"הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁנָה אַחַת... וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּשְׁלִים אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁלוֹשׁ שָׁנִים, וְאֵינוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט" (הלכות תפילה יג,א)
משה רבנו תיקן את קריאת התורה, אך לא תיקן את חלוקת הפרשיות. במרוצת השנים נוצרו שני מנהגים: מנהג בבל, כבימינו, לחלק את התורה לפרשיות, ולסיימן בשנה אחת; ומנהג ארץ ישראל, לחלק את התורה ל'סדרים', קצרים מהפרשיות, ולסיימם אחת לשלוש שנים.
מנהג ארץ ישראל מוזכר בגמרא (מגילה כט,ב): "לבני מערבא, דמסקא לאורייתא בתלת שנין". ב'ספר החילוקים' מתקופת הגאונים מופיע מנהג שלישי, לסיים את התורה כל שלוש שנים וחצי: "אנשי מזרח (בבל) עושין שמחת תורה בכל שנה, ובני ארץ ישראל לג' שנים ומחצה". חג שמחת תורה היה קבוע בשמיני עצרת לבני בבל בלבד, ואילו בני ארץ ישראל היו חוגגים שמחת תורה ביום סיום התורה, אחת לשלוש (או שלוש וחצי) שנים.
רבי אברהם בן הרמב"ם מעיד כי במצרים היה בית כנסת שקראו בו 'פרשיות' ובית כנסת שקראו בו 'סדרים'. אך קריאת ה'סדרים' לא הייתה נפוצה, וברבות השנים פסקה לגמרי.
גם בלימוד הרמב"ם היומי, הציע הרבי מליובאוויטש שני מסלולים: שלושה פרקים ליום, כדי לסיים את הרמב"ם בתוך כשנה; ופרק אחד ליום, כדי לסיים כל שלוש שנים. וציין כי לימוד שלושה פרקים אמור להיות המנהג הפשוט, כמו 'המנהג הפשוט' לסיים את התורה בשנה אחת. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
