חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1841 - כל המדורים ברצף
ערב שביעי של פסח, כ' בניסן ה'תשפ"ב, (21/04/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1841 - כל המדורים ברצף
הגיע הזמן לבקש ניסים
יש חדש
הפסח והמצה מביאים אחדות
קריעת ים סוף
ישועה מובטחת
מהים ועד הנהר
שטרות בתנור המצות
שירת הים של מנהל הנמל
'סעודת משיח' השנה
רציתי לשאול

מס' 1842, ערב שביעי של פסח, כ' בניסן ה'תשפ"ב (21.04.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הגיע הזמן לבקש ניסים

גאולתו של עם ישראל לא תהיה שגרתית וטבעית. שנות הסבל הארוכות והקשות שלנו יגיעו לקיצן רק עם בואו של משיח צדקנו

בחג האחרון של פסח נהוג לערוך סעודה מיוחדת – סעודת המשיח. את המנהג הזה תיקן הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, והוא הסביר ש"ביום הזה מאיר גילוי הארת המשיח". האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, רבי שלום-דובער מליובאוויטש, תיקן גם לשתות בסעודה הזאת ארבע כוסות יין, כמו בליל הסדר.

הרעיון שמאחורי הסעודה הוא שעלינו לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים רוחניים, כמו השכל והרגשות, אלא גם באמצעות הגוף הפיזי שלנו. כשאנחנו אוכלים את 'סעודת משיח' אנו סופגים את הארת המשיח לתוך גופנו. המצה שאנו אוכלים והיין שאנו שותים נהפכים לחלק מאיתנו. על-ידי כך מתחזקת האמונה בביאת המשיח ומתעצמת הציפייה לבואו הקרוב.

זעקה מתפרצת

האמונה היהודית גורסת כי גאולתו של עם ישראל לא תהיה שגרתית וטבעית. שנות הסבל הארוכות והקשות שלנו יגיעו לקיצן רק עם בואו של משיח צדקנו, שיהיה בעל כוחות רוחניים כבירים. אנו בהחלט נדרשים לעשות את כל התלוי בנו, באמצעים ארציים וטבעיים, להביא שקט ושגשוג לעם ישראל, אבל ברור לנו שהגאולה האמיתית והשלמה תהיה מפתיעה, בלתי-צפויה, גאולה ניסית.

כאשר אנו מביטים סביב ורואים את הקריסה הערכית ואת אובדן הדרך, זו הנקודה שבה צריכה להתפרץ מלב כולנו זעקה לגאולה השלמה, שרק היא תביא את הישועה האמיתית לכל הבעיות המציקות לנו, הגשמיות והרוחניות גם יחד.

ומכיוון שבסופו של דבר קורים הדברים הבלתי-צפויים דווקא, הבה נתפלל שיקרה ה'בלתי-צפוי', שבעצם כולנו מצפים ומייחלים לו. חז"ל אומרים שהמשיח בא בהיסח הדעת. אף-על-פי שהכול מצפים לו ומתפללים לבואו, הופעתו תהיה בכל-זאת בבחינת הפתעה גמורה.

גם בני ישראל, בצאתם ממצרים, עמדו במצב דומה. אף הם נקלעו למצוקה קשה – הים לפניהם, המצרים מאחוריהם והמדבר סוגר עליהם מהצדדים. העם התלבט בין מלחמה במצרים לבין כניעה או התאבדות בים, כדברי המדרש. איש לא חלם שהישועה תבוא על-ידי בקיעת הים והליכה בתוכו. ואולם כאשר זעקו אל ה', הביא להם את הגאולה הניסית המפתיעה.

לבקש באמת

הזעקה הזאת, שאמורה לבקוע מליבנו, נשחקת על-ידי השגרה. אף-על-פי שכולנו מאמינים בביאת המשיח, מצפים לגאולה ומתפללים לבואה, אנו מבקשים אותה לעיתים כמצוות אנשים מלומדה. כשיש לנו בעיה אישית מציקה – אנו יודעים לזעוק באמת ולהתפלל בכוונה כנה; אבל התפילה לגאולה, שתביא את הפתרון האמיתי והשלם לכל בעיותינו ומצוקותינו, נעשית כדבר שבשגרה.

החג האחרון של פסח הוא הזמן להתחזק באמונה השלמה בבוא הגאולה ובציפייה לקראתה. נאכל את 'סעודת משיח', שמטרתה להחדיר את האמונה בבוא המשיח לתוך גופנו ונפשנו, ונצפה שעוד השנה נזכה לערוך את 'סעודת המשיח' השלמה והאמיתית – לכבודו של משיח צדקנו שיבוא ויסב עימנו ויביא את הגאולה האמיתית והשלמה.


ציפייה לגאולה פלאית (ציור: ברוך נחשון)

  יש חדש

המעמד הענק בטדי

אצטדיון טדי בירושלים, שבו קרוב לארבעים אלף מקומות ישיבה, התמלא ביום רביעי ה' בניסן בהמוני חסידי חב"ד וביהודים מכל גוני הקשת, שבאו לציין מלאת מאה ועשרים שנה להולדתו של הרבי מליובאוויטש.

המעמד ההיסטורי, שאורגן בידי צעירי אגודת חב"ד, עמד בסימן מיזמים פורצי דרך להפצת היהדות, למען החשת הגאולה האמיתית והשלמה. התכנית שיקפה את המהפכה הרוחנית שחולל הרבי בעולם היהודי, מתוך אכפתיות לכל יהודי ויהודי.

רבנים נשאו באירוע דברים על האתגרים העומדים לפנינו בעת הזאת, ועל ה'מתנה' שכל אחד ואחת נקראים לתת לרבי, בדמות התחזקות בתורה ובמצוות ובהפצת היהדות והחסידות, מתוך אהבת ישראל אמיתית. לצידם הופיעו בפרקי שירה הזמרים אברהם פריד, מרדכי בן-דוד, משה לוק, מקהלת 'מלכות' ועוד.

  שלחן שבת

הפסח והמצה מביאים אחדות

מהפסוק "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ,יא) למדו חז"ל (חגיגה כו,א) שעלייה לרגל של המוני בני ישראל גורמת אחדות ביניהם.

האחדות משתקפת במיוחד בחג הפסח, ובשמות החג – 'זמן חירותנו' ו'חג המצות'. חירות אמיתית היא כאשר אין הבדלים בין אחד לחברו. גם המצות מסמלות ענווה והתבטלות, דבר המביא אחדות בין איש לרעהו (כי כשאין תפיחה והתנשאות יש מקום גם לזולת).

למה פסח

על-פי זה תוסבר שאלה ידועה בהקשר של שמות החג. בתורה ובנוסח התפילה שמו 'חג המצות', אבל הכינוי הרוֹוח הוא 'חג הפסח'. זה גם שמה של המסכת העוסקת בענייני החג – מסכת 'פסחים', אף שהיא עוסקת לא רק בקרבן הפסח אלא גם במצות ובמרור ובהישמרות מחמץ.

לכאורה היה צריך להיות להפך: הלוא הקרבת קרבן הפסח התקיימה רק בזמן בית המקדש, ואילו בזמן הגלות רק מצוות אכילת מצה היא מדאורייתא. אם כן, היה ראוי שהכינוי הנפוץ יותר יהיה 'חג המצות' ולא 'חג הפסח'.

שבחים הדדיים

התשובה טמונה באמרתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שהקב"ה מדבר במעלת בני ישראל ואילו בני ישראל מדברים במעלתו של הקב"ה:

הקב"ה מכנה את החג 'חג המצות' כדי לשבח את ישראל, ש"וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם", כדברי חז"ל "מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו, היאך נצא למדבר בלא צידה? אלא האמינו והלכו". ואילו בני ישראל משבחים את הקב"ה בקריאת החג 'פסח', על שם "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

לאור זאת מובן שעניין הפסיחה על בתי ישראל נוגע במיוחד בתקופת הגלות, כאשר "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ואנו זקוקים תמיד לשמירה ול'פסיחה' מיוחדת של הקב"ה.

עזר של דילוג

בזמן הגלות גם יצר הרע מנסה להתגבר. הוא עלול לקרוא תיגר על השאיפה לאחדות, בטענה שהתורה עצמה מכירה בהבדלי מעמדות בין חלקי העם – מ"ראשיכם שבטיכם" ועד "חוטב עציך ושואב מימיך", ואם כן, איך אפשר לדרוש מיהודי להתאחד עם יהודי שהתורה עצמה מכנה אותו 'חוטב עציך' ו'שואב מימיך'?

ואכן, כדי להתגבר על היצר יש צורך בעזרת הקב"ה, כדברי חז"ל (סוכה נב,ב) "אלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו". לשם כך צריך שיהיה אצל הקב"ה עניין ה'פסח', שעניינו דילוג. הקב"ה 'מדלג' כביכול על הכללים שקבע ויורד אל היהודי, כדי להעניק לו את הסיוע להתמודדות עם יצר הרע. האדם רק נדרש להיות בביטול ובענווה – בבחינת חג ה'מצות'.

האחדות מגיעה לשיאה בשביעי של פסח, שבו כבר אין מדברים על חלוקה לארבעה בנים אלא משה ובני ישראל שרים יחד, "ישיר" בלשון יחיד, כאיש אחד.

(תורת מנחם, כרך מט, עמ' 349)

  מן המעיין

קריעת ים סוף

בנים למקום

קריעת ים סוף מבטאת את היותנו בנים לה'. כי כדברי חז"ל, התעורר קטרוג גדול על-ידי שרו של מצרים שטען: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. ובגמרא (סנהדרין צח,ב) נאמר שהקב"ה אמר "הללו מעשי ידיי והללו מעשי ידיי, היאך אאבד אלו מפני אלו". לבני ישראל לא הייתה זכות מצד מעשיהם, וההצלה הייתה מפני היותם בנים למקום.

(חידושי הרי"ם)

נושע עימנו

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" (שמות יד,ל). אמרו חז"ל שהקב"ה נושע כביכול עִם ישראל, היינו שבשעת קריעת הים נודע שם ה' בעולם. זהו שנאמר "אשירה לה'", היינו שאני שר על הישועה של הקב"ה כביכול.

(אור התורה)

לשיר כך תמיד

"אז ישיר... ויאמרו לאמר" (שמות טו,א). כששרו על הים בשמחה והתלהבות — "ויאמרו" – בליבם התפללו, "לאמר" – שיאמרו תמיד את השירה הזאת באותו הלהט ובאותה ההתלהבות כמו בשעת קריעת ים סוף. על דרך שפירשתי את הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת": "ועשית" – באותו רצון וחשק, "כאשר נדרת" – שהיה לך בשעת הנדר.

(תפארת שלמה)

שירת העתיד

"שר לא נאמר אלא ישיר" (סנהדרין צא,ב). "שר" – שירה על העבר בלבד – "לא נאמר", אלא "ישיר" – העיקר הוא שירת השמחה בעתיד, והתקווה לניסים שלעתיד לבוא.

(רבי משה מקוברין)

צרה לטובה

"ויהי לי לישועה" (שמות טו,ב). כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא צרה. משל לאחד שהיה צריך לנסוע באונייה וחלה ולא היה יכול להפליג ונצטער צער רב. לסוף התברר שהדבר היה לטובתו, שכן האונייה טבעה. זו כוונת הכתוב : "ויהי" – הצרה הזאת, צרת הסבל הקשה במצרים, "לי לישועה" – שעל-ידי קושי השעבוד נגאלו קודם הזמן.

(המגיד מדובנה)

לשיר אחרי סטירה

"ביקש נבוכדנצר לומר שירה, בא מלאך וסטרו על פיו" (סנהדרין צב,ב). כך אמרו לו: אתה מבקש לומר שירה כשהכתר על ראשך? כדאי לשמוע איך תאמר שירה אחרי סטירת לחי. הרי לך סטירה ועכשיו אמור שירה!

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

פעל התקרבות

"ופרעה הקריב" (שמות יד,י). לא נאמר 'קרב' אלא 'הקריב'. המדרש אומר שיש כאן רמז שפרעה פעל על בני ישראל שיתקרבו אל ה', וכמו שנאמר בהמשך "ויצעקו בני ישראל אל ה'". גלות מצרים וקריעת ים סוף היו הכנה למתן תורה, והסבל שסבלו בני ישראל גרם להם לצעוק אל ה' ולהתקרב אליו.

(ספר המאמרים ת"ש)

  אמרת השבוע

ישועה מובטחת

השרף ממוגלניצה סיפר שראה בעיניו אירוע שקרה אצל הרבי מאפטה:

יהודי פשוט, שלא היה לו כסף לשלם דמי חכירה, הלך לאפטה לשבת הגדול, לקבל ברכה מהצדיק. בדרשת השבת קרא הרבי את הפסקה בהגדה 'ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו' ואמר: "מי שמאמין באמונה טהורה שהקב"ה יושיעו, ובליל פסח, באומרו את ההגדה, הוא צועק בקדושה ובטהרה 'ונצעק' – מובטחת לו ישועה שלמה".

שמע זאת היהודי וחזר לביתו, וסיפר לאשתו שקיבל עצה מובטחת. בליל הסדר עשו כן, וכשהגיעו ל'ונצעק' צעקו בכל כוחם. ופתאום נשמעו דפיקות בדלת. בפתח עמד גוי ובידו שני דליים מלאים מטבעות והוא אמר: "הלכתי להטמין את הכסף ביער, כי אינני רוצה שבניי יירשו אותו; ובאה לי מחשבה שמוטב לתת אותו לכם".

  גאולהפדיה

מהים ועד הנהר

בְּקִיעַת הַנָּהָר. הגאולה ממצרים הגיעה לשיאה ולשלמותה בקריעת ים סוף, שבה התגלה הקב"ה לכל העם, עד ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל" הנביא (מכילתא. הובא ברש"י שמות טו,ב), ואפילו ילדים ראו כביכול את הקב"ה ואמרו "זֶה אֵ-לִי". גם בגאולה העתידה תהיה שלמות הגילוי האלוקי בבקיעה של מים, כפי שנאמר (ישעיה יא,טו): "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם, וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר... וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים". והנביא מסיים (בפסוק טז): "כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל, בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

אלא שיש הבדל בולט בין שתי ההתרחשויות הללו: בקריעת ים סוף היה "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים" (תהילים קלו,יג), וחז"ל אומרים (לקח טוב בשלח יד,טז),שהיו שנים-עשר גזרים, כנגד י"ב השבטים, וכל שבט הלך במסילה המיוחדת לו; ואילו לעתיד לבוא יהיה "והִכהו לשבעה נחלים" – לא שנים-עשר אלא שבעה.

שני המספרים האלה מסמלים שתי מדריגות בחדירת הקדושה לתוך העולם הזה: 'שנים-עשר' – כנגד שנים-עשר שבטי ישראל, ואילו 'שבעה' – כנגד שבעת המקומות שאליהם גלו בני ישראל. כשהנביא (ישעיה יא,יא) מפרט מהיכן ייגאלו בני ישראל, הוא מציין שבעה מקומות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם". המפרשים מציינים, שאלה שבעת המקומות שאליהם יגלה עם ישראל.

גאולת מצרים הייתה קשורה במיוחד בגילוי הקדושה בעם ישראל, ולכן ההתגלות של קריעת ים סוף באה בצורת שנים-עשר גזרים, כנגד שנים-עשר שבטי ישראל. אבל ההתגלות האלוקית בגאולה העתידה תבטא את האחדות האלוקית הכוללת, שבה גם הגויים ומקומות הגלות נכללים בתוך האמת האלוקית, ולכן ה'בקיעה' האלוקית לעתיד לבוא קשורה ב"שבעה נחלים".

עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב. בחוץ לארץ קוראים בחג האחרון של פסח  את הפטרת "עוד היום בנוב לעמוד" (ישעיה י,לב), שבה מתואר חזון אחרית הימים. למה באחרון של פסח דווקא? מפני שגאולת מצרים והגאולה האמיתית והשלמה הן שני שלבים של מהלך אחד.

משה רבנו רצה שגאולת מצרים תהיה הגאולה השלמה, ולכן אמר לקב"ה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", וכוונתו הייתה: "שלח נא ביד משיח". ואולם בפועל הגאולה באה בשני שלבים – שלב אחד היה בגאולת מצרים, ומאז אנו צועדים לעבר הגאולה האמיתית והשלמה, שהיא סגירת המעגל והשלמתה של גאולת מצרים. רמז לכך טמון בפסוק (מיכה ז,טו) "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". והלוא בני ישראל יצאו ממצרים ביום אחד! אלא יש כאן באמת שני ימים – יום גאולת מצרים ויום הגאולה העתידה, ושני הימים האלה הם "ימי צאתך מארץ מצרים".

  מעשה שהיה

שטרות בתנור המצות

כשהיה בטוח שאיש אינו שומע את שיחתם היה מעמיד פנים כעוסות ואומר ברוגז: "קונים סחורה ולא משלמים?! כך מתנהגים?!"

"בוא נצא לדרך", אמר ר' מענדל לעגלונו. "ניסע לרבי ונשאב קדושה מלוא חופניים, וגם אתפוס שם את בעלי החוב שלי, הנמנעים מלפגוש אותי כל ימות השנה".

שם משפחתו של ר' מענדל היה שכטר, אך הכול כינוהו קומנשטר, על שם הכפר קומנשטי שבאזור סוצ'בה ברומניה, שבו התגורר. בכפר חיו עשרים משפחות יהודיות בלבד, אך הן היו מגובשות וקהילתיות. לא בכדי נקרא הכפר 'ארץ ישראל הקטנה', שכן יהודי הכפר ניהלו אורח חיים חסידי עשיר.

פרנסתם התבססה בעיקר על תעשייה ומסחר. בבעלותו של ר' מענדל הייתה מזקקה לייצור משקאות חריפים. תוצרתה נודעה בטיבה המשובח, והיא שוּוקה לבעלי בתי מזיגה בכפרי האזור, רבים מהם יהודים.

כדרכו של עולם, בין לקוחותיו של ר' מענדל היו כאלה שמזלם לא האיר להם פנים. בתי המזיגה שניהלו לא הניבו רווחים גדולים, ולעיתים ההוצאות עלו על ההכנסות. את המשקאות קנו מר' מענדל בהקפה, ובבוא עת הפירעון לא היה בידם לשלם את חובם.

בעלי החוב האלה התביישו להראות את פניהם לפני ר' מענדל, וניסו להתחמק מלפגוש בו. הוא לא דחק בהם, וכך יכלו להמשיך בחייהם השגרתיים.

ואולם בהתקרב חודש החגים, כאשר יהודי האזור היו נוסעים להסתופף בצילו של רבי מנחם-מענדל הגר, מייסד שושלת ויז'ניץ, היו בעלי החוב נאלצים לפגוש את ר' מענדל ברצונם או שלא ברצונם.

עינו החדה של ר' מענדל הייתה מבחינה באחד מהם, והוא היה קורא לו הצידה. כשהיה בטוח שאיש אינו שומע את שיחתם היה מעמיד פנים כעוסות ואומר ברוגז: "קונים סחורה ולא משלמים?! כך מתנהגים?!".

בעל החוב היה מרכין את ראשו בבושה, ור' מענדל היה ממשיך בדבריו: "לא דיי שאינך משלם את חובך, אתה הולך וקונה משקאות מהמתחרים שלי?! וכי זו צורת התנהגות ראויה, לפנות אל המתחרים שלי כאשר אינך משלם את חובך לי?!".

לאחר שסיים את תוכחתו לבעל בית המזיגה היה מהרהר רגע ואומר: "אחרי החג בוא אליי ואתן לך לפנים משורת הדין את המשקאות שאתה זקוק להם. אולי הפעם יעזור לך הקב"ה, וכשהעסקים יצליחו, תוכל להחזיר גם את החוב הקודם".

כך נהג ר' מענדל בכל בעל חוב שעסקיו כשלו. למשמע ההצעה היו בעלי בתי המזיגה נענים בחפץ לב, וחוזרים לקחת ממנו סחורה. המשקאות שנתן להם בהקפה סייעו לרבים מהם להיחלץ מהמשבר שאליו נקלעו ולהחזיר את בית העסק שלהם לרווחיות.

אך היו מי שגם ההזדמנות החוזרת לא הועילה להם. הללו חזרו בבושת פנים אל ר' מענדל, כי כבר ידעו שהם עתידים להינזף אם ינסו ללכת אל מתחריו.

"כעת לא אוכל לתת לך סחורה סתם כך", היה ר' מענדל אומר לאותו יהודי במבט חמור. "הפעם תצטרך להביא לי שטר שבו אתה מתחייב להשיב את חובך. זאת ועוד, על השטר תצטרך לחתום לצידך גם זוגתך".

מובן שהדרישות האלה היו חסרות משמעות, שכן אם אין לאיש יכולת להחזיר את חובו, אין שום תועלת בחתימתה של רעייתו על שטר החוב חסר הכיסוי...

אבל כך היה ר' מענדל גורם לבעלי בתי המזיגה העניים לחוש בנוח לבוא אליו בפעם הרביעית ולקבל סחורה בהקפה. הללו מסרו לידיו את שטר החוב, שעליו מתנוססות חתימות שני בני הזוג, ור' מענדל היה נוטל אותו בארשת פנים רצינית ומכניסו למגירת שולחנו.

ר' מענדל הוסיף לספק לבעל בית המזיגה הכושל משקאות ביד רחבה, שהרי ברשותו 'שטר התחייבות' המבטיח כי התשלום ישולם בבוא העת...

בערב פסח נהג ר' מענדל ללכת בעצמו למאפיית המצות, ולהשתתף בגופו באפיית מצות המצווה. קודם צאתו היה מוציא ממגירת שולחנו את כל 'שטרות ההתחייבות' שהחתים את הסוחרים העניים במשך השנה. הוא היה סוקר את הערימה במהירות, ובורר מתוכה את השטרות שחותמיהם היו עניים, שאין באפשרותם לפרוע את החוב. את ערימת השטרות היה שם בכיסו ויוצא למאפייה.

לאחר שהתנור הוסק כראוי והאש בערה בו במלוא העוצמה, היה ר' מענדל תופס את חבילת השטרות ומשליך אותה בשמחה אל תוך התנור הבוער. רק אחרי שהאש הייתה מכלה לגמרי את השטרות והם נהפכו לערימת אפר היה מתחיל באפיית המצות.

רבו של ר' מענדל, ה'צמח צדיק' מוויז'ניץ, היה אומר: "מתקנא אני בכזית מצה של ר' מענדל", ואף היה מורה לחסידיו לטעום מן המצות הללו.

"יש לי שני חסידים", היה האדמו"ר אומר, "אחד יודע לתת והשני יודע לקבל. ר' מענדל מקומנשטי הוא האחד שיודע לתת"...

(על-פי 'אז נדברו')

  חיים יהודיים

שירת הים של מנהל הנמל

זלצמן: "חשבתי לעצמי: בורא העולם נתן למצרים איתות ברור מאוד באמצעות רוח הקדים – שלא ירדפו אחרי בני ישראל"

חייו של מנדי זלצמן (69) מתנהלים בים. שנים רבות שימש מנכ"ל נמל אילת, ובעשורים האחרונים הוא מנהל את נמל חיפה. שמו המלא 'מנדל', על שם סבו. "אני נקרא על שם הסבא-רבא שלי, שהיה אדמו"ר חשוב באוקראינה", מקדים זלצמן להסביר את שמו. ערב שביעי של פסח, שבו התרחשה קריעת ים סוף, ביקשנו לשמוע ממנו על החיבור של איש הים לאמונה.

זלצמן אומר שהוא מקפיד להניח תפילין בכל בוקר ולא יוותר על כך לעולם: "גם אם תהיה לי פגישה בבוקר עם נשיא המדינה, וגם אם יש לי משהו מאוד-מאוד חשוב בתחילת היום – לא אוותר על הנחת התפילין. גם בטיסות ובכל מקום שאליו אני נוסע אני לא פותח את הבוקר בלי להניח את התפילין המהודרות שלי".

הדפסת תניא בים סוף

בימיו כמנכ"ל נמל אילת הופנתה אליו בקשה יוצאת דופן – להדפיס את ספר התניא בים סוף. "הבקשה באה מחסידי חב"ד, ומאוחר יותר הבנתי שזו הייתה בקשה של הרבי. לא היה צריך לשכנע אותי במיוחד, כי כשמוניתי למנכ"ל הנמל קיבלתי ברכה אישית מהרבי, ולמעשה כבר 'חוּיַלתי' לחסידות", הוא אומר ומחייך.

ההדפסה נערכה בשנת תשמ"ח (1988), במהלך כינוס ארצי של מנהלי בתי חב"ד בארץ. המשימה לא הייתה קלה: "לאוניות שלנו לא היה סיפון רחב להעלאת משאית ובה בית דפוס. אבל בדיוק אז נערך תרגיל צה"לי בדרום הים האדום, והתבקשנו לגלח את כל החלק העליון של גוררת שתפקידה למשוך אוניות פנימה והחוצה. התרגיל הסתיים יום לפני הדפסת התניא, והגוררת בדיוק התאימה למשימה".

שיעורים באילת ובחיפה

כשקיבל את הספר המודפס הסתקרן זלצמן לקרוא בו. "הצצתי מפעם לפעם בספר", הוא מספר, "אבל כל דבר בא בעיתו. רבה של אילת, הרב יוסף הכט, היה פוגש אותי מעת לעת ומקיים אצלי שיעורים, שבהם העניק לי טעימות מהתניא. כשבאתי לחיפה, אימץ אותי שליח חב"ד בעיר, הרב דב גינזבורג, ובכל שבוע הייתה לנו קביעות בספר התניא. ככל שהעמקתי בספר התחלתי להתרגש מפרויקט ההדפסה בים".

הוא מכיר את הים לעומקו. "אדם ממוצע נחשף לגלים קטנים בים, ומבחינתו הים הוא משטח רגוע ושליו", מסביר זלצמן. "אנחנו נחשפים לתופעות הרבה יותר מורכבות. למשל, יש תופעה של מכות רוח. הים יכול פתאום לעלות ולרדת, ולהיכנס פנימה לתוך הנמל, ואפילו לקרוע את החבלים".

תופעה אלוקית כבירה

הסיפור של קריעת ים סוף ריתק אותו מאז ומעולם. כשהוא קורא את תיאור התורה, הוא שם לב לפרטים מיוחדים: "כשבאתי לאילת קלטתי את המשמעות של 'רוח קדים' – רוח מזרחית יבשה מאוד. כשרוח כזאת נושבת, הסוסים מתקשים לדהור. כל מי שרוכב על סוס יודע שברוח קדים יבשה הסוס מתקשה לנשום ומוטב שלא ידהר. חשבתי לעצמי: בורא העולם נתן למצרים איתות ברור מאוד באמצעות רוח הקדים ('וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה') – שלא ירדפו אחרי בני ישראל, אבל הם המשיכו לרדוף ואבדו בים".

והוא מסיים: "היו במאים שניסו להמחיש את התופעה הפלאית של קריעת ים סוף, אבל אני, כמי שמכיר היטב את הים, יודע כי נשגב מבינתי אפילו לדמיין את התופעה האלוקית הכבירה הזאת".


"לא אוותר על הנחת תפילין בתחילת היום". זלצמן

  פינת ההלכה ומנהג

'סעודת משיח' השנה

שאלה: כיצד עורכים השנה את 'סעודת משיח' בשביעי של פסח שחל בערב שבת?

תשובה: בחוץ לארץ עורכים את הסעודה בחג האחרון, ביום השמיני של פסח,  שיחול השנה בשבת קודש. בארץ עורכים אותה בשביעי של פסח, היינו ביום שישי.

בתחילת חג הפסח אנו עוסקים ביציאה ממצרים, ואילו בימים האחרונים של החג, כשנשלמה יציאת מצרים בקריעת ים סוף, אנו מתכוננים לגאולה השלמה שבה הקב"ה משקה את ישראל בארבע כוסות של נחמה. לכן נוהגים לאכול מצה בסעודה זו ולשתות ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים טבעי), ולחזק את האמונה והציפייה לגאולה השלמה, ואת השמחה לקראתה.

מכיוון שהשנה שביעי של פסח חל ביום שישי, ערב שבת קודש, וסעודה זו אינה 'סעודת מצווה' אלא מנהג, רצוי להקדים את תפילת מנחה, ולהתחיל את הסעודה לפני השעה 16:30. יש לסיים אותה לפני שקיעת השמש, בשעה 19:14 בת"א, ויש הנוהגים בכניסת שבת 'פורס מפה ומקדש' (נשים יסיימו אותה לפני זמן הדלקת הנרות, בת"א – 18:55), כי משעה זו ואילך אסור לאכול בלי קידוש של שבת.

כהשלמה לסעודה זו, ובפרט מפני המגבלות בקביעות שנה זו, הציע הרבי מליובאוויטש לחגוג גם למחרת, ביום השבת, בסעודה השלישית, ולהמשיך ולהוסיף אז באופן של "כפליים לתושייה" את השמחה והעניינים של 'סעודת משיח' (כפי שהרבי נהג להשלים התוועדויות של חגים וימי שמחה בשבת שלאחריהם).

מקורות: שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רמט ס"ה-ז. סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444. לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 218. התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 76.

  רציתי לשאול

עם הרב יוסי בקרמן, מנהל בית חב"ד גבעתיים

איך אפשר לצפות באמת לביאת המשיח כאשר עובר עוד יום ועוד יום ועדיין לא בא?

באמת לא קל לשמור על ציפייה דרוכה לגאולה בשעה שעוברים ימים ושנים ועדיין הגאולה מתמהמהת. טבעם של בני-אדם במצבים כאלה להוריד את רמת הציפייה, כדי למעט את האכזבה.

אבל יהודי נדרש לצפות לגאולה למרות הכול. חכמינו אומרים שזו אחת השאלות שאדם נשאל בבואו לעולם האמת – "ציפית לישועה?". שלוש פעמים ביום אנחנו אומרים בתפילה "לישועתך קיווינו כל היום". הדגש כאן הוא שהציפייה איננה בכל יום בלבד, אלא 'כל היום' – בכל רגע ורגע של היום.

אנשים שואלים אותי פעמים רבות: נו, איפה הגאולה? איפה המשיח? ואני משיב שהגאולה נמשלה ללידה. לעיתים קורה שהלידה מתעכבת. האם משום כך יפסיקו לצפות לה? להפך, כל יום שעובר מגביר את הציפייה שהיום זה יקרה.

אין לנו ספק שהגאולה תבוא. השנים שחלפו דווקא מחזקות בליבנו את הציפייה שעכשיו היא קרובה מאוד, ולכן צריך להעצים עוד יותר את האמונה בגאולה ואת הציפייה לקראתה.

אבל באמת זו עבודה, כי בדרך הטבע הציפייה נחלשת. עלינו ללבות אותה, כשם שמלבים מדורה – מכניסים לתוכה כל הזמן עוד ועוד חומרי בעירה.

צריך לדבר על האמונה בגאולה, בבחינת "האמנתי – כי אדבר": כשמדברים על זה, האמונה מתחזקת. צריך ללמוד מהי הגאולה, ואז חיים יותר את הנושא. וכמובן, שיחותיו של הרבי מליובאוויטש מלאות אמונה לוהטת בגאולה הקרובה, ומי שלומד אותן סופג את הלהט וההתלהבות.

החג האחרון של פסח הוא עת רצון מיוחדת, ובמיוחד ב'סעודת משיח', בסוף החג. זה הזמן להגביר את הציפייה, בתקווה שנזכה לגאולה השלמה כבר בחג הזה!


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)