כבר חלפו יותר משלוש שעות מאז הכניסה לפיה דבר מזון כלשהו. הפחד מפני התקף ממשמש ובא החל להציף אותה
יום שני, י"ג במרחשוון תשכ"ו (8 בנובמבר 1965). השעה 17:25. זו שעת העומס במנהטן – רכבות תחתיות עמוסות. מאתיים נוסעים הצטופפו בכל אחד מקרונות רכבת D, בשעה שזו נעה על המסילה לכיוון ברוקלין.
כולם היו שקועים במחשבותיהם, בלי תקשורת או קשר עין ביניהם. זה החוק הבלתי-כתוב של הרכבת התחתית בניו-יורק.
איידל קרקובר הייתה בדרכה לביתה מעבודתה כמזכירה במשרד במנהטן. היא הייתה אישה צנומה ועדינה, באמצע שנות השישים לחייה. טלטלות הרכבת נמוגו כאשר סקרה במחשבתה את העניינים שהייתה צריכה לטפל בהם בדרכה הביתה – לקחת עוף מהקצב, לקנות שק תפוחי אדמה, לעצור בבית המרקחת. אם הכול יסתדר, תגיע הביתה בזמן לבשל ארוחת ערב למשפחתה.
ופתאום עצרה הרכבת. היא חרקה והאורות הבהבו וכבו. רק תאורת החירום הבליחה ברחבי הקרון החשוך.
זו לא הייתה התרחשות נדירה. עיכובים קצרים וביטולי שירות הם גורלם הקבוע של נוסעי הרכבת התחתית בניו-יורק. תקלה זמנית, ומייד המערכת תופעל ותתחיל לנוע שוב.
חלפו חמש דקות ודבר לא קרה. האנרגייה בקרון החלה להשתנות. אנשים החלו להביט סביבם, ליצור קשר עין, להרים גבות ולחלוק מבטים תמהים.
״למה עצרנו?״, ״מה קרה?״, ״יש בעיה?״, הקרון התמלא שיח. לפתע קרא מישהו: ״זו בטח הפסקת חשמל! ראו, גם במנהרה אין שום תאורה!״.
״הפסקת חשמל״, פלטו הנוסעים אנחה כבדה. ״אנחנו תקועים!״.
בתוך דקות התחלפה האווירה בקרון. הכול דיברו בעת ובעונה אחת. צוחקים, משתפים בדאגות, מרגיעים חששות. ״זה לא יימשך יותר מכמה דקות״, ״הירגעו, נצא מכאן בקרוב״, ״זה עניין זמני, אני בטוח שהם עובדים על זה", אמרו האנשים.
אך אחרי שחלפה שעה החלה הציפייה להפוך לפחד. ״מה לדעתכם קורה?״, ״כמה זמן ייקח עד שימצאו אותנו?״, "זה בטוח לצאת אל המסילה?״.
שעה נוספת הזדחלה ושקט מתוח השתרר בקרון. הנוסעים נעשו מודאגים יותר ויותר – זה דאג לילדיו, זו להוריה, ואיידל חשבה על בעלה וילדיה. האם נפסק החשמל גם בביתם? האם הם יודעים היכן היא שומרת את נרות החירום?
מלבד זאת, איידל הייתה חולת סוכרת מסוג 2. אם לא תאכל משהו כל ארבע-חמש שעות, רמת הסוכר בדמה תצנח, והיא עלולה לעבור התקף אינסולין.
כבר חלפו יותר משלוש שעות מאז הכניסה דבר מזון כלשהו לפיה – ספל קפה וחתיכת פרי. הפחד מפני התקף ממשמש ובא החל להציף אותה. אך לא היה ברשותה דבר מאכל כלשהו.
"אני חייבת לספר למישהו מה עלול להתרחש״, חשבה בליבה. "אם יהיה לי התקף ואתעלף, הם צריכים לדעת מה קורה. אולי יש רופא או אחות ברכבת?״.
לצידה ישבה אישה שחורה כִבְדת-גוף, בשמלת משבצות כחולה. היו לה פנים חביבות והיא התבוננה באכפתיות ביושבי הקרון.
"סליחה, גברתי״, אמרה איידל, "אני זקוקה לעזרתך". האישה היטתה את ראשה אליה. "יש לי סוכרת מסוג 2. לא אכלתי כבר כמה שעות, ואני חוששת שיהיה לי התקף ואתעלף. אם זה יקרה, אנא אמרי לרופא או לעובדי החירום מה קרה".
״אוי, מסכנה!״, אמרה האישה. ״אני כל-כך מצטערת בשבילך. אבל אל תדאגי, יש לי קצת אוכל בתיק. אשמח לחלוק אותו איתך".
איידל היססה. היא ידעה שהיא במצב של סכנת נפשות, ולמעשה היה מקום להתיר לה לאכול כל דבר. אך מימיה לא אכלה מזון לא כשר. האם עליה לעשות זאת כעת? היא לא ידעה מה לעשות והביטה סביבה, בחיפוש אחר פנים מוכרות. אילו רק היה שם רב שאותו תוכל לשאול.
״תודה לך מקרב לב״, השיבה איידל, ״אבל אני לא חושבת שאוכל לקבל את האוכל. אני אוכלת רק מזון כשר״.
״הו, אל תדאגי לזה!״, השיבה האישה. ״אני מ-ש-ו-ג-ע-ת על אוכל יהודי...״. היא הוציאה מתיקה מצות וצנצנת גפילטע פיש מתוצרת מנישביץ. ״בבקשה", אמרה לאיידל והושיטה לה כפית פלסטיק נקייה. "אכלי כמה שאת רוצה!״.
איידל אכלה וחשה כי שבה לאיתנה. הגרוע מכול חלף. ואכן, חצי שעה לאחר מכן הגיעו עובדי חירום לקרון שלהם והובילו את הנוסעים לאורך המסילה עד התחנה הקרובה.
למעלה, ברחוב, העיר שקקה חיים ואנשים סייעו זה לזה. הציעו טרמפ, מזון וכסף. איידל נפרדה בחום מחברתה לנסיעה.
״שוב תודה רבה לך. הצלת את חיי!״, אמרה לה בהתרגשות. ״זה בסדר, יקירתי, הא-ל הטוב שמר עלייך!״ השיבה האישה, ונשקה לה לשלום.
איידל מיהרה לביתה, ושם מצאה את בני משפחתה יושבים בחושך לאור נרות ומצפים לשובה. רק בחצות הלילה נדלקו אורות העיר שוב.
(על-פי 'אליהו הנביא בתחנה המרכזית'. מפי אליעזר קרקובר, נכד בעלת הסיפור) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:48
זריחה: 5:45
