב עליהם.

תקיעה מאוחרת. בסיום דבריי, שיצאו מן הלב, הוצאתי את השופר מכיס המקטורן ואמרתי: "לזכר היהודים הנרצחים, וכדי להבטיח שדבר כזה לעולם לא יישנה, נשמע כולנו את קול השופר שאותם יהודים לא זכו לשמוע בראש השנה ההוא". תקעתי בשופר, ואלה היו רגעים מצמררים של סגירת מעגל.

מצווה גוררת מצווה. בקהל היה יהודי שומר תורה ומצוות, מנכדי הניצולים, שביקש קודם לכן לומר קדיש לעילוי נשמתם. הסבירו לאיש שעל-פי כללי הפרוטוקול אי-אפשר לעשות זאת, שכן החוק בצרפת מקפיד על הפרדה בין דת למדינה. אבל אחרי תקיעת השופר כבר לא יכלו להתנגד לקדיש, והנכד אמר אותו בהתרגשות רבה.

זיכרונות. סיפורה של תקיעת השופר זכה לתהודה רבה. שנה לאחר מכן הזמינו אותי לשאת דברים בעיר סמוכה. עשיתי שם אותו דבר ותקעתי בשופר. הזקנים התרגשו מאוד, ויכולתי לחוש את סערת הרגשות שלהם ולראות את הזיכרונות מציפים אותם.

אחריות. באותה עיר נותרו יהודים זקנים, שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה. לאורך כל השנה בית הכנסת אינו פעיל, ורק יום אחד בשנה – יום הכיפורים – הוא פועל, משום שאני מתעקש שיהיה שם מניין. אני שולח כמה בחורים, והם עצמם מהווים חצי מניין. יש כמה זקנים שהיו רוצים מזמן למכור את בית הכנסת, אבל אני מסביר להם בכל פעם מחדש שעליהם לשמור על הנכס הזה, שאותו הקימו היהודים שנרצחו בשואה. ברוך השם שעד היום המקום נשמר ומשמש זיכרון חי לאותם קדושים.



בית הכנסת בליל והרב דהאן בטקס המיוחד (צילום: מרדכי לובצקי)


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)