מהפסוק "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ,יא) למדו חז"ל (חגיגה כו,א) שעלייה לרגל של המוני בני ישראל גורמת אחדות ביניהם.
האחדות משתקפת במיוחד בחג הפסח, ובשמות החג – 'זמן חירותנו' ו'חג המצות'. חירות אמיתית היא כאשר אין הבדלים בין אחד לחברו. גם המצות מסמלות ענווה והתבטלות, דבר המביא אחדות בין איש לרעהו (כי כשאין תפיחה והתנשאות יש מקום גם לזולת).
למה פסח
על-פי זה תוסבר שאלה ידועה בהקשר של שמות החג. בתורה ובנוסח התפילה שמו 'חג המצות', אבל הכינוי הרוֹוח הוא 'חג הפסח'. זה גם שמה של המסכת העוסקת בענייני החג – מסכת 'פסחים', אף שהיא עוסקת לא רק בקרבן הפסח אלא גם במצות ובמרור ובהישמרות מחמץ.
לכאורה היה צריך להיות להפך: הלוא הקרבת קרבן הפסח התקיימה רק בזמן בית המקדש, ואילו בזמן הגלות רק מצוות אכילת מצה היא מדאורייתא. אם כן, היה ראוי שהכינוי הנפוץ יותר יהיה 'חג המצות' ולא 'חג הפסח'.
שבחים הדדיים
התשובה טמונה באמרתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שהקב"ה מדבר במעלת בני ישראל ואילו בני ישראל מדברים במעלתו של הקב"ה:
הקב"ה מכנה את החג 'חג המצות' כדי לשבח את ישראל, ש"וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם", כדברי חז"ל "מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו, היאך נצא למדבר בלא צידה? אלא האמינו והלכו". ואילו בני ישראל משבחים את הקב"ה בקריאת החג 'פסח', על שם "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".
לאור זאת מובן שעניין הפסיחה על בתי ישראל נוגע במיוחד בתקופת הגלות, כאשר "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ואנו זקוקים תמיד לשמירה ול'פסיחה' מיוחדת של הקב"ה.
עזר של דילוג
בזמן הגלות גם יצר הרע מנסה להתגבר. הוא עלול לקרוא תיגר על השאיפה לאחדות, בטענה שהתורה עצמה מכירה בהבדלי מעמדות בין חלקי העם – מ"ראשיכם שבטיכם" ועד "חוטב עציך ושואב מימיך", ואם כן, איך אפשר לדרוש מיהודי להתאחד עם יהודי שהתורה עצמה מכנה אותו 'חוטב עציך' ו'שואב מימיך'?
ואכן, כדי להתגבר על היצר יש צורך בעזרת הקב"ה, כדברי חז"ל (סוכה נב,ב) "אלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו". לשם כך צריך שיהיה אצל הקב"ה עניין ה'פסח', שעניינו דילוג. הקב"ה 'מדלג' כביכול על הכללים שקבע ויורד אל היהודי, כדי להעניק לו את הסיוע להתמודדות עם יצר הרע. האדם רק נדרש להיות בביטול ובענווה – בבחינת חג ה'מצות'.
האחדות מגיעה לשיאה בשביעי של פסח, שבו כבר אין מדברים על חלוקה לארבעה בנים אלא משה ובני ישראל שרים יחד, "ישיר" בלשון יחיד, כאיש אחד.
(תורת מנחם, כרך מט, עמ' 349) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
