הרוקח, אדון אשכנזי, התעורר ועמד נדהם ומשתאה. מראה היהודים התמימים, המורעבים והמושפלים, העומדים בדבקות כזאת בתפילה, המם אותו
בבלוק 141, במחנה הריכוז הגרמני דורה-מיטלבאו, היה יהודי צעיר, דובר הונגרית וגרמנית, אשכנזי שמו. במקצועו שימש רוקח בעיר קושיצה (קאשוי) שבסלובקיה.
את הסיפור מגולל חיים-ישראל פרל, שהיה גם הוא במחנה (חיים נולד בשנת תרפ"ו [1925] בעיירה וישא, וגדל בכפר במחוז מרמורוש, שהיה נתון לשליטה הונגרית. באביב תש"ד [1944] גורש לאושוויץ עם כל תושבי גטו דרגומירשט, ואחרי הסלקצייה הועבר לבוכנוואלד ולדורה-מיטלבאו. לאחר המלחמה עלה לארץ באוניית מעפילים, ונפטר בשנת תש"פ).
חיים־ישראל פרל. ראש השנה בלתי־נשכח (צילום: (bogatar
אשכנזי נמנה עם היהודים המתבוללים ההונגרים, שלא הכירו אותנו, היהודים הכפריים מאזור מרמורוש. הם דיברו ביניהם הונגרית, ואנחנו דיברנו יידיש. מתוך השיחות עם אשכנזי הרוקח נודע לנו שהיה מהאחרונים שנכנסו לגטו. הוא ויהודים אחרים שהתנצרו נדרשו לענוד על זרועם סרט לבן (במקום סרט צהוב), אך הגורל היהודי לא פסח גם עליהם.
אחד האסירים הטריים במחנה הודיע לנו את התאריך המדויק של שני ימי ראש השנה. יומיים לפני החג פנה אסיר יהודי אל קצין האס-אס, וברוב תמימותו ביקש 'התחשבות' ביום החג. הלה עבד במתפרה, שבה זכו האסירים לתנאי עבודה נוחים יחסית. ייתכן כי בשל כך סבר שבקשתו תתקבל. "כן, כן, יענקל, יש לכם ימי חג", אמר הקצין ובעיניו יוקדת אש השנאה. "יהודי ארור! המשך בעבודתך!...".
למחרת, בסיום יום העבודה, התכוננו ללכת לצריף לקבל את מנת הלחם היומית, ולארגן תפילה חטופה לכבוד ראש השנה. "כל היודן [היהודים] בלוק 141 נשארים במגרש", נשמעה הקריאה ברמקולים. "עליכם ללכת לנקות את המחנה".
זה היה העונש על החג שרצינו 'לחגוג'. אחרי כשעתיים של השפלה נשמע הזמזום הגואל, ואנו צעדנו אל הבלוק שבורים ורצוצים. הממונה על הבלוק הצליח לארגן מחבריו מעט לחם ומרק בעבורנו.
בליל התקדש החג שטפו אותנו הגעגועים. נכנסנו לצריף עייפים ונכלמים. הרגליים דחפו את הגוף כלפי מעלה, אל דרגשי המיטות בנות שלוש הקומות. השתרענו על הקרשים ודממת מוות השתררה.
באוזנינו הדהדו תפילות ערבית של ליל ראש השנה מהימים הטובים. הסתכלנו זה בזה. היה בנו רצון עז להתפלל. דווקא בשל שנאת הגרמנים, דווקא בין גדרות התיל וריח המוות.
בעיניים דומעות עמד ר' משה הזקן, שעון על קרשי הדרגשים. פתאום התנער ופלט צעקה: "יהודים! ליל ראש השנה עכשיו! יום טוב היום!...".
קפצנו מהמיטות ונעמדנו ליד מיטות הקומות, כדי שלא יבחינו מהחלון שאנו מתפללים.
ר' משה הזקן החל בתפילת ערבית על-פה, ואחרים הצטרפו בזמזום הנעימה של תפילת הימים הנוראים. מעיין הדמעות נפתח. זה היה דבר נדיר במחנות, שכן הכוח לבכות כבר נעלם לגמרי.
התפילה והזיכרונות המסו מעט את הפחד. הדומייה נהפכה לשאגת תפילה. הזמזום החל להקיף את כל הנמצאים. אסירים שנרדמו מרוב עייפות התעוררו והצטרפו לתפילה. שכחנו את המרק שנמנע מפינו, ועמדנו מזמזמים את נעימת הקדיש – "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
בתפילת העמידה נתקל החזן בקשיים. הרבה פרקים נשכחו ממנו. הוסכם שכל מי שנזכר בקטע מסוים ואפילו שלא לפי הסדר – מוזמן להיות החזן. כשהגענו למשפט "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", חזר עליו משה הזקן שוב, וכולנו אחריו.
התפילה ההיא, בליל ראש השנה תש"ה, בין הדרגשים העמוסים אסירים עייפים – נהפכה למחאה אדירה בשעת הסתר הפנים הנורא.
גם הרוקח, אדון אשכנזי, התעורר ועמד נדהם ומשתאה. מראה היהודים התמימים, המורעבים והמושפלים, העומדים בדבקות כזאת בתפילה, המם אותו.
איני יודע מה התרחש בעומק נפשו, אך אחרי התפילה, כשניגשנו זה לזה לברך ולהתברך בברכת "לשנה טובה תיכתב ותיחתם", כנהוג, התחיל אשכנזי לחבק ולנשק בהתלהבות כל מתפלל, זקן וצעיר. מעיניו זלגו דמעות. בבכי עבר מאיש לאיש והתחנן: "סלחו, מחלו לי...".
לאחר שנרגע הסביר את פשר הבכי ובקשת הסליחה: "סלחו לי, יהודים יקרים, אני הוא זה שהתרחקתי מכם. האמינו לי שלא רציתי להתנצר. אבי הוא שדחפני לכך. הוא פחד שלא אוכל להתגבר על מוראות המלחמה וחשב שעל-ידי ההתנצרות יציל אותי".
אשכנזי פרץ שוב בבכי נסער. בעיניים דומעות הביט באחיו היהודים וביקש: "אנא קבלוני שוב לחברתכם...".
עם גבור הקור בלילות והרעב ביום, שקע הרוקח אשכנזי בייאוש. הוא היה חוזר מהעבודה ומתבודד באחת מפינות הבלוק. לא נותר בו הכוח והדחף להילחם כדי לשרוד. אט-אט עזבוהו כוחותיו, והוא השיב את נשמתו לבוראו.
(על-פי ספרו של פרל 'בצל העצים, בצל הלהבות') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
