מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1927 - כל המדורים ברצף
	האור היהודי מול החושך
	יש חדש
	לאן נעלם ראובן?
	חנוכה
	'כוונות נסתרות'
	'משיח' – על שם השמן
	חנוכייה מעבר לתעלה
	רציתי לשאול
	אורחים והדלקת הנרות
	החנוכייה שהוצאה מתוך האפר

בעיצומם של הקרבות הקשים במלחמת יום הכיפורים, חייל צעיר נכנס לבית כנסת במוצב צה"לי שהסורים שרפו, ומגלה שם חנוכייה. הוא נושא אותה עימו לאורך כל המלחמה ומדליק בה נרות מדי שנה

תעודת זהות. מרדכי מימון (77), יליד בוקרסט, רומניה, כיום תושב ראשון-לציון. אב לארבעה וסב לארבעה-עשר נכדים. נהג משאית. בהיותו בן שנתיים עלתה משפחתו ארצה, באונייה ששמה 'עצמאות'. המשפחה שוכּנה באוהלים בפרדס חנה. לאחר מכן עברה להתגורר בשכונת שעריים ברחובות.

"החלטה של רגע". מרדכי מימון

להיות בכור. אימי הייתה עוזרת גננת ואבי היה פועל בניין. פעם בשבוע היה חוזר הביתה. בהיותי הבן הבכור, הייתי צריך לעזור לאימי במטלות הבית ולדאוג לאחיי הקטנים. בעבור קרח למקרר הייתי צריך לחכות למשאית הקרח, ולסחוב את הקרח בידיים. זה היה כבד וכואב. בחופשות הייתי יוצא לעבודות שבהן הרווחתי כסף ומסרתי אותו להוריי, כדי לעזור בכלכלת הבית.

נגרות ויהלומים. אחרי בית הספר היסודי התחלתי לעבוד בנגרות ובהמשך בליטוש יהלומים. למדתי לימודי ערב להשלמת ההשכלה. עשיתי שירות צבאי בגולני, שבו הכרתי חברים רבים, ועם מקצתם אני בקשר עד היום. בהיותי בן עשרים וארבע זכיתי להקים בית בישראל עם רעייתי שלומית ז"ל.

'אדמה טובה'. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שמעתי ברדיו את סיסמת הגיוס שלי 'אדמה טובה'. נפרדתי מאשתי ומשני ילדיי, ונשלחתי לרמת הגולן, שנכבשה בחלקה הגדול בידי הסורים. הגענו למרגלות תל פארס. באוויר חגו מטוסים סוריים וניסו לפגוע בנו.

על ניסיך. תותחן סורי פגע בשרשרת הנגמ"ש שלנו והיא נפרסה. המפקד שלי אמר לי בקשר 'חכה לפקודות'. ראיתי את התותחן מנסה לירות לעבר הכלים האחרים שלנו. בשעה שמבטו לא היה מופנה לעברי קפצתי מהנגמ"ש. כעבור שנייה התותחן הסורי ירה עוד פגז וזה העלה את הנגמ"ש באש.

בית הכנסת השרוף. רצנו לתותחן הסורי והשחלנו רימון לתוך הצריח. הוא נהרג והאש פסקה. נשארתי בלי נשק ובלי חגור. הלכנו לברר אם יש חיילים שלנו בתוך המוצב, ומצאנו שני חיילים מכוחותינו, שהתחבאו בבונקר. היה שם בית כנסת שהסורים שרפו, עם כל ספרי התורה וחפצי הקודש שבו. זה היה מחזה מצמרר.

ניעור מהאפר. מיהרנו לצאת מהמוצב ולהתקדם, אך משהו בתוך בית הכנסת השרוף לכד את מבטי: הייתה שם חנוכייה. המפקד שלי צעק שאמהר לצאת, אך לא יכולתי להשאיר את החנוכייה שם. בהחלטה של רגע לקחתי אותה איתי, אחרי שניערתי אותה מהאפר. משם נשאתי אותה לכל מקום, לאורך כל המלחמה הקשה.

מרדכי והחנוכייה. חמישים שנה הוא מדליק בה את הנרות

בזמן הזה. מאז ועד היום אנחנו מדליקים בחנוכה את הנרות בחנוכייה הזאת. בכל שנה אני מגולל את הסיפור באוזני בני המשפחה, הילדים והנכדים. החנוכייה הזו נעשתה סמל במשפחה. לפני כמה שנים נכדתי ימית שִחזרה איתי את הסיפור, והוא פורסם במיזם 'הקשר הרב-דורי'. החנוכייה שמצאתי בתוך האפר, בעיצומה של המלחמה, מסמלת בעבורי את כוח התחייה של עם ישראל. באותם רגעים הרגשתי כמו המכבים שהדליקו את המנורה בבית המקדש. חמישים שנה אני מברך על הדלקת החנוכייה הזאת, וכשאני אומר 'שעשה ניסים' – אני חוזר לרגעים שבהם חיי ניצלו וכשהרמתי את החנוכייה מתוך האפר.

התנדבות. חמישים שנה אחרי אותה מלחמה אנחנו עוברים שוב רגעים קשים, אבל בעזרת השם נזכה גם הפעם להתרומם מהאפר, לנצח ולהמשיך קדימה. בימים האלה אני מתנדב ביישובי עוטף עזה, מסייע למשקים בקטיף עגבניות שרי ופלפלים. התנדבתי גם במסיק זיתים. זה משק ששני בניו של הבעלים נרצחו בטבח. יותר מעצם העזרה לחקלאים זה נותן תחושה עצומה של נתינה וחסד. בואו נתחזק יותר במתן כבוד זה  לזה, גם אם לא מסכימים בכל עניין.