חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1956 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת שלח, כ"ב בסיון ה'תשפ"ד, (28/06/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1956 - כל המדורים ברצף
למצוא את לב העניין
יש חדש
מה לומדים מסיפור המרגלים
המרגלים
זיכרון טוב
הרועה אינו מוותר על דורו
עם ישראל אינו מתבטל בין האומות
"אל תירו; הם מכוחותינו"
טלית קטן תחת החולצה
רציתי לשאול
המשפחה שמאחורי 'תופעת הציצית'

מס' 1956, ערב שבת-קודש פרשת שלח, כ"ב בסיון ה'תשפ"ד (28.06.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

למצוא את לב העניין

בספר תהילים נחשף המניע הנסתר שמאחורי טיעוני המרגלים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה". בתוך נפשם הם מאסו בארץ ישראל

משעשע למדיי להקשיב לפוליטיקאים ולראות איך הטיעונים והנימוקים הם כחומר ביד היוצר. זו אמנות מיוחדת לטעון היום טענה אחת ומחר את ההפך, כשמפת האינטרסים משתנה.

ברור לגמרי שנימוקים הגיוניים משרתים בעצם מניעים נסתרים. לכן אין טעם להתווכח עם הטיעונים הגלויים, כי ברגע שיתנפץ טיעון אחד, יצוץ מייד טיעון חדש. וגם אם כל הטיעונים יתפוררו, עדיין ידבקו הטוענים בעמדתם, מכיוון שאותו מניע פנימי לא יאפשר להם לזוז ממקומם.

המרצע יצא מן השק

לפני תשע-עשרה שנה הונפה החרב שהביאה לחורבן היישובים היהודיים בחבל עזה וגירוש אלפי תושביהם. רבים וטובים עמדו וזעקו – מה התכלית של המעשה המטורף הזה? איזו תועלת הוא יביא לנו, מלבד הענקת ניצחון לאויבי ישראל? הזהירו שהיציאה מרצועת עזה תאפשר להזרים לתוכה כמויות אדירות של טילים ואמצעי לחימה. התריעו שבמקום ירי מרגמות על יישובי גוש קטיף יהפוך אזור הדרום כולו למוכה טילים.

אבל היו מי שאטמו את אוזניהם משמוע. הם שעטו בברוטליות לעבר החורבן והגירוש, בתמיכתה הדורסנית של התקשורת. ואתה שאלת את עצמך: האם נסתתרה בינתם?! וכי אנשים אינם מבינים שעומד להתרגש עלינו אסון איום ונורא?!

חלפו הימים והמרצע יצא מן השק. פתאום התחילו בכירים בזירה הפוליטית והתקשורתית להודות שהמטרה העיקרית לא הייתה קידום השלום או שיפור הביטחון. היעד המרכזי היה שבירת רוחם של המתנחלים. השנאה לגיבורי החיל, מיישבי ארץ ישראל, הייתה גדולה כל-כך, עד שהכול היה כשר כדי להכות בהם.

התברר בדיעבד שכל הוויכוח היה חסר טעם, כי השיקולים הביטחוניים והניסיון להעריך מה יקרה בפועל – לא עניינו באמת את תומכי הגירוש והחורבן. הם זלזלו באזהרות, הגחיכו את הנימוקים הרציניים, לעגו למתיישבים הכואבים. הם רצו את החורבן. נקודה.

טיפוח אהבת הארץ

גם בפרשת השבוע אנחנו רואים טיעונים ונימוקים ומניע פנימי. המרגלים שחזרו מארץ ישראל תיארו את עוצמתם של יושבי כנען, והזהירו כי כיבוש הארץ יהיה כרוך באבידות כבדות. לכאורה עמדה לגיטימית, הנובעת מהמציאות שנגלתה לעיניהם.

אבל יהושע וכלב ראו אותה מציאות ממש, ומסקנתם הייתה הפוכה: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". המרגלים אמרו: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא", ואילו יהושע וכלב אמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד-מְאֹד".

בספר תהילים נחשף המניע הנסתר שמאחורי טיעוני המרגלים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה". בתוך נפשם הם מאסו בארץ ישראל. הם לא רצו להיכנס לארץ. הם לא האמינו בהבטחת הבורא לתת את הארץ לעם ישראל. זה היה המניע האמיתי, וכל השאר לא היה אלא מסך עשן.

מה שאנחנו רואים בימינו הוא אותו עימות בין אוהבי הארץ למואסיה. יש מי שחבלי ארץ התנ"ך מעוררים בו התפעמות והתרגשות, ויש מי שהחיבור הזה גורם לו רתיעה ודחייה. זה לב העניין, ולכן ההתמקדות צריכה להיות בטיפוח אהבת הארץ, בהדגשת קדושתה ובהעמקת החיבור הרגשי אליה, כנחלת עולם לעם עולם.


טובה הארץ. העמקת החיבור הרגשי לארץ ישראל (ציור: ברוך נחשון)

  יש חדש

לקראת עצרת הענק

נשלמות ההכנות לקראת העצרת המרכזית לציון ג' בתמוז, יום ההילולא השלושים של הרבי מליובאוויטש (תשנ"ד-תשפ"ד), שתהיה אי"ה ביום שלישי, כ"ו בסיוון (2.7), בהיכל 'מנורה' בתל-אביב. בעצרת יבוא לידי ביטוי מרגש, באמצעי מולטימדיה מתקדמים, הקשר האישי שמתקיים גם עכשיו בין חסידים לרבי. ניגוני חב"ד יושרו בליווי תזמורת ענקית ומקהלה מיוחדת וסוחפת. פתיחת השערים בשעה 6 בערב. העצרת מאורגנת על-ידי צעירי אגודת חב"ד. כרטיסים באתר: 3tamuz.co.il.

המונים נוהרים

בסמיכות לציוּן הקדוש של הרבי נערכות הכנות לקבלת הרבבות שאמורים לפקוד את המקום לרגל יום ההילולא. אוהל ענק רביעי הוקם במקום, וישמש לתפילות ולהתוועדויות. קבל עצום עתיד לעשות את השבת הבאה סמוך לציוּן, בתפילות ברוב עם, בלימוד חסידות ובהתוועדות עם גדולי המשפיעים. בבית מדרשו של הרבי נערכים לאורחים רבים, שיעשו את השבת במקום שבו הרבי התפלל, למד ולימד עשרות שנים.

  שלחן שבת

מה לומדים מסיפור המרגלים

סיפור המרגלים מעורר שאלה גדולה. המרגלים נשלחו בידי משה רבנו עצמו, הרועה הנאמן של עם ישראל, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו". אם כן, ודאי שהשליחות נועדה להיות עניין חיובי וחשוב.

בפועל התוצאה של שילוח המרגלים הייתה בלתי-רצויה לגמרי, עד שאילולי תפילת משה רבנו היו בני ישראל עלולים להיענש ב"אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ", חס ושלום. הגזירה בוטלה לא מפני זכותם של ישראל, אלא בגלל טענת משה, שהמצרים יפרשו את העונש כחוסר יכולת של הקב"ה להכניס את עמו לארץ.

הוראה נצחית

בכלל, התורה אין עניינה לספר סיפורים, גם אם אלה סיפורים יפים על עם ישראל, ועל אחת כמה וכמה סיפור שאינו מביע את שבחם של ישראל. התורה עניינה הוראה, והיא מורה את דרכו של כל אחד מישראל, בכל זמן ובכל מקום. גם סיפור המרגלים נושא בתוכו מסר כזה, ובמיוחד כאשר שמה של הפרשה מבטא את שילוחם.

גם ההפטרה עוסקת בשילוח המרגלים ליריחו בידי יהושע בן־נון. שם השליחות השיגה תוצאות חיוביות, שכן הם חזרו ואמרו: "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". ומכיוון שההפטרה היא מעין הפרשה, בהכרח לומר שגם סיפור המרגלים בפרשתנו טומן בחובו דבר חיובי.

ארץ המעשה

תכלית שילוח המרגלים הייתה הכנה לכניסת עַם ישראל לארץ ישראל. למעשה, הכניסה לארץ הייתה הגמר והשלמות של יציאת מצרים, שכן בני ישראל לא יצאו ממצרים כדי להישאר במדבר, אלא להמשיך ל"ארץ נושבת". גם מתן תורה תכליתו "וְזֹאת הַמִּצְוָה... לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ", היינו שקיום המצוות בשלמות אפשרי רק בארץ ישראל.

אפילו לימוד התורה הוא במדריגה נעלית יותר בארץ ישראל, שהרי חכמינו קבעו כי "תלמוד גדול – שמביא לידי מעשה". ומאחר שהמעשה מתממש בארץ ישראל, נמצא שגם לימוד התורה בשלמות הוא בארץ ישראל דווקא. כדברי הגמרא שהלימוד צריך להיות "אליבא דהלכתא", היינו לא לשם פלפולים אלא לכוון למעשה בפועל.

להיצמד לציווי

סיפור המרגלים מלמדנו אפוא את חשיבות המעשה בפועל. בתורת החסידות מבואר שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ, מכיוון שלא רצו לרדת לעולם המעשה, אלא להישאר בעולם המחשבה או לפחות בעולם הדיבור.

ואולם שילוח המרגלים בידי משה מדגיש את חשיבות המעשה בפועל. אל  לו לאדם לחשוב שבהיותו שליחו של משה רבנו הוא רשאי לערב בציווי שניתן לו את דעותיו האישיות ואת רצונותיו, שכן אז גם היֵשות והחומריות שלו מתערבבות. כאשר משה רבנו מורה לצאת ולפעול עם הזולת – אין השליח רשאי לטעון שהוא מעדיף לעסוק בלימוד, אלא עליו למלא בדיוק את השליחות שהטיל עליו משה.

(תורת מנחם, כרך עו, עמ' 334)

  מן המעיין

המרגלים

חייבים ללכת

"ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג,לב). ארץ ישראל סגולתה לאכול את 'יושביה', הקפואים במקומם בלי תנועה. בארץ ישראל אי-אפשר להיות 'יושב', אלא האדם חייב להיות 'הולך', עולה מדרגה לדרגה.

(רבי יצחק מווארקה)

גם זו דיבה

"וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות" (במדבר יג,לב). גם זה חלק מ'דיבת הארץ', חסרונותיה ומגרעותיה. המרגלים טענו שרק אנשי מידות, אנשים גבוהים בגוף וברוח, יכולים להתקיים שם, ואילו החלשים נמקים וגוועים, כי היא "ארץ אוכלת יושביה".

(אהל יעקב)

הארציות אוכלת

כיצד מתאימה טענה זו עם מה שאמרו קודם לכן שהעם היושב בארץ "חזק הוא"? אלא שתי הטענות עולות בקנה אחד: "כי חזק הוא ממנו" – קשה ביותר לאדם להשפיל את עצמו כל-כך ולהעלות את ענייני ארץ כנען. "ארץ אוכלת יושביה" היא – הארציות 'אוכלת' ומכלה את הרוחניות של היושבים בה.

(דרך מצוותיך)

כוחה של ראייה

"וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים" (במדבר יג,לב-לג). אינה דומה שמיעה לראייה. בשעה שיצאו בשליחות משה, היו אנשים כשרים, אך כשראו במו עיניהם את הארץ ואת העם היושב בה, וקלטו את עוצמת המלחמה הרוחנית הכבדה שבני ישראל יצטרכו לנהל כדי שלא להיות מושפעים מתועבות ארץ כנען – נפל ליבם בקרבם. זה דיוק הכתוב "העם אשר ראינו... ושם ראינו".

(הרבי מליובאוויטש)

מה אכפת לך

"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"  (במדבר יג,לג). זה היה אחד מחטאי המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים" - ניחא, אפשר עוד להבין; אבל "וכן היינו בעיניהם" – מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים?!

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

דמעות השוטים

"ותישא כל העדה וייתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד,א). חז"ל אמרו ששערי דמעות לא ננעלו. אם כן, למה יש צורך בשערים? הללו בשביל דמעות השוטים, שבוכים לחינם.

(רבי שמחה-בונם מפרשיסחה)

כוח מהעם

"ויפול משה ואהרון על פניהם" (במדבר יד,ה). המנהיגים מקבלים את כוחם והשראתם מהעם, וכאשר העם חוטא, אין במנהיגים כוח לעמוד.

(תפארת יונתן)

רצון בתוכנו

"אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת" (במדבר יד,ח). אם החפץ והרצון בשם ה' לארץ ישראל יהיה 'בנו', בתוך ליבנו – כי אז "והביא אותנו", נעלה ונצליח.

(רבי שאול טאוב ממודז'יץ)

  אמרת השבוע

זיכרון טוב

פעם אחת נסע רבי חיים מוולוז'ין אל מושל המחוז, כדי לבטל גזירה בתחום החינוך. הוא צירף אליו עורך דין יהודי, שאמנם היה שומר מצוות אך מודרני בלבושו.

במהלך הפגישה שאל המושל את רבי חיים לפשר חוטי הציצית המשתלשלים על מכנסיו. השיב רבי חיים שזו מצווה מיוחדת שנועדה להזכיר ליהודי את המצוות.

שאל המושל: "אם כן, מדוע עורך הדין שלך אינו לובש ציצית?".

חייך רבי חיים ואמר: "הוא עורך דין ויש לו זיכרון טוב, וממילא הוא זוכר בעצמו את המצוות. אבל לי יש זיכרון חלש, ואני נזקק תמיד לתזכורת של הציצית"...

  גאולהפדיה

הרועה אינו מוותר על דורו

דּוֹר הַמִּדְבָּר. בעקבות חטא המרגלים לא זכו בני דור המדבר להיכנס לארץ ישראל אלא מתו במדבר. זה היה אחד החטאים החמורים של בני ישראל. רבי עקיבא אף אומר על בני דור המדבר כי "אין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין קח,א).

ואולם חז"ל אומרים (במדבר רבה פרשה יט,יג) שמשה רבנו מת בעבר הירדן, כדי שבבוא עת תחיית המתים יקום ויוביל את בני דורו לארץ ישראל. מכיוון שהם נשארו במדבר, נשאר אף משה רבנו עימם, ובבוא העת יוליכם אל הגאולה. על כך נאמר הפסוק: "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים לג,כא). כאן רואים את גודל מסירות נפשו של רועה ישראל אמיתי, שמקריב את עצמו גם למען בני הדור הזה.

זו הדרך שבה מנהיגי ישראל נדרשים לפעול, במיוחד לאחר מעמד מתן התורה, שבו כרת הקב"ה ברית עם כל יהודי. מנהיג הדור מתמסר לכל יהודי, בלי לשקול שיקולים של טעם ודעת. רועה ישראל מבטל לחלוטין את עצמו ואת ענייניו האישיים, מתוך התמסרות מלאה לצורכי הדור. אמנם על-פי שכל וחשבון יש מקום לטעון שאין הוא חייב לעשות דברים מסוימים בעצמו, אלא ביכולתו להטיל זאת על אחרים. כמו-כן יש מקום ל'חשבון' על מה צריך למסור את הנפש ועל מה אין חובה לעשות זאת. ובכל-זאת רועי ישראל לא עשו 'חשבונות', אלא מסרו את עצמם לגמרי בעבור בני ישראל. ודווקא מסירות נפש זו היא שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה (תורת מנחם כרך יד, עמ' 158).

טעימה מהרמב"ם

עם ישראל אינו מתבטל בין האומות

"כָּל הַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים לַדָּבָר הָאָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִינוֹ הַמֻּתָּר – בְּשֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר הָאָסוּר... דָּבָר חָשׁוּב" (הלכות מאכלות אסורות טז,א)

היהודים הם כרבע אחוז מאוכלוסיית העולם, כפי שנאמר בתורה "כי אתם המעט מכל העמים". מכיוון שבני ישראל הם מיעוט, ואומות העולם מונים יותר מפי שישים מהם, מדוע איננו מתבטלים, על-פי דין ביטול בשישים?

המענה נמצא בפרק טז בהלכות מאכלות אסורות. הרמב"ם כותב כי סוגי הביטול שנאמרו בתערובת אינם חלים אם החלק שהתערב הוא בעל חשיבות מיוחדת. מהדוגמאות הנזכרות כאן ובמקומות נוספים, אפשר ללמוד על יחסי עם ישראל ואומות העולם:

ראשית, 'דבר חשוב' אינו מתבטל. העם הנבחר הוא עם חשוב, וממילא אינו מתבטל בין האומות.

שנית, 'דבר המעמיד' אינו מתבטל. כלומר, חומר שגורם לתערובת להתגבש ולעמוד, השפעתו ניכרת בכל התערובת. עם ישראל הוא 'דבר המעמיד', שהרי עליו ובעבורו עומד העולם כולו.

שלישית, 'דבר שבמניין' אינו מתבטל. כלומר, דבר שסופרים אותו לפי יחידות מפני חשיבותו. גם עם ישראל נמנה מאז היציאה ממצרים עשר פעמים, "מתוך חיבתם לפניו מונה אותם כל שעה".

רביעית, 'דבר שיש לו מתירים' אינו מתבטל. כלומר, דבר אסור שאפשר להתירו, אינו מתבטל בתערובת כל זמן שלא התירוהו. מכאן שאף יהודי שאינו מתנהג כראוי – אינו מתבטל לפני העמים, כי יש לו תמיד היכולת לתקן ולעשות תשובה (עפ"י יין מלכות, קדושה, סימן יא).

  מעשה שהיה

"אל תירו; הם מכוחותינו"

החיילים היו אובדי עצות. מה אפשר לעשות? באותו רגע צץ רעיון בראשו של הרב תורג'מן: הציצית. הוא פשט את הטלית שלבש, קשר אותה לנשק והניף אותה למעלה

סיוון תשמ"ב (1982). הרב דוד תורג'מן, כיום ראש הישיבה התיכונית בדימונה, היה תלמיד בישיבת הסדר כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, וגויס מייד למאמץ המלחמתי.

ביום הרביעי למלחמה קיבלו דוד וחבריו פקודה להגיע לכביש ביירות-דמשק, במאמץ לבלום את הסורים אם ייכנסו למלחמה, כפי שאכן קרה.

תחילה התקדמו בדממה בתוך לבנון. ביום חמישי בבוקר נתקלו באש ארטילריה סורית. החל קרב קשה מאוד, שזכה לימים לשם 'קרב סולטן יעקוּבּ'. משלושים הטנקים שנכנסו נותרו שמונה. עשרים חללים נפלו, שניים נשבו ושלושה הוגדרו נעדרים: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן. השניים האחרונים נחשבים נעדרים עד היום.

הסורים ניהלו קרב עקשני. מכת האש החזקה של הפתיחה פילגה את פלוגתו של דוד ובודדה אותה משאר הפלוגות. דוד וחבריו נותרו לבדם, מבודדים ומותקפים באש ארטילרית כבדה. למעשה נקלעו למארב סורי מתוחכם.

הסורים נהנו מיתרון גדול: הם היו בגובה בעוד דוד וחבריו היו בעמק, חשופים מכל עבר. הסורים גם היו בני המקום והכירו את תנאי השטח, וגם מרכיב ההפתעה שיחק לטובתם.

זו הייתה שעת לילה. מצב הכוחות היה חמור. "אילו הייתי במקום הסורים, בתוך שעה עד שלוש שעות הייתי משמיד את כל הגדוד למטה", אמר המג"ד לדוד.

בעיצומם של הקרבות התקבלה הפקודה: לסגת לאחור ולמשוך אש. הכול היה אפוף עשן, והאדמה רעדה מעוצמת ההפגזות.

ופתאום נשמע בום עוצמתי, ואיתו טלטלה אדירה. הטנק של דוד ספג פגיעה. כמו מתוך חלום רע ראו דוד וחבריו את הלהבות פורצות מהטנק.

ארבעת הלוחמים זינקו החוצה. זה היה נס בלתי-נתפס שכולם יצאו בריאים ושלמים. מפקד הטנק הצליח להשתלט על האש בעזרת מטפי הכיבוי שהיו בו.

כעת היו חשופים לגמרי וחיפשו מקום מסתור. הם התחבאו מאחורי סלע גדול, שהסתיר אותם מעיני הסורים. באור ראשון פתחו בטיפוס אל הגבעות שמול סולטן יעקוב.

"אינני יודע מדוע קיבלנו החלטה זו", סיפר הרב דוד לימים. "זו הייתה שגיאה קשה, שכן בכך נחשפנו לעיני הסורים, והללו החלו לירות לעברנו. מאותו רגע היינו כברווזים במטווח. אחרי שראינו אמש את מראות המלחמה הבנו שאנו חיים על זמן שאול.

"הייתי עדיין בחור צעיר, כבן עשרים, שרואה את חבריו הטובים ביותר הרוגים ופצועים. המראות היו קשים מנשוא. הבנתי שחיי הקצרים עומדים להסתיים. כדורים ופצצות מרגמה שרקו לידנו. בנס לא נפגענו. על אף האש הקשה הצלחנו לעלות לגבעה ולהסתתר".

דוד וחבריו התחבאו, רועדים ומותשים, ממתינים לכוח חילוץ.

זה היה ביום שישי, כ' בסיוון, ערב פרשת שלח. בחצות היום עלו בראשו של דוד דברי השל"ה הקדוש, שמחצות היום ואילך מתחיל להתנוצץ אור קדושת השבת. הוא שיתף את הדברים עם חברו, ויחד החלו לשיר שירי שבת, מעודדים איש את רעהו.

ופתאום הבחין מפקד הטנק בכוחות צה"ליים על הגבעה מולם. התרגשות פיעמה בלב החיילים.

הם החלו לשאוג לעבר הכוחות שיבואו להצילם, אך הגבעה הייתה רחוקה מהם כשני קילומטרים, והכוח שם לא שמע את הצעקות. כמו בחלום רע, הם מביטים במי שיכולים להצילם, ואינם מצליחים ליצור קשר עימם.

החיילים היו אובדי עצות. מה אפשר לעשות? באותו רגע צץ רעיון בראשו של הרב תורג'מן: הציצית. הוא פשט את הטלית שלבש, קשר אותה לנשק והניף אותה למעלה. הציצית, סימן ההיכר של העם היהודי, ודאי תזהה אותם בבירור.


הרב תורג'מן. "הציצית עמדה לזכותי והצילה את חיי"

נרגשים המתינו החיילים לבאות, ואולם החיילים בגבעה ממול התמהמהו. ככל הנראה לא זיהו את הציצית, וחשבו שלפניהם חיילים סורים המניפים דגל לבן לכניעה.

דוד החליט להסתכן. הוא הסיר את הקסדה מראשו וחשף את הכיפה הגדולה שחבש. ואז התרומם, הכיפה לראשו והציצית בידו. הרגעים נדמו לנצח.

אחד החיילים בגבעה ממול היה בחור ישיבה. הוא זיהה מייד את הכיפה ואת חוטי הציצית וזעק: "אל תירו! הם מכוחותינו!". חייהם של החיילים ניצלו.

"בילדותי לא ויתרתי על לבישת הציצית, אף-על-פי שספגתי יחס משפיל מילדים לא-דתיים בדימונה, שבזו לכיפה שחבשתי ולציצית שלבשתי. הציצית היא שעמדה לזכותי והצילה את חיי", מספר דוד בהתרגשות.

הוא חזר מהמלחמה לביתו ביום שישי. אביו כבר שמע שהטלית והתפילין שלו נשרפו בטנק, ואמר לו: "אקנה לך טלית ותפילין חדשות, אבל כתוב 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני-אדם'. קודם כול ברך 'הגומל' ו'שהחיינו' על הטלית החדשה, ואחר-כך אשמע את הסיפור מפיך"...

מאז הוא עורך בשבוע הזה בכל שנה סעודת הודיה עם תלמידיו.

  פינת ההלכה ומנהג

טלית קטן תחת החולצה

שאלה: האם נכון יותר ללבוש את הטלית-קטן תחת החולצה או על החולצה?

תשובה: בשולחן ערוך נפסק: "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראה ויזכור הציצית". לדעת מרן, ובעקבותיו כתב כך אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, עיקר מצוות ציצית היא לשמש 'מזכיר כללי' של כל המצוות, ולכן יש ללבוש את הטלית קטן מעל הבגדים.

ואולם ב'מגן אברהם' שם מביא מכתבי האריז"ל ש"טלית קטן דווקא תחת בגדיו". ובכתבים שם מביא שיש "להניחו על החלוק" (בלשון ימינו – על הגופייה). לפי כתבי האריז"ל עניין הטלית קטן הוא רק כדי לקיים מצוות ציצית, ולכן היה האר"י מניח גם את הציציות מכוסות תחת כל המלבושים, כי בטלית קטן אין העניין של "וראיתם אותו".

וכך הנהיג אדמו"ר הזקן בפועל בין חסידיו בכל הדורות הקודמים (לנהוג כדעת המקובלים דווקא, כמו בעניינים אחרים).

אחד הטעמים ללבישת הטלית קטן "על החלוק", שבאופן כזה שומרים יותר על כבוד הטלית קטן והציציות.

אם בד הטלית קטן עשוי במיוחד מסוג שיספוג זיעה, כעין גופייה, הרי בוודאי מבזים את המצווה. ואף יש פוסקים הסבורים שאין יוצאים בבגד כזה ידי חובת ציצית.

בימינו, מכיוון שפשט המנהג (אפילו בישיבות הליטאיות) ללכת כשהציציות בחוץ, הרי אדרבה – אסור לפרוש מן הציבור, ומי שאינו נוהג כך, מראה בזה חס ושלום שאינו רוצה לנהוג כיהודי ירא שמיים.

מקורות: שו"ע או"ח סי' ח סי"א, ושו"ע אדה"ז שם סי"ח. משנ"ב ס"ק כו, ומאסף לכל המחנות שם, וש"נ. שלחן מנחם ח"א סי' יח, ובהערות, וש"נ. וע"ע הליכות שלמה פ"ג סי"א. שו"ת רבבות אפרים ח"ד סי' טו. פסקי תשובות סי' ח ס"ק כב, וש"נ.

  רציתי לשאול

עם הרב יוסף-יצחק בוטמן

משפיע ומשגיח ראשי בישיבת תומכי תמימים לוד

תלמידי ישיבות חב"ד יוצאים להניח תפילין בחוצות הערים. האם אין זה חושף אותם למראות בלתי-רצויים?

קודם כול חשוב להבהיר שהיציאה להנחת תפילין נעשית בימי שישי, אחרי סדר הלימודים בלבד. הדבר נעשה על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש, שכל אחד ואחד יפעל לזיכוי יהודים במצווה גדולה זו.

אכן, השאלה מציבה דילמה לא פשוטה. תלמידי ישיבה אמורים לשהות באווירה שכל-כולה קדוּשה וטהרה, כדי שיוכלו להתמסר ללימוד התורה, לתפילה בכוונה ולעבודת ה' כראוי. בה בעת אנחנו מחנכים לעסוק בקירוב יהודים לאביהם שבשמיים.

לפני שנים נערך דיון בנושא, בהשתתפות צוותים מישיבות חב"ד עם הגאון החסיד הרב יואל כהן. הוא הביע את דעתו, שאם תלמיד טוען שהיציאה חושפת אותו לדברים בלתי-רצויים ושנגרם לו נזק רוחני – עליו להישאר בישיבה.

אפשר גם להתאים את מקומות הפעילות לאזורים שבהם החשיפה לדברים שליליים קטנה יותר. למשל, יש בחורים ההולכים להניח תפילין לבעלי חנויות, והם יודעים מראש שהם נכנסים למקומות מתאימים.

עם זה, אנחנו רואים גם התחזקות גדולה מהיציאה לזיכוי הרבים. התלמידים רואים יהודים מלאי אמונה, המניחים תפילין בהתרגשות. במיוחד גדולה השמחה כשמצליחים להניח תפילין עם יהודי שזו לו הפעם הראשונה בחייו לקיים את המצווה.

היה מקרה שבחור מהישיבה שלנו ראה יהודי מבוגר נושא שני סלים כבדים. הוא הזמין אותו להניח תפילין, ואחר-כך נשא בעבורו את הסלים עד מכוניתו. האיש שאל אותו אם הוא מתכונן לנסוע לחצר הרבי השנה, והבחור השיב שאין לו הכסף לכך. אמר לו האיש: "יש לך כרטיס מתנה ממני". הבחור הודה לו, אך אמר שאינו מוכן לקבל תמורה על מצווה שעשה לשם שמיים...

  חיים יהודיים

המשפחה שמאחורי 'תופעת הציצית'

עם פרוץ המלחמה התגייסה משפחת פיליפ מבית שמש לייצור ציציות בעבור הלוחמים. היוזמה התפשטה בכל רחבי הארץ והביאה לייצור של קרוב למאה אלף ציציות

תעודת זהות: ר' דוד פיליפ מבית שמש (60), איש עסקים. עם פרוץ המלחמה החל להפעיל מיזם ששינע כמויות ענק של ציציות אל הלוחמים. בלהט שלו הדביק את כל בני משפחתו, לצד מתנדבים רבים בארץ ובעולם.


"מתנדבים רבים עבדו ברצף עד ארבע לפנות בוקר" (צילום:
IBH )

ההתחלה. רעייתי נחשפה לפרסום שדיווח כי חיילים מחפשים ציציות. נסעתי לחנות יודאיקה לקנות ציציות, ונאמר לי שהכול אזל. גם במפעלים הבנתי שנשארו ציציות מעטות בלבד. הגעתי למסקנה שחייבים להתחיל לייצר ציציות מאפס.

ארבע בבוקר. בלילה הראשון באו מתנדבים רבים ועבדו ברצף עד ארבע לפנות בוקר. זה היה מטורף. חשתי את החוויה העילאית של עמך ישראל, שנרתמים לדבר נעלה כל-כך. האחים מנדי ויוסי הלפרין הם השותפים הבולטים שלנו, בהירתמות מעוררת השראה לאורך כל הדרך.

אלפיים בלילה. אחד המפעלים שמהם ביקשתי לייצר לנו ציציות השיב לי כי בתוך שבועיים יוכל לייצר מאתיים ציציות. זה לא התקרב לביקוש שמולו עמדנו. בפועל הגענו למצב שבלילה אחד ייצרנו אלפיים ציציות, בעזרת המתנדבים.

סודות המקצוע. בבית שמש עצמה הוקמו שלושה מוקדים להכנת הציציות. אנחנו סיפקנו את 'סודות המקצוע', כדי לאפשר ייצור המוני ומהיר. הוצפנו בפניות ממתנדבים שביקשו לעזור ומחיילים שביקשו דבר אחד: רגע לפני שאנחנו נכנסים להילחם בקן הצרעות, תנו לנו שכפ"ץ רוחני – ציצית. גם הורים רבים רצו שילדיהם יהיו מוגנים קודם כניסתם לקרב.

מתרחבים. עם התמשכות הלחימה גדל המיזם והתרחב לעוד נקודות: בני-ברק, פתח-תקווה, ביתר עילית, שעלבים, רמת-גן ועוד. אנשים נרתמו, ותרמו שעות רבות מזמנם.

העולם מתגייס. קיבלנו שיחות טלפון מאוסטרליה, מארה"ב, ומעוד קהילות יהודיות ברחבי העולם, שביקשו להשתתף במיזם. הם הכינו בעצמם אלפי ציציות ושיגרו אותן אלינו. היה מדהים לראות את כל עם ישראל בפעולה.

לוחמים תחילה. אחת מבנות המשפחה מספרת כי להערכתם יוצרו קרוב למאה אלף ציציות בתשעת החודשים האחרונים. בשלב מסוים ביקשו מטעם הצבא לסדר את החלוקה לפי גדודים, וליצור תיעדוף על-פי שיקול מבצעי. בהמשך בוצעה החלוקה בידי רבנים צבאיים, מתוך מאמץ שהציציות יגיעו תחילה ללוחמים בתוך רצועת עזה.

דרישות שלום. קיבלנו המון 'דרישות שלום' מלוחמים. אין-ספור הודעות ותמונות, והרבה מילים חמות על תחושת הביטחון שהציצית נותנת להם.

היסטריה. הבן, הרב הצבאי דובי פיליפ, מספק הצצה מבפנים: בשבוע הראשון הטלפון של כולנו צלצל בלי הפסקה. כולם רצו ציציות ועכשיו. אבא אדם עסוק מאוד, אך הוא הניח את כל עיסוקיו ובמשך חודשים רבים התמסר לייצור הציציות, והדביק בזה את כולנו.

מפעל בבית הכנסת. עוד הוא מספר: ראיתי מקרוב ברגע האמת את הצורך של העם. המיזם של אבא התגלגל במהירות אדירה. אני אישית פתחתי את הסניף בבני-ברק, ואברכים רבים ביקשו להתנדב ולסייע. הקמנו למעשה מפעל טקסטיל בבית כנסת, עם גזירה ידנית, ועם הרבה מסירות ואכפתיות.

רווח והצלה. ובחזרה לאבי המשפחה: אחד הסיפורים היותר מיוחדים היה של גיא מדר, לוחם שיצא בתחילת הלחימה להגן על יישובי עוטף עזה ונפצע בהיתקלות עם מחבלים. חיילי צה"ל חשבו ברגעים הראשונים שהוא מחבל, והוא ניצל בזכות הציצית שהציצה מבגדיו.

עם אחד. אבקש לציין לטובה את בית הכנסת 'אוהב ישראל' בבית שמש, ואת הרב בנימין פלינטנשטיין, שהעמיד לרשותנו את המקום לייצור ציציות לאורך חודשים. היה מדהים לראות חסידים המזוהים עם סאטמר ובני הציונות הדתית קושרים יחד ציציות בעבור החיילים.


לענות על הביקוש. תעשיית ייצור הציציות בעבור הלוחמים (צילום:
IBH)


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)