במקום המפגש חולקו להם כלי עבודה והם נשלחו ליעדי העבודה ובוססו בבוץ. וכמו בימי פרעה, הוצבו עליהם ממונים שהכבידו עליהם את עול העבודה
"כל הגברים נדרשים להתייצב מחר בבוקר, להצבתם מחדש של הגשרים על נהר החידקל", הודיע שליח המושל הצבאי של העיר מוסול לראש הקהילה היהודית.
"המושל אינו סובל סרבנים", הוסיף השליח, ורמז שדינם של המשתמטים יהיה מאסר ממושך עם עבודות פרך.
זה היה כשעה לפני שעת בדיקת חמץ. שמחת היהודים הושבתה באחת. כיצד ייראה ליל הסדר בשעה שכולם יהיו עסוקים בעבודות כפייה? הרהרו כולם נוגות.
אלה היו שנות השמונים של המאה ה-19, בימיו של הסולטן עבד אל-חמיד השני, השליט העות'מני. עיראק הייתה נתונה למרותו, והיא הונהגה בידי מושל צבאי.
בעונת האביב, כאשר נמסים השלגים שעל הרי טורקיה, מזינים מימיהם את נהר החידקל העובר דרך מוסול ומביאים לעלייתו על גדותיו. המים היו מציפים שטחים חקלאיים וכרי מרעה, אך הנזק העיקרי היה הפגיעה בגשרים שעל הנהר.
באותם ימים טרם נבנה גשר הברזל היציב המחבר את שני חלקי העיר, משתי גדות הנהר. הגשרים ששימשו למעבר הוקמו על גבי סירות, וכאשר גאו מי הנהר, הסיעו לא אחת את הגשרים למרחקים וניתקו את הקשר בין שתי הגדות.
כאשר פקד אסון טבע את העיר נהגו לגייס לעבודות כפייה כל ציבור שהיה נחוץ לעבודה. קריאה של הוואלי או המושל, בעת התפילה במסגד או באמצעות כרוז שעבר ברחובות העיר, הייתה מַספקת להזעיק את ההמונים לעבודה שנדרשה מהם.
העבודה הייתה קשה ומפרכת. לעיתים הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממשית. ליהודים הייתה העבודה קשה ביותר, מפני שרובם לא היו אמונים על עבודת כפיים.
בלילה נדדה השינה מעיני כולם. השכם בבוקר יצאו מאות גברים יהודים למלא את הוראת המושל. "אכן", אמרו זה לזה, "ההגדה של פסח מתקיימת בנו". ימי השעבוד במצרים נראו אקטואליים ביותר.
במקום המפגש חולקו להם כלי עבודה והם נשלחו ליעדי העבודה ובוססו בבוץ. וכמו בימי פרעה, הוצבו עליהם ממונים שהכבידו עליהם את עול העבודה.
עבד אל-נביא שלם היה מראשי קהילת יהודי מוסול. הוא היה תלמיד-חכם מבוגר, ומחמת גילו שוחרר מעבודת הכפייה. בראותו את אווירת העצב שהשתררה בקהילה גמר אומר ללכת לוואלי ולבקש לשחרר את בני עדתו.
לבוש בחלוק לבן וחגור אבנט שחור, עוטה גלימת משי אפורה וראשו חבוש במצנפת שחורה, עשה את דרכו לעבר לשכת הוואלי.
עבד אל-נביא תחב לידי השומר בכניסה מטבע יקר וביקש להודיע לוואלי על בואו. השומר, שקיבל את שכרו, מילא את הבקשה והקדימו מאחרים, שהיו מנכבדי העיר וחיכו לתורם להיכנס אל הוואלי.
"אדוני הוואלי", פתח עבד אל-נביא בעומדו על רגליו, ממאן לשבת. "לא באתי להתארח אצלך, ולכן ברשותך אומר את דבריי בעמידה". הוואלי נדהם למשמע דברי היהודי, שנעדרו דברי חנופה ורגש נחיתות.
"בשל צרת עמי נאלצתי לנטוש את ביתי בעיצומן של ההכנות לחג הקדוש ולכתת את רגליי אליך, כדי לבקש רחמים על בני עדתי", אמר עבד אל-נביא.
"האם אדוני יודע כי הערב חל חג הפסח, שדתנו מחייבת להישמר בו מאכילת חמץ, אוסרת עלינו לעבוד, ומצווה עלינו לערוך סדר כהלכתו שבו נספר על יציאת מצרים, שהיא המאורע הגדול בחיי עמנו?
"אני בא אליך כשליח הקהילה המאמינה בא-ל עליון ומקיימת את דתו, אותו א-ל של בני ישמעאל ובני ישראל. אני מבקש ממך להסיר את חובת עבודת הכפייה מקהילתנו, ואם תישאר עבודה אחרי שמונת ימי החג, ישובו היהודים ויתייצבו לכל אשר יידרשו לעשות".
לשווא ניסה הוואלי לשכנע את היהודי שברגעי אסון שכאלו על יהודים להשתתף בעבודה. עבד אל-נביא עמד בנחישות על דרישתו, ושאב עידוד מעצם האופי שבו התנהל הוויכוח. כל צד ניסה את כוחו בשכנוע הצד השני, ולכן הרשה לעצמו לחזור על דבריו שוב ושוב.
כשראה הוואלי את דבקותו במשימה ציווה לקרוא לממונה מטעמו על עבודות הכפייה. "עכשיו אני יכול להרשות לעצמי לשבת", אמר עבד אל-נביא לוואלי, "ואולם הפעם לא אוכל לשתות קפה, כי דתנו קובעת שיש לבער את החמץ משעות הבוקר, וחושש אני לחשש חמץ כלשהו".
כעבור זמן קצר הורה הוואלי לשחרר את כל היהודים מייד ולשלחם לבתיהם. היהודים קיבלו את ההוראה בשמחה, ואווירת הדיכאון התחלפה בשמחת חג מלאה. בית המרחץ השכונתי התמלא אנשים שבאו להסיר מעליהם את הבוץ מעמל היום ולהיטהר לקראת החג.
בליל החג, כשעלה החזן לקרוא את השיר הפותח את תפילות החג – מצא לפניו המון חוגג ומריע. "כל הכבוד והיקר לעבד אל-נביא שלם", אמרו. "האלוקים בחר בו להיות לפה לקהילה, והצליח את דרכו".
(על-פי סיפורו של עזרא לניאדו, 'בעיר שני האביבים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
