חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1927 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת וישב/חנוכה, כ"ה בכסלו ה'תשפ"ד, (08/12/2023)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1927 - כל המדורים ברצף
האור היהודי מול החושך
יש חדש
לאן נעלם ראובן?
חנוכה
'כוונות נסתרות'
'משיח' – על שם השמן
חנוכייה מעבר לתעלה
רציתי לשאול
אורחים והדלקת הנרות
החנוכייה שהוצאה מתוך האפר

מס' 1927, ערב שבת-קודש פרשת וישב / חנוכה, כ"ה בכסלו ה'תשפ"ד (08.12.2023)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

האור היהודי מול החושך

הזעזוע שטלטל את כולנו בשמחת תורה עורר בבת אחת את הנקודה היהודית שאולי הייתה רדומה. המוני יהודים גילו את יהדותם

אין כמו חג החנוכה להמחשת ההבדל המהותי בינינו ובין אויבינו. ראו מה אנחנו מרימים על נס ומה הם מאדירים. בשבועות האחרונים כוחותינו החריבו אנדרטות למרצחים שהציבו האויבים בערי הרצועה וגם בערי יהודה ושומרון. אלה דמויות המופת שלהם. ואילו אנחנו מציבים חנוכיות ומאירים אור.

בעת הצורך גם אנחנו יודעים להילחם בעוז ובגבורה ולהכות באויבינו. גם החשמונאים קמו ונלחמו ביוונים. אבל זה כורח המציאות במצבים מסוימים. הדרך הכללית של העם היהודי באה לידי ביטוי בסמל שבו אנו מציינים את נס חנוכה לאורך הדורות – הדלקת נרות, הפצת אור.

הכוח שמביא ניצחון

באמת יש כאן דבר מופלא. החשמונאים השיגו ניצחון צבאי כביר – קומץ לוחמי גרילה הצליחו להביס את הצבא הענק של המעצמה הגדולה ביותר בעולם של אותם ימים. לכאורה ראוי היה לקשור את הזיכרון הנצחי של החג בניצחון הצבאי. אך למעשה הניצחון הצבאי מוזכר בקיצור בתפילת 'ועל הניסים', ואילו המצווה העיקרית של חנוכה שמה את הדגש על אירוע אחר לגמרי – נס פך השמן.

כך ביקשו חז"ל להנחיל לדורות את ההכרה שעיקר המאבק של חנוכה התבטא בצד הרוחני-ערכי, שאותו מסמל פך השמן. המלחמות והניצחונות באו מכוחו של אותו 'פך שמן טהור', אותה נקודה של אמונה עזה ולוהטת בקב"ה, שהתפרצה אז במלוא עוזה. את הנקודה הזאת ראוי לזכור ולהנחיל מדור לדור.

סופה של ממלכת החשמונאים משקף אמת זו גם מהכיוון השני. כל עוד הייתה העוצמה הרוחנית בשלמותה, הממלכה פרחה ושגשגה. דעיכתה וקריסתה החלו ברגע שאיבדה את כוחה הרוחני-ערכי ואת עצמאותה התודעתית. כשהחלה הפזילה אל הממלכות השכנות, לצד שחיתויות פנימיות, בנקודה זו נזרע סופה.

מתברר שבעם ישראל אין עצמאות פיזית בלי עצמאות רוחנית. שתיהן תלויות זו בזו, וכאשר נפגעת העצמאות הרוחנית, על-ידי אימוץ תרבות העמים ושחיקת הזהות היהודית, במהרה מתכרסמת ואף נעלמת העצמאות הפיזית.

האור היהודי הנצחי

הזעזוע שטלטל את כולנו בעקבות הטבח האכזרי בשמחת תורה עורר בבת אחת את הנקודה היהודית שאולי הייתה רדומה. פתאום יהודים בכל רחבי העולם חשו בבהירות את היותם יהודים. מליבם פרץ רצון עז להזדהות בגאון כיהודים ולהתחבר לזהותם ולשורשיהם.

זה מה שקרה גם בימי החשמונאים. דווקא גזירות אנטיוכוס עוררו את הנקודה היהודית בלב המוני העם, ואז פרץ המרד. הכוחות שכאילו דעכו קמו פתאום לתחייה. הנשמה היהודית גילתה בבת אחת את עוצמתה. מעטים קמו נגד רבים, חלשים נגד גיבורים. האמונה היהודית הצליחה להתגבר על אויביה ומדכאיה. נחישותם של קומץ מאמינים גברה על פילי המלחמה הכבדים של היוונים.

כשאנו מדליקים את נרות החנוכה כדאי שנזכור את הלקח הנצחי. הקיום היהודי תלוי בשמירת הייחודיות היהודית ובדבקות בתורת ישראל ובמצוותיה. התרבות הכללית משתנה ומתחלפת, אבל האור היהודי חי וקיים לנצח. חנוכה שמח!


האור מנצח. חנוכייה של צעירי חב"ד מתנוססת ברצועת עזה

  יש חדש

חנוכיות בעזה

הלוחמים ברצועת עזה ביקשו וקיבלו מצעירי חב"ד חנוכיות גדולות, להעלאת אור החנוכה במקומות שבהם הכוחות שוהים. מול החושך של המרצחים ידליקו החיילים את נרות החנוכה ויפגינו את עוצמתו של האור היהודי.

אור ושמחה למפונים

בתי חב"ד בערים שבהן מרוכזים מפונים מהדרום ומהצפון מקיימים פעילות מיוחדת להבאת אור החנוכה ושמחת החג לציבור. כמו-כן יבקרו מתנדבי חב"ד אצל רבבות מבוגרים ובודדים, ישַמחו אותם ויביאו להם את אור החנוכה.

חנוכה מאיר עולם

בימי החנוכה שלוחי חב"ד מקיימים ברחבי העולם פעילות נרחבת להבאת אור החנוכה לציבור הרחב. בערים הגדולות – וושינגטון, ניו-יורק, מוסקווה, לונדון, מלבורן, פריס ועוד – מתקבצים אלפים סביב חנוכיות ענק וחוגגים את החג. בעונה זו של השנה, שבה ערי העולם מלאות בסממני החגים הנוצריים, בולט מפגן הזהות היהודית המתבטא באור החנוכה, והוא מחמם לבבות של מיליוני יהודים.

  שלחן שבת

לאן נעלם ראובן?

קודם מכירת יוסף ניסה ראובן לשכנע את אֶחיו שלא להרוג את יוסף בידיהם, אלא להשליכו אל הבור. אך באמת התכוון להצילו לאחר מכן: "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו".

בינתיים ראובן הלך, והתורה מספרת: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו". רש"י מספק שני הסברים להיעדרותו של ראובן מן המכירה. א) הגיע תורו לשרת את אביו. ב) הלך לעסוק "בשקו ובתעניתו", על שבלבל את יצועי אביו.

קושי בכל פירוש

ידוע שכאשר רש"י מביא שני פירושים הרי זה מפני שבכל אחד ואחד מהם יש קושי. הקושי בפירוש הראשון מובן בפשטות: יעקב שלח את יוסף בבוקר לחפש את אחיו, ועד שהגיע אליהם כבר היה אמצע היום. בשלב הזה ראובן עודנו עימם. קשה לומר שאחר־כך "הגיע יומו לשמש את אביו".

לכן רש"י מביא את הפירוש הנוסף, שראובן עסק בתשובה. אך גם בפירוש הזה יש קושי, שהרי על הפסוק "ויהיו בני יעקב שנים-עשר" רש"י מפרש: "ללמדנו בא שכולם שווים וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן"; ואם כן, על מה היה עליו לשוב בתשובה? לכן רש"י מביא פירוש זה כפירוש שני.

שימוש בעורמה

ועדיין התנהגותו של ראובן דורשת הסבר. מדוע הציע לאחיו "השליכו אותו אל הבור", בשעה שהבור שורץ נחשים ועקרבים, וגם בזה יש סכנה גדולה?

ההסבר מובן בפשטות: ראובן היה מוגבל במאמצי ההצלה שלו, בהיותו בעמדת מיעוט מול כל אחיו. לכן נאלץ לנהוג בעורמה, כדי שיחשבו שהוא מסכים עימם. הוא אף אמר "לא נכנו נפש", כביכול גם הוא שותף עימם.

להציל ילד יהודי

ספר הזוהר מפליג בשבחים על ראובן, שניסה להציל את יוסף. לכאורה מה השבח, והלוא על-פי דין היה חייב להציל את אחיו מידי מבקשי נפשו! אלא שבתחילת הפרשה מסופר על האחים ש"לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", ורש"י פירש: "למדנו שבחם, שלא דיברו אחד בפה אחד בלב". נמצא שעורמה הייתה הפך דרכם של השבטים, וכאן ראובן התנהג בעורמה, שלא כדרכו, כדי להציל את יוסף, ועל כך הזוהר משבחו.

מכאן עלינו ללמוד כמה צריך להשתדל לעשות הכול להצלת ילד יהודי. כשם שראובן השתדל להציל את יוסף כך יש לעשות הכול כדי להציל ילד יהודי מהגלות, בלי להתרשם מקשיים או מלעג הסביבה. ועל־ידי זה נזכה לגאולה האמיתית והשלמה.

(שבת וישב, חנוכה, תשל"ו)

  מן המעיין

חנוכה

שלוש מצוות

"וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מא,לד). 'חמש' ראשי תיבות: חודש, מילה, שבת; המצוות שהיוונים אסרו על היהודים לקיימן.

(בני יששכר)

גאולה שלמה

למה בחנוכה אומרים הלל שלם ובפורים לא? כי בפורים לא הייתה גאולה שלמה, שכן "אכתי [עדיין] עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה יד); ואולם בחנוכה השתחררו מהיוונים שחרור מלא, ולכן אומרים הלל שלם.

(חידושי הרי"ם)

האויב התאחד

"יוונים נקבצו עליי" (מהפיוט מעוז צור ישועתי). אם בני ישראל פוגמים באחת הסגולות שניתנו להם, נוטלים הגויים סגולה זו. בני ישראל הם 'גוי אחד', וכאשר פגמו בסגולה זו, לקחו האומות את האחדות. על-ידי שה"יוונים נקבצו עליי", מתוך אחדות, הצליחו ו"פרצו חומות מגדליי".

(רבי אברהם מסוכוצ'וב)

חיבת ה' לישראל

"ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" (שם). והלוא הנס היה מפני שלא נשאר אלא פך אחד, ואיך נאמר "נותר קנקנים" בלשון רבים? אלא שהנס היה להראות את חיבת ה' לישראל, שידליקו את המנורה בטהרה. נמצא שכל תוקפו של הנס היה בזה שלא השתמשו בקנקני השמן הטמאים. ולכן "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים".

(דעת ישראל)

הרמה מעל הטבע

"נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהילים ס,ו). הקב"ה עושה ניסים לבני ישראל כדי להגביה אותם, להוציאם מגדרי הטבע. וכך האדם צריך לעורר את נפשו לצאת מהטבע, וזהו 'להתנוסס'.

(שפת אמת)

התגברות השכל האנושי

"טימאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כא,ב). השכל של הנפש הבהמית, השכל האנושי, מתגבר כל-כך עד שהוא מטמא את החוכמה, בינה ודעת שבנפש; היינו שאי-אפשר להשיג ולהרגיש השגה אלוקית, בעוד עניינים גשמיים מבינים היטב. העצה היא "פך אחד של שמן", שממנו מאירים את המנורה של "נר ה' נשמת אדם".

(הרבי מליובאוויטש)

דרושה השגה

"ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". לא דיי ב'הודאה' בלבד, היינו כוח האמונה, אלא צריך להיות גם 'הלל', השגה והבנה באלוקות; "דע את אלוקי אביך".

(אגרות-קודש)

  אמרת השבוע

'כוונות נסתרות'

פעם אחת ניגש רבי אהרון מבעלז להדליק את החנוכייה. הוא עמד זמן מה מול הנרות, ואז פנה אל המשמש בקודש וביקש ממנו להכניס את החנוכייה אל תוך חדרו. הרבי נכנס אחריו לחדר, וכעבור כמה דקות יצא המשמש והחנוכייה בידו. הוא הציב אותה במקומה והרבי הדליק את הנרות כרגיל.

החסידים סברו שבוודאי היו לרבי כוונות נסתרות, העומדות ברומו של עולם, בהוראה להחזיר את החנוכייה לחדר. אך לאחר מכן גילה המשמש אילו 'סודות' היו שם.

מתברר שהמשמש טעה ומזג לכוסיות החנוכייה מי דבש במקום שמן. הצדיק הבחין בכך, וכדי שלא להביך את המשמש הורה לו להכניס את החנוכייה לחדרו ושם לשפוך את מי הדבש ולמזוג את השמן...

  גאולהפדיה

'משיח' – על שם השמן

שֶׁמֶן. גואל ישראל נקרא 'משיח' על שם המשיחה בשמן, כמו שנאמר (תהילים פט,כא): "מצאתי דוד עבדי בשמן קודשי משחתיו". אמנם כל מלכי בית דוד נושאים עימם את מעלת המשיחה ב'שמן המשחה', אבל הגואל האחרון דווקא נקרא על שמה. מכאן שהשמן מבטא את מהותו הפנימית.

את משמעותו הרוחנית של השמן אפשר ללמוד מתוך התבוננות באירועי חנוכה. בחנוכה היה ניצחון גדול ביותר של עם ישראל על היוונים, אך כאשר הגמרא (שבת כא,ב) שואלת "מאי [מהו] חנוכה?", אין היא מזכירה כמעט את ניצחון המלחמה ומתמקדת בנס פך השמן: "כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כוהן גדול; ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

שמן בכלל מסמל את החוכמה. הדבר רמוז בגמרא (מנחות פה,ב): "מתוך שרגילים בשמן זית, חוכמה מצויה בהם" – הרי לפנינו הקשר בין שמן לחוכמה. בעם ישראל השמן מסמל את חוכמת התורה – "היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים". וכאן נטושה המלחמה בין ישראל ליוונים – מלחמה על טהרתה של חוכמת התורה.

היוונים "טימאו כל השמנים". הרמב"ם אומר שטומאה וטהרה בכלל "אינם מדברים שדעתו של אדם מכרעתם, והרי הם מכלל החוקים". על-אחת-כמה-וכמה שההקפדה על הדלקת המנורה בשמן טהור דווקא היא דבר שאינו מובן בהיגיון אנושי, כי איזה הבדל יש באור המנורה בין שמן טהור לטמא? היוונים התייצבו בדיוק כנגד זה – כנגד היסוד העל-שכלי הקיים בשמן של עם ישראל, היינו בחוכמת התורה.

טָהֳרָה. ואולם היהודים ידעו שחייבים לשמור על טהרתו של ה'שמן'. אמנם התורה היא חוכמה, וככזאת היא נתפסת בכלי השכל. צריך ללומדה ולהבינה כשם שלומדים ומבינים כל דבר חוכמה. כשרב פוסק הלכה הוא חייב לנמקה בשכל ובהיגיון. ועם זה יש בתורה מרכיב על-שכלי. יהודי הלומד תורה יודע שהתורה, בשורשה, היא חוכמתו של הקב"ה, שלמעלה לגמרי מהשכל ומההבנה האנושיים. אין הוא ניגש אליה כאל כל חוכמה ושכל, אלא מתוך קדושה, התבטלות, טהרה.

זאת לא יכלו היוונים לקבל. הם ביקשו לראות בתורה חוכמה ושכל ככל החוכמות. לכן טימאו את השמן, המסמל את התורה. ניצחון החשמונאים הוא ניצחון הקדושה והטהרה, ולאורן אנו לומדים תורה ומקיימים מצוות עד היום הזה. יסוד זה שבתורה ובמצוות יתגלה על-ידי משיח צדקנו. בגאולה תתגלה פנימיות הדברים והכול יראו את המהות האלוקית שבכל דבר. שמן גם רומז ל'רזין דרזין' (סודי סודות), שאף זה יתגלה על-ידי משיח. לכן שמו העיקרי הוא 'משיח', על שם השמן.

  מעשה שהיה

חנוכייה מעבר לתעלה

"מצאתי באחד המוצבים מקלע רוסי כבד, שנקרא 'דשקה', שהקנה שלו היה מפוצל בצורת פטרייה. מייד עלתה בראשי מחשבה להוריד אותו בעבור השמש לחנוכייה"

ימי החנוכה המתקרבים בשנת תשל"ד (1973) מצאו את שלמה לוויתן מירושלים בצידה המערבי של תעלת סואץ.

אחרי המהלומה הקשה שספגו כוחותינו במכת הפתיחה של המלחמה, שהפתיעה אותנו בעיצומו של יום הכיפורים, החלה מתקפת הנגד של ישראל, שהגיעה לשיאה בצליחת התעלה ובכיתור הארמייה השלישית של מצרים באזור סואץ.

כיתורה של הארמייה השלישית יצר מצב חדש, שבו למצרים היה אינטרס דחוף להידבר ולהגיע להסדרים עם ישראל, כאשר הזמן פועל לרעתה במהירות. כל הישגיה בצליחת התעלה ובכיבוש ראשי גשר ממזרח לה, היו עלולים להתגמד אל מול המפלה הגדולה שבהשמדה או נפילה בשבי של ארמייה שלמה.

הלחץ הישראלי גרם למצרים לזעוק להפסקת אש. הם התחננו לאפשר העברת מזון וציוד לחיילי הארמייה הנצורה. ישראל הודיעה: "קילוגרם אחד של אספקה לא יעבור לארמייה השלישית עד אשר ישוחררו חיילינו שנפלו בשבי מצרים". בתגובה לאיום זה החלו המצרים לבצע את החלפת השבויים למחרת היום.

הימים שאחרי הסכם הפסקת האש היו מורכבים. נחתם הסכם להפסקת הלחימה, אך בפועל חילופי האש בין הכוחות הישראליים למצרים נמשכו.

שלמה היה סמל מחלקה בגדוד המילואים של חטיבת ירושלים, והגדוד נלחם בחזית המצרית ואחרי הצליחה עבר גם הוא אל מעבר לתעלה.

שלמה לויתן והחנוכייה שיצר במו ידיו מעבר לתעלת סואץ

וכך הוא מספר:

התחושות שלנו באותם ימים היו מעורבות. כעס גדול על המפלה הקשה שספגנו והמחדל של הקברניטים, לצד התרוממות רוח על ההצלחה בהפיכת המערכה על פניה, המצור על הארמייה השלישית בדרום וההתקדמות לעבר דמשק בצפון.

כמה ימים לפני חנוכה פנה אליי מפקד הפלוגה שלי, עמוס נבט, וביקש ממני להכין חנוכייה. הוא ידע שאני מסגר במקצועי ובעל מסגרייה בירושלים, ולכן ביקש ממני להכין חנוכייה גדולה שתדלק במוצב בכל ימי החנוכה.

את החנוכייה ביקש להציב מעל בונקר הלוחמים שבניתי, בעזרת חבריי, מול הכוחות המצריים. נתון מעניין שנודע לנו במפגשים שאחרי המלחמה, שמולנו ישבה חטיבה 16 המצרית.

למעשה, הכוחות המצריים היו ממוקמים כחמישים מטרים בלבד מאיתנו, ובתווך נפרס שדה תירס, שהפריד בינינו לבינם.

בעקבות בקשתו האישית של המ"פ יצאתי לחפש בכמה בונקרים מצריים חומרי גלם, שבהם אוכל לבנות את החנוכייה, שצורתה כבר החלה להתרקם בראשי.

אספתי כובעי פלדה נטושים ותרמילי פגזים, שישמשו נרות לחנוכייה. לשמחתי הרבה מצאתי באחד המוצבים מקלע רוסי כבד, שנקרא 'דשקה', שהקנה שלו היה מפוצל בצורת פטרייה. מייד עלתה בראשי מחשבה להוריד אותו בעבור השמש לחנוכייה.

בניתי את החנוכייה. בבסיסה הצבתי בזנ"טים (ברזילי זווית). אורכו של הבסיס היה ארבעה מטרים, ועל הבסיס הלחמתי שמונה קני נרות, שהיו תרמילי פגזים בתוך כובעי פלדה.

בקנים מילאתי סולר, ושקי יוטה שימשו 'פתילות'. באמצע הצבתי את ה'דשקה', שכאמור, נועדה להיות השמש.

בערב הראשון של חנוכה התכנסנו כולנו סביב החנוכייה שעמדה בגאון. ההתרגשות הייתה גדולה. מסיבות ביטחוניות שררה עלטה כבדה בכל האזור. לא ידענו מה תהיה התגובה המצרית למראה הדלקת האבוקה.

את הכבוד להדליק את הנר ראשון של חנוכה בחנוכייה הייחודית הענקתי כמובן למ"פ שלי, אבל משום מה הוא התעקש שאני אדליק את החנוכייה.

זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. עליתי והדלקתי את הנר הראשון מעל הבונקר. עם סיום הקראת הברכות ועניית 'אמן' פצחה כל הפלוגה בשירת 'מעוז צור' מרגשת במיוחד.

ואז קרה משהו שלא האמנו למראהו. עם סיום הדלקת האבוקה ראינו לפתע שמהצד השני, מעבר לשדה התירס, נדלקת אבוקה מצרית. שקט השתרר בשטח. לא ידענו מה פשרה של התגובה.

ביום השני התכנסנו שוב, והפעם הדלקנו שתי אבוקות. במפתיע, גם הפעם העלו המצרים שתי אבוקות. כך נמשך הדבר בכל שמונת ימי חג החנוכה.

אינני יודע מדוע עשו כן. ייתכן שהמחווה הזאת הייתה הבעת רצון טוב כלפינו. ואכן, מאז אותם ימי החנוכה נוצרו היחסים הראשונים בינינו לבין החיילים המצרים.

למעשה, עד חנוכה כמעט לא היה ערב אחד שלא היו בו חילופי אש בינינו לבין המצרים, ואילו לאחר חג החנוכה השתרר שקט, שנשמר עד חזרתנו לצידה המזרחי של התעלה.

ביום ו' באדר באותה שנה פונתה התעלה. לקחתי את חנוכיית הפגזים איתי והעליתי אותה לירושלים. הסמ"פ של הפלוגה, גד הררי ז"ל, שהתגורר במושב כפר אביב, ביקש לקחת אותה ולהציגה בבית העם. בשלב מסוים אבדו עקבותיה, וכל המאמצים לאתרה לא צלחו.

שלמה לויתן נפטר בחודש טבת תשע"ד.

(על-פי ריאיון של שלמה לויתן בתכנית 'מלווה מלכה' בגל"צ)

  רציתי לשאול

עם הרב מנחם דוברוסקין

משפיע בישיבת תומכי תמימים מגדל העמק

אם אמנם חושך מגרשים באור ולא במקל, מדוע החשמונאים יצאו למלחמה פיזית ביוונים?

אכן, הדרך הכללית שלימד הבעש"ט היא לדחות את העניינים השליליים על-ידי הגברת האור של הטוב ושל הקדושה; לשים את הדגש על 'עשה טוב', וממילא האדם יתרחק מהרע ויקיים את 'סור מרע'.

אבל יש מצבים שבהם אי-אפשר להסתפק בהגברת האור, אלא חובה לנקוט אמצעים תקיפים לסילוק הרע. למשל, בחינוך אנחנו שואפים להאיר לילדים את הדרך הטובה, להציג לפניהם דוגמה חיה של התנהגות חיובית, להסביר להם את הטוב והיפה שבהתנהגות נאותה ובמעשים ראויים. אבל אם הילד רץ לכביש סואן, לא נתחיל לדבר אליו מילים יפות, אלא נתפוס את ידו בכוח ונמשוך אותו למקום בטוח.

התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אך היא עצמה מצווה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים". כי יש סוג של רוע שאותו אי-אפשר לסלק על-ידי הגברת האור, אלא חייבים להילחם בו ולהכריתו.

גם בחסידות עצמה אנחנו רואים בספר התניא שני פרקים, כט-ל, החורגים לכאורה מהדרך הכללית של החסידות. בפרקים האלה בעל התניא מדריך את האדם לטפל ברע שבקרבו באמצעים נוקבים. כי יש רע שלא יסולק על-ידי אור, אלא להפך, הרע הזה חוסם את האור ומתייצב נגד הקדושה, ואין ברירה אלא לסלקו במלחמה ישירה.

וגם בגאולה העתידה העולם בכללותו יתוקן ואומות העולם יתהפכו לעבוד את ה' יחד, ועם זה נבואות הגאולה מדברות על אומות שיוכו ויושמדו, כי הן אינן יכולות להתברר ולהפוך לטוב, אלא דינן העברה מן העולם, כמו שנאמר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

  פינת ההלכה ומנהג

אורחים והדלקת הנרות

שאלה: מי שמתארח בשבת וחוזר לביתו במוצאי שבת, היכן ידליק במוצאי השבת?

תשובה: אם מייד בצאת השבת האורחים אורזים את חפציהם ויוצאים לביתם, לא ידליקו בבית המארחים, אלא ידליקו בביתם, כשיגיעו אליו, גם אם הדרך נמשכת כמה שעות.

אך אם במוצאי השבת הם נשארים זמן מה בבית המארחים, הרי כל עוד שוהים שם, הבית הזה עדיין נחשב ביתם, ולפיכך ידליקו שם ויקיימו את המצווה. רצוי שיישארו ליד הנרות חצי שעה, ורק לאחר מכן ייצאו לדרך. ובאין ברירה הם יכולים להדליק את הנרות ולצאת מייד.

(למנהג הספרדים, האורחים יוצאים ידי חובה בהדלקתם של המארחים, ואין צורך שיעשו פעולה מיוחדת כדי לצאת ידי חובה בהדלקה; ואילו למנהג האשכנזים, שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק בעצמו, על האורחים להדליק נרות בעצמם בבית המארחים).

בכל אופן אין מקום להדליק פעמיים, הן בבית הן אצל המארחים. אם מדליקים בבית המארחים או יוצאים ידי חובה על-ידם, אי-אפשר להדליק בברכה גם בבית.

מקורות: טושו"ע או"ח סי' תרעז ס"א, ילקוט יוסף, משנ"ב ופסקי תשובות שם (בפרט הערה 35. ובסי' רסג ס"ק כו), וש"נ.

  חיים יהודיים

החנוכייה שהוצאה מתוך האפר

בעיצומם של הקרבות הקשים במלחמת יום הכיפורים, חייל צעיר נכנס לבית כנסת במוצב צה"לי שהסורים שרפו, ומגלה שם חנוכייה. הוא נושא אותה עימו לאורך כל המלחמה ומדליק בה נרות מדי שנה

תעודת זהות. מרדכי מימון (77), יליד בוקרסט, רומניה, כיום תושב ראשון-לציון. אב לארבעה וסב לארבעה-עשר נכדים. נהג משאית. בהיותו בן שנתיים עלתה משפחתו ארצה, באונייה ששמה 'עצמאות'. המשפחה שוכּנה באוהלים בפרדס חנה. לאחר מכן עברה להתגורר בשכונת שעריים ברחובות.


"החלטה של רגע". מרדכי מימון

להיות בכור. אימי הייתה עוזרת גננת ואבי היה פועל בניין. פעם בשבוע היה חוזר הביתה. בהיותי הבן הבכור, הייתי צריך לעזור לאימי במטלות הבית ולדאוג לאחיי הקטנים. בעבור קרח למקרר הייתי צריך לחכות למשאית הקרח, ולסחוב את הקרח בידיים. זה היה כבד וכואב. בחופשות הייתי יוצא לעבודות שבהן הרווחתי כסף ומסרתי אותו להוריי, כדי לעזור בכלכלת הבית.

נגרות ויהלומים. אחרי בית הספר היסודי התחלתי לעבוד בנגרות ובהמשך בליטוש יהלומים. למדתי לימודי ערב להשלמת ההשכלה. עשיתי שירות צבאי בגולני, שבו הכרתי חברים רבים, ועם מקצתם אני בקשר עד היום. בהיותי בן עשרים וארבע זכיתי להקים בית בישראל עם רעייתי שלומית ז"ל.

'אדמה טובה'. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שמעתי ברדיו את סיסמת הגיוס שלי 'אדמה טובה'. נפרדתי מאשתי ומשני ילדיי, ונשלחתי לרמת הגולן, שנכבשה בחלקה הגדול בידי הסורים. הגענו למרגלות תל פארס. באוויר חגו מטוסים סוריים וניסו לפגוע בנו.

על ניסיך. תותחן סורי פגע בשרשרת הנגמ"ש שלנו והיא נפרסה. המפקד שלי אמר לי בקשר 'חכה לפקודות'. ראיתי את התותחן מנסה לירות לעבר הכלים האחרים שלנו. בשעה שמבטו לא היה מופנה לעברי קפצתי מהנגמ"ש. כעבור שנייה התותחן הסורי ירה עוד פגז וזה העלה את הנגמ"ש באש.

בית הכנסת השרוף. רצנו לתותחן הסורי והשחלנו רימון לתוך הצריח. הוא נהרג והאש פסקה. נשארתי בלי נשק ובלי חגור. הלכנו לברר אם יש חיילים שלנו בתוך המוצב, ומצאנו שני חיילים מכוחותינו, שהתחבאו בבונקר. היה שם בית כנסת שהסורים שרפו, עם כל ספרי התורה וחפצי הקודש שבו. זה היה מחזה מצמרר.

ניעור מהאפר. מיהרנו לצאת מהמוצב ולהתקדם, אך משהו בתוך בית הכנסת השרוף לכד את מבטי: הייתה שם חנוכייה. המפקד שלי צעק שאמהר לצאת, אך לא יכולתי להשאיר את החנוכייה שם. בהחלטה של רגע לקחתי אותה איתי, אחרי שניערתי אותה מהאפר. משם נשאתי אותה לכל מקום, לאורך כל המלחמה הקשה.


מרדכי והחנוכייה. חמישים שנה הוא מדליק בה את הנרות

בזמן הזה. מאז ועד היום אנחנו מדליקים בחנוכה את הנרות בחנוכייה הזאת. בכל שנה אני מגולל את הסיפור באוזני בני המשפחה, הילדים והנכדים. החנוכייה הזו נעשתה סמל במשפחה. לפני כמה שנים נכדתי ימית שִחזרה איתי את הסיפור, והוא פורסם במיזם 'הקשר הרב-דורי'. החנוכייה שמצאתי בתוך האפר, בעיצומה של המלחמה, מסמלת בעבורי את כוח התחייה של עם ישראל. באותם רגעים הרגשתי כמו המכבים שהדליקו את המנורה בבית המקדש. חמישים שנה אני מברך על הדלקת החנוכייה הזאת, וכשאני אומר 'שעשה ניסים' – אני חוזר לרגעים שבהם חיי ניצלו וכשהרמתי את החנוכייה מתוך האפר.

התנדבות. חמישים שנה אחרי אותה מלחמה אנחנו עוברים שוב רגעים קשים, אבל בעזרת השם נזכה גם הפעם להתרומם מהאפר, לנצח ולהמשיך קדימה. בימים האלה אני מתנדב ביישובי עוטף עזה, מסייע למשקים בקטיף עגבניות שרי ופלפלים. התנדבתי גם במסיק זיתים. זה משק ששני בניו של הבעלים נרצחו בטבח. יותר מעצם העזרה לחקלאים זה נותן תחושה עצומה של נתינה וחסד. בואו נתחזק יותר במתן כבוד זה  לזה, גם אם לא מסכימים בכל עניין.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)