פתאום שמעה מאחד החדרים קול של ילד מדבר בצרפתית. "אני לא יודע מתי נכנסת השבת", אמר הילד. האישה שאלה אותו לשמו ומיהרה לטלפן לציריך: "מצאנו את הילדים"
שלושים שנה נשא עימו הרב משה גרילַק תעלומה שלא ידע את פשרה, עד שיום אחד היא נפתרה במהלך מסע הרצאות בשווייץ.
סיפורנו התרחש ביער עבות, בגבול צרפת ושווייץ. משה היה אז בן שש. עימו הייתה אחותו חווה, בת החמש. הם נולדו באנטוורפן שבבלגיה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו עם הוריהם לצרפת. ואולם במהרה מצאו עצמם נרדפים בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה משלטון וישי.
לא עברו הימים ושליחי השטן גילו אותם. ההורים החליטו לנסות להציל לפחות את הילדים. הם מצאו אישה צרפתייה שהסכימה, תמורת תשלום הגון, להסתכן ולהבריח את הילדים לשווייץ.
אל משה ואחותו צורפו עוד שני ילדים – נחמה ונחום, ילדי משפחת ברונר, מכרי הוריו של גרילק, שנמלטו עימם מבלגיה לצרפת. על משה הצעיר הוטל להיות 'המבוגר האחראי'.
בדרך כלשהי הצליחו הגרילקים להודיע למכרים יהודים בשווייץ שילדיהם אמורים להגיע אליהם. רגעי הפרידה היו קשים מנשוא. דמעות זלגו מעיני האם, וגם משה פחד מאוד. האחות הקטנה גם הייתה חולה ביום הפרידה, דבר שהוסיף על הכאב וייסורי הנפש.
ארבעת הילדים נסעו עם האישה הצרפתייה ברכבת עד נקודת הגבול שבין צרפת לשווייץ. הם התקדמו לעבר עמדת השמירה. השוטר איים על האישה: "אפתח עליכם באש". המילים האלה הפחידו מאוד את משה הקטן. "אנחנו סתם מטיילים באזור", השיבה הצרפתייה בנינוחות, והובילה את הילדים אל היער הצמוד לכביש. למזלם, השוטר הפסיק להתעניין בהם.
בשלב מסוים נפרדה האישה מהילדים והורתה להם להוסיף ללכת בשביל עד שיחצו את הגבול. משה זכר היטב את הפחד שאפף אותו. הוא הוביל את שלושת הילדים בין העצים הגבוהים, ואף-על-פי שבשביל היו סימנים של צועדים שפסעו בו לפניהם, לא היה להם מושג לאן הם הולכים ומה ממתין להם בסוף השביל.
ארבעת הילדים הגיעו לפרשת דרכים קטנה. השביל התפצל לשניים. הם עמדו וחיכו. משה הקטן התקשה להחליט לאן לפנות, ימינה או שמאלה.
בדיעבד התברר שזה היה צומת גורלי. פתאום הופיע חייל מאי-שם. "בואו הנה!", קרא בגרמנית. גרילק נרעד. הוא הודרך שבמקרה שייתפסו בידי הגרמנים עליו להיפטר מהפתק שבו רשמו הוריו את כתובת המכרים בציריך. הוא מיהר לבלוע את הפתק.
החייל התקרב אל הילדים, ובלי לומר דבר דחף אותם לתוך רכב צבאי. לאחר נסיעה ממושכת הגיעו לביתן קטן. החייל הכניס אותם פנימה והורה להם: "הורידו את הראש".
לא הרחק משם צעד פטרול גרמני, והחייל שאספם לא רצה שהללו יראו אותם. הוא הסביר למי שהיה בביתן, נראֶה לקצין, שראה ילדים צועדים בשביל ובהמשך שמע יריות מכיוון השביל השני. נשימתו של משה נעצרה. באותו רגע הבין שהם בידי חיילים שווייצים. אילו היו פונים לשביל השני, היו נופלים היישר לידי הגרמנים.
הילדים הועברו למחנה צבאי גדול, ומשם נשלחו לציריך, לצריף גדול שבו היו פליטים רבים. כאן יש קטע שחסר לגרילק בזיכרון, והוא זוכר רק שפתאום היו בבית משפחה שבו חייכו ודיברו אליהם בחביבות.
בשלב מסוים הודיעו לילדים שכעת מפרידים ביניהם, וכל אחד מהם יאומץ בידי משפחה אחרת. ארבעת הילדים ניסו להתנגד. בכיות, הקאות, היאחזות בכיסא ואין-סוף דמעות, אך לבסוף בוצע הדבר.
את משה אימצו דניאל ואסתר לווינשטיין, והשתדלו מאוד להקל את סבלו ולפנקו ככל האפשר. הוא חי בביתם כשנה וחצי, עד שהוריו הצליחו להינצל והתאחדו עם ילדיהם מחדש. בשנת תש"ו עלו יחד לארץ.
הילד גדל לרב משה גרילק, סופר, עיתונאי ומרצה ידוע. שנים רבות תהה כיצד מצאו מכרי הוריהם את הילדים, בשעה שהפתק ובו שמם וכתובתם הושמד ביער.
התעלומה נפתרה. הרב משה גרילק
כעבור שנים, בעת ששהה בציריך לשם מסע הרצאות, התקשר לרבנית רוזנגרטן, אחת משלוש המשפחות שנמנו עם מכרי הוריו, ושאל לפשר התעלומה.
היא סיפרה שהמשפחות ציפו לבואם של הילדים. הם הרבו לבדוק ברשימות הפליטים שהצליחו להסתנן למדינה. למרבה הצער, שמות הילדים לא הופיעו בהן.
יום שישי אחד נסעה גברת רוזנגרטן לבקר חולה שהיה מאושפז במרכז הרפואי בלוזאן. פתאום שמעה מאחד החדרים קול של ילד מדבר בצרפתית. הילד אמר: "אני לא יודע מתי נכנסת השבת". האישה שאלה אותו לשמו. "מוריס (משה) גרילק", באה התשובה.
האישה עמדה כהלומת רעם. היא צלצלה מייד לציריך ובישרה: "מצאנו את הילדים!".
התברר שאחותו הקטנה של משה חלתה ולא רצתה להתפנות לחדר מיון בלי אחיה. משה נסע איתה, ושם כיוונה ההשגחה העליונה שהגב' רוזנגרטן תמצא אותם.
(על-פי 'מספרים סיפורים', 'משפחה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:46
