בליבו פנימה לא היה שלם עם הרעיון. "מסכים הנני", נעתר סוף-סוף. "אך האם דיי שאתפור את הטלאי בקבלת עול או שכדי לזכות בהבטחה עליי לרצות בכך באמת?"
"מדוע ר' נחום מבקר כאן תכופות?", נשמעות הלחישות בכל עת שר' נחום הופיע בציון אדמו"ר הזקן בעיר האדיטש.
ר' מנחם-נחום שניאורסון היה בנו של אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, ונכדו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא. לאחר הסתלקות סבו, בכ"ד בטבת תקע"ג, החל לנסוע תכופות אל ציון סבו, ושם היה שוהה שבועות וחודשים.
ציון רבי שניאור־זלמן מלאדי בבית העלמין בהאדיטש (צילום: ישראל ברדוגו)
ר' נחום היה בן בכור לאביו, וזכה לחיות כחמש-עשרה שנה במחיצת סבו הגדול, שאליו היה מקורב מאוד. ר' נחום האריך ימים במושגי השנים ההן, וחי עד גיל שמונים.
לאחר הסתלקות סבו התגורר ר' נחום לצד אביו, בעיירה ליובאוויטש. לאחר שאדמו"ר האמצעי הסתלק אף הוא ונטמן בנייז'ין, עבר ר' נחום להתגורר שם. מנייז'ין היה מרבה לנסוע אל ציון סבו בהאדיטש.
השמש הממונה על הציון ועל בית המדרש הקטן שהוקם סמוך לו, היה מקצה לו חדר בביתו, ור' נחום נהג לשהות במקום כמה חודשים בשנה. באחרית ימיו העתיק את מושבו להאדיטש.
בשעות היום ישב בבית המדרש הקטן ועסק בתורה ובתפילה. חסידי חב"ד היו באים אליו, להתבשם מידיעותיו ומחסידותו. לכולם היה אומר: 'אני אורח של סבא'.
בתחילה סברו הכול כי דבקותו החזקה כל-כך לציון סבו קשורה למאורע שהתרחש עימו במהלך הבריחה במלחמת נפוליון, בשעה שהרבי נסע בראש שיירה של עשרות עגלות, עם משפחתו וחסידיו, לעומק רוסיה ואוקראינה.
האירוע המצער קרה ביום שישי, ו' באלול תקע"ב, בערב השבת השנייה למסע. הלחץ גבר להזדרז ולהגיע מבעוד יום אל התחנה הבאה. בעגלה הראשונה ישב ר' נחום, ובכל פעם שהשיירה הגיעה לצומת דרכים, היה ר' נחום עוצר את השיירה, ניגש אל סבו – שישב בעגלה השלישית – ושואלו לאן לפנות.
לפעמים היה אדמו"ר הזקן מנחה אותו בלי לקום ממקומו. לעיתים היה יורד מהעגלה, פוסע אל הצומת, נשען על מקלו ושוקע בהרהורים. כעבור כמה רגעים היה מורה לפנות ימינה או שמאלה.
באותו יום שישי הזמן דחק מאוד. כאשר העגלה הגיעה לצומת דרכים חש ר' נחום אל עגלת סבו, לשאול לאן לפנות. הרבי הורה מה שהורה, אך בשל הלחץ הרב התבלבל ר' נחום ופירש את ההנחיה הפוך מכוונתה.
אחרי נסיעה של כמה קילומטרים הביע הרבי את פליאתו שעדיין לא הגיעו לכפר מסוים, שבו התכוון לשבות. רק אז התבררה טעותו של ר' נחום, והוא התייצב לפני סבו חיוור ודומע.
תגובתו של הרבי לא שיפרה את הרגשתו. "כמה טוב כשהנכד הולך בדרכי סבו, וכמה עגום כאשר הסבא מובל על-ידי נכדו", אמר הרבי בחריפות. מייד לאחר מכן הורה להמשיך בנסיעה.
הטעות בניווט עלתה ביוקר, שכן היא יצרה עיכוב גדול וסיבוך רב בכל מסלול הנסיעה. את השבת עשו במקום אחר מהמתוכנן, וכן את ראש השנה. יש הטוענים כי הסתלקותו של הרבי, כעבור כמה חודשים, בכפר הנידח פיינה, שהובילה לקבורתו בהאדיטש, הייתה גם כן תוצאה עקיפה של השיבוש במסלול הנסיעה.
החסידים היו משוכנעים שישיבתו הקבועה של הנכד בציון סבו נועדה 'לתקן' את חטאה של אותה טעות גורלית.
יום אחד העזו כמה חסידים להפנות אל ר' נחום שאלה ישירה בעניין. תשובתו המפתיעה הבהירה להם כי אין הדבר קשור לטעות המצערת ההיא.
ערב חתונתו, סיפר ר' נחום, נכנס אל סבו, אדמו"ר הזקן, להתברך מפיו. כמו כל חתן ממשפחה מכובדת, גם לו תפרו בגדים חדשים, ובכלל זה מעיל משי. אדמו"ר הזקן שאל אותו אם יסכים להוסיף על המעיל הנאה – טלאי...
נראה שהרבי ביקש לרוממו למדריגה רוחנית גבוהה יותר, שבה אין להופעה החיצונית שום חשיבות. אלא שהחתן הצעיר, שהיה אז בן שלוש-עשרה, שלל את הרעיון. "לא אלבש בחתונתי בגד עם טלאי", אמר.
"אקבע איתך זמן ללימוד בצוותא!", ניסה הסבא לשדל את הנכד. גם זה לא שכנע אותו.
"אם תיעתר לבקשתי, אחרי מאה ועשרים תהיה איתי במחיצתי", הבטיח לו הרבי.
הפעם התקשה ר' נחום לסרב, ובכל-זאת בליבו פנימה לא היה שלם עם הרעיון. "מסכים הנני", נעתר סוף-סוף. "אך האם דיי שאתפור את הטלאי בקבלת עול או שכדי לזכות בהבטחה עליי לרצות בכך באמת?".
הרבי השיב: "עליך לרצות זאת בכל הלב ובכל האמת שלך!". בתגובה התעטף הנכד בשתיקה וה'עסקה' לא יצאה אל הפועל.
חלפו שנים. ר' נחום, שבינתיים התבגר, הביט לאחור והתמלא צער עמוק. ראשית, על עצם סירובו למלא את רצון סבו. ושנית, על שהחמיץ הבטחה גדולה ונדירה שכזאת, להיות במחיצת סבו בעולם הבא.
בעקבות זאת החליט ר' נחום כי לפחות כאן, בעולם הזה, ינצל כל רגע כדי להימצא לצד סבו.
(על-פי 'המסע להאדיטש') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
