את הברכה לבנו דן יעקב חותם במילים: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". המפרשים מסבירים שיעקב צפה את הצלת עם ישראל בידי שמשון, שיבוא משבט דן, שהושיע את ישראל בימיו מהפלישתים.

על כך פנה יעקב אל הקב"ה וביקש "לישועתך קיוויתי ה'", היינו שהוא מקווה לישועה שתבוא מהקב"ה ולא מידי בשר ודם. שכן ישועת שמשון הייתה זמנית, ואילו ישועת הקב"ה נצחית היא.

הקב"ה נגאל איתנו

דבריו אלה של יעקב נושאים בתוכם הוראה נצחית, גם לימינו. אף עלינו לקוות לישועת ה', היינו ישועה שבה הקב"ה מוציא כל יהודי מהגלות, כמו שנאמר "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו כז,יב), וזו תהיה הצלה מוחלטת ונצחית.

בגמרא (מגילה כט,א) מובאים דברי רשב"י: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו – שכינה עימהן. גלו למצרים – שכינה עימהם וכו'". היינו שהקב"ה ירד עם בני ישראל לגלות, והוא גם יוצא מהגלות עימם – כהמשך דברי הגמרא: "ואף כשהן עתידין להיגאל שכינה עימהן, שנאמר 'ושב ה׳ אֱלֹוקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ'. 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עימהן".

מה שהיה – היה

ההוראה מכך היא כדברי הגמרא (סנהדרין צז,ב) "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". הגמרא אומרת בפשטות שה'קץ', היינו מועד הגאולה, כבר הגיע מזמן, והכול תלוי בתשובה, שכדברי הזוהר אפשרית אפילו בשעה אחת ורגע אחד. 'שעה', מלשון 'פנייה'. היינו שברגע אחד אפשר לחולל תפנית של מאה ושמונים מעלות, ולשוב לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו, וזה מביא ל"ישועתך", באופן של "מהרה תצמיח".

על כל אחד ואחת לעשות תשובה. ואם נדמה למישהו שזו משימה קשה מדיי בעבורו, עליו לדעת שאלה מחשבות שאין בהן ממש, אלא עצת היצר הרע בלבד. בכל יהודי טמון "חלק א-לוה ממעל ממש" (תניא פרק ב), ונדרש רק לעורר את הנשמה האלוקית ולהחליט לשוב אל ה'. ובפשטות, תשובה היא החלטה עצמית שכל מה שהיה עד עתה – שייך לעבר, ומכאן ולהבא יקיים האדם את דברי הגמרא "אני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין פב,א).

לקוות ולעשות

כחלק מזה יש לקוות לבוא הגאולה בכל יום ויום, שהרי זה מעיקרי האמונה – "אחכה לו בכל יום שיבוא", וכפי שאומרים בתפילה "לישועתך קיווינו כל היום", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".

באופן מעשי יש להרבות בעסק בתורה, בגמילות חסדים ובתפילה עם הציבור, ולהוסיף כבר עתה שיעור תורה ציבורי נוסף; להשתדל שהתפילה תהיה טובה יותר, ולהרבות בנתינת צדקה, ואת כל זה לעשות בציבור, כדי שממנו יראו וכן יעשו. ועל־‏ידי זה יעוררו בני ישראל כביכול 'רצון' חדש למעלה, אצל הקב"ה, והגאולה האמיתית והשלמה תבוא תיכף ומייד.

(לקוטי שיחות, כרך כ, עמ' 535)