כאשר המפקח תפס בידו את המסמכים המפלילים ידע הרב לנדא שמצבו חמור מאוד. הוא פנה אל כמה עורכי דין, ומסקנת כולם הייתה כי אין שום סיכוי לצאת זכאי ממשפט כזה
"ביקורת!", הכריז הפקיד שהתייצב בפתח החנות. ליבו של הרב יעקב לנדא, מנהל החשבונות, נפל בקרבו. הוא אחז בידו פנקס חשבונות שבו נרשמו הכנסות העסק שלא דוּוחו לשלטונות. לא הייתה אפשרות להעלים את הפנקס, והמבקר עט עליו כמוצא שלל רב.
הרב יעקב לנדא (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
הרב לנדא נולד בעיירה קורניץ שברוסיה הלבנה. לאחר פטירת אביו, ששימש רב העיירה, פנו התושבים אל בנו, שהיה אז בן עשרים בלבד, וביקשוהו למלא את מקום אביו. תחילה סירב, ורק לאחר התערבותו של הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש, האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, הסכים להתמנות לתפקיד.
בימי מלחמת העולם הראשונה, בחודש מרחשוון תרע"ו (1915), נאלץ אדמו"ר הרש"ב להימלט מהעיירה ליובאוויטש ולנדוד לקצה השני של רוסיה, לעיר רוסטוב, הסמוכה לגבול עם טורקיה. בתוך כך התחוללה המהפכה הקומוניסטית, ובעקבותיה פרצה מלחמת אזרחים.
הרבי הרש"ב.
גם הרב לנדא הצעיר לקח את מקל הנדודים. כתלמיד מקושר בלב ונפש אל רבו טבעי היה בעבורו לשים את פעמיו לעבר רוסטוב, לשהות לצד רבו. עם הגיעו לשם מינה אותו הרבי ל'רב החצר', והחל להטיל עליו תפקידים שנגעו לכלל ציבור הפליטים היהודי.
בהנחיית הרבי הקים הרב לנדא מקוואות טהרה, ייסד תלמודי תורה וישיבות, ארגן מערכת שחיטה כשרה ועוד. בכל אותם ימים התגורר בדירתו של הרבי וסעד על שולחנו.
בב' בניסן תר"פ (1920) הסתלק הרבי הרש"ב. הקומוניסטים לא הניחו לחסידים גם ברוסטוב, והציבור התפזר לערי רוסיה. הרב לנדא עבר למוסקווה. בהעדר אפשרות להתפרנס מרבנות החל לשמש מנהל חשבונות בחנות.
השלטון הקומוניסטי הלאים את כל הרכוש הפרטי, והותיר למעשה את בעלי העסקים חסרי כול. המצב הזה דחף רבים מהם לנהל פנקסנות כפולה – אחת רשמית והשנייה חשאית. הרב לנדא נאלץ אפוא לנהל את חשבונות העסק בדרך בלתי-חוקית.
כאשר המפקח תפס בידו את המסמכים המפלילים ידע הרב לנדא שמצבו חמור מאוד. במהרה קיבל זימון למשפט.
הוא פנה אל כמה עורכי דין, ומסקנת כולם הייתה עגומה. הם אמרו כי אין שום סיכוי לצאת זכאי ממשפט כזה, ובמקרה הטוב הוא יסתיים בהשתת קנס. אבל עונש הקנס היה בעבור הרב לנדא לא רק עניין כלכלי. הוא התעתד לצאת מרוסיה, וידע שקבלת קנס תמנע ממנו לקבל אישור יציאה מהמדינה. הדבר הדאיג אותו מאוד.
בימים שקדמו למשפט ערכו חסידי חב"ד במוסקווה הגרלה לנסיעה לציונו של הרבי הרש"ב ברוסטוב. כל אחד ואחד מהמשתתפים שילם סכום מסוים, ויחד נאסף הסכום הדרוש לנסיעה.
בגורל עלה שמו של בחור צעיר, מחניכיו של הרב לנדא בישיבת 'תפארת בחורים' שייסד במוסקווה. "מדוע שאני אסע? מוטב סעו אתם", הציע התלמיד לרב לנדא. הרב לנדא ראה שהתלמיד מתכוון לכך באמת ובתמים, קיבל את ההצעה ויצא לרוסטוב.
בעלייתו אל הציון העלה הרב לנדא על הכתב את הצרה שנקלע אליה והסכנה שהוא עלול לאבד את האפשרות לצאת מרוסיה הסובייטית. הוא הניח את פתק הבקשה על הציון ושפך את ליבו בבכי ובתחנונים, והתפלל שהכול יעבור בשלום.
מועד המשפט נקבע לליל שבת קודש. לרב לנדא לא נותרה ברירה והוא נאלץ להופיע באולם המשפט בליל שבת. תחילה קם התובע והחל להרצות לפני השופטים את חומרת מעשיו של מנהל החשבונות היהודי.
"יש בידי הוכחות ברורות כי לנדא רימה את מדינתנו", הצהיר התובע בביטחון. הוא פתח את תיקו והוציא את הפנקס שנתפס בידו של לנדא בשעת מעשה, והחל להקריא את תוכנו המפליל.
"מדוע אתה מבלבל את המוח?!", נזף בו השופט. התובע נדהם מהתגובה הבלתי-צפויה והשתתק. באותם ימים אנשים פחדו מאוד מהשופטים.
"הפסקה!", קראו השופטים ועזבו את האולם לצורך התייעצות. במשך שעתיים דנו השופטים במקרה שלפניהם. בכל אותן דקות המתין הרב לנדא במתח לקראת ההחלטה בעניינו. גם התובע כסס את ציפורניו בחשש, שכן תגובת השופטים לא הייתה אופיינית כלל.
לאחר המתנה ארוכה חזרו השופטים לאולם. כל הנוכחים אימצו את אוזניהם בניסיון לשמוע את מילות השופטים היטב. פסק הדין שיצא מפיהם הדהים את כולם. "יעקב בן-משה זכאי!", קרא השופט הראשי וזיכה את הרב לנדא מכל אשמה.
האולם שהיה מלא עורכי דין געש מהתרגשות, סיפר הרב לנדא לימים. עורכי הדין ניגשו אליו ולחצו את ידו בהתרגשות. "אדוני זכאי!", קראו, "אדוני זכאי!".
הרב לנדא יצא מרוסיה בשנת תרפ"ז, ובשנת תרצ"ה עלה לארץ ישראל. שימש רבה של בני-ברק חמישים שנה עד פטירתו בשנת תשמ"ו.
(על-פי הספר 'רב הארמון') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
